טלוויזיה
התאגיד כאן 11: כל מה שלא ידענו על פרשת שדה תימן
התאגיד כאן 11 הביא אמש (שלישי) מסמך עיתונאי נדיר על אירועי שדה תימן שטלטלו מדינה שלמה, והציג לראשונה את כל שרשרת האירועים מתחילתה ועד סופה. כאן 11 בעבודת תחקיר מעמיקה יסודית ויוצאת דופן הביא את כל הזוויות לאירוע, והצליח לראשונה, ובניגוד מוחלט לכל שאר גופי התקשורת, לקבץ לראיונות את כל הנוגעים בדבר, החל משני לוחמי כוח 100 ששירתו במתקן הכליאה בשדה תימן ובסופו הוגש נגדם כתב אישום על שימוש באלימות קשה כלפי העצור, וכלה ברופא במתקן הכליאה שטיפל ראשון במחבל, כמו גם מנהל החקירה ביחידה הארצית לחקירות מבצעיות במצ"ח שגולל צעד אחר צעד את האירועים, גם פרשנים מומחים ועורך דינם של החשודים.
כמו כן ח"כ צבי סוכות התייצב מול עדשות המצלמה ולא התנצל על דבר לאחר שכזכור ביחד עם ח"כ עמיחי אליהו וניסים ואטורי פרצו למתקן הכליאה הצבאי בניגוד לחוק, ועודדו סוג של אנרכיה ובהתנהגותם ביישו את הכנסת ואת ההנהגה כולה שאמורה להוביל אותנו ועל כך קיבלו גושפנקא וחיזוק מערוץ 14 שבמבחן התוצאה לא תרם ללוחמי יחידת כוח 100.
כאן 11 הציגו את ראיית הזהב, הסרטון המלא, כמו שהוא, לא ערוך, ולא מהונדס, ממצלמות האבטחה של המקום, שתיעדו בדיוק את אותו אזור חיפוש בו נראים הלוחמים נוהגים באלימות קשה נגד העצור. תאגיד 11 הציג תמונה מלאה באופן הוגן לכל הצדדים וניתן להבין מניתוח ראשוני של הפציעה והתנהגות הלוחמים כפי שנראו בעדשות המצלמה, מדוע מיהרו לחשוד כי מדובר במעשה של החדרת חפץ לרקטום של העצור מה שמכונה בעגה משפטית מקצועית מעשה סדום. אירוע אותו תיאר גיא פלג ובצדק כי זה מה שעלה בשלבים הראשונים בחקירה. אך כאמור לבסוף לא היה מדובר במעשה סדום, אבל כן היה מדובר במעשה אלימות קשה של דקירה בחפץ חד באזור העכוז ורקטום שמדמם.
התמונה ברורה כשמש וכך הם פני הדברים, ב-5 ביולי 2024 חמישה לוחמים מכוח 100 הובילו עצור שהועבר ממתחם הכליאה עופר לשדה תימן, לאזור החיפוש כשהוא אזוק בידיו וברגליו ועיניו מכוסות בפלנלית. לוחמי יחידת כוח 100 נקטו באלימות קשה דקות ממושכות כלפי האסיר הביטחוני, כך נקבע על פי כתב האישום, אלימות שכללה דקירה בעכוז בחפץ חד אשר חדר בסמוך לפי הטבעת שלו, ומעשי אלימות שגרמו לחבלות חמורות ובהן שברים בצלעות, נקב בריאה וקרע פנימי ברקטום.
מנהל החקירה גולל "בזמן אמת" לפרטי פרטים את השתלשלות האירועים, ואת קבלת ההחלטות שלו ובהן לשלוח את חוקרי מצ"ח עם מסיכות למתקן הכליאה, הסיבה: החשש שפניהם יודלפו לפעילי ימין, ופגיעה בביטחונם. כמו כן הסביר מדוע בחר לשלוח את חיילי מצ"ח למתקן הכליאה, ולא לבתיהם הפרטיים של החשודים כמו שלא זומנו לחקירה מחשש לשיבוש חקירה. כל החלטה שקיבל מנהל החקירה הייתה חכמה ושקולה, ולקחה בחשבון את סך הפרמטרים ובהם שמירה על ביטחון חיילי מצ"ח, שיבוש חקירה וגם נכונה ביותר עבור לוחמי יחידת כוח 100.
משם החל תוהו ובוהו, כאוס ואיבוד שליטה של אזרחים וח"כים פורעי חוק שפרצו את המתקן הצבאי בקריאות לאנרכיה, מבלי להבין, לדעת או לשמוע את הסיפור במלואו. גופי התקשורת שמיהרו לסקר וערוץ 14 שהוסיף להלהיט את הרוחות נגד הפרקליטות הצבאית ונגד השמאל מה שגרם לאירוע להסלים ולהפוך מאירוע פלילי נקודתי לאירוע פוליטי ומאבק בין גופי התקשורת השונים. שאלמלא הקריאות לאנרכיה ובהן של ח"כים, זה יכול היה להיגמר בחדרי חדרים במחשכים, אך לבסוף הגיע לכותרות ענק מעבר לים והכתים את פניו של צבא הגנה לישראל, הצבא המוסרי והטוב בעולם בעיצומה של חקירה נגד ישראל בהאג.
בסופו של דבר מדובר בלוחמי כוח 100 שתרמו רבות למדינה ופועלים בהתנדבות מלאה, לפי אמות מידה שהיחידה ומפקדיה הכתיבו להם וכשיש אישור לאלימות, הקו בין אלימות מותרת לפלילית בקלות עשוי להיטשטש. קשה לכעוס על הלוחמים אבל אפשר להירתע מהאופן בו נהגו, ועליהם לשלם את דינם, אבל הביקורת העיקרית בעיניי היא לא ללוחמים אלא לצבא שמאפשר מלכתחילה להקים יחידה של לוחמי כוח 100 מבלי שרוח המפקד הנושבת בה הם סטנדרטים ערכיים וחוקיים של צה"ל.
מתקן מהסוג הזה אמור להיות מאויש על ידי יחידה צבאית מיוחדת שמורכבת מאנשי צבא וקצינים מוסמכים ולא מתנדבים ופעילי ימין קיצוניים. אין מקום לפוליטיקה בתוך הצבא, וזו המסקנה הכי זועקת בפרשת שדה תימן, כמו שאין מקום לפוליטיקה בשב"כ, ברשות השופטת, במשטרה או בכל ארגון מוסדי אחר במדינה, ועצם העובדה שהצבא איפשר זאת, רק מצביע על הזילות של המערכת והפרצות החשופות.
כמו כן זה מצביע על המגמה המדאיגה של המשיחיות והכהניסטיות שמחלחלת עמוק לגופי הביטחון השונים ובהם המשטרה, כפי שהתריע רונן בר ראש השב"כ. מגמה מדאיגה במיוחד כשהמנהיגים ומקבלי ההחלטות שלנו מובילים את האג'נדה הזו, במקום לגנות אותה.
עד כמה שכל אזרחי ישראל ללא יוצא מן הכלל, כך אני מקווה, היו רוצים לראות את מחבלי הנוחבה והחמאס נרקבים באש הגיהנום בייסורים, עדיין הסרטון ששודר לא היה לי פשוט לצפייה, ועלינו לזכור שאנחנו שונים מהם, אסור לנו להידמות להם בשום צורה, ולא לדבר בשפה של ארגון טרור רצחני. כי אנחנו עם סגולה, עם נבחר שהייטק, יזמות, והפיתוחים הביטחוניים שלנו חובקי עולם, שהדמוקרטיה שלנו היא נר לרגלינו, וככה אנחנו רוצים להישאר, מדינה קטנה חובקת עולם.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
