ולמה? כי זוסמן חושב אחרת, ופועל אחרת. הוא יודע להעריך את הסיטואציה שאליה הגיע: בירושלים לא יכולים להתחייב על כך שיונתן אלון יאמן את הקבוצה בעונה הבאה, אבל העובדה היא שמאז מינויו – מספר 50 פורח. הוא משתמש בו כמעין פוינט פורוורד, סוג של גארד יוצר שבכלל משחק בעמדה מספר 3 (ולעיתים גם 4), והפך אותו לפנים של הפרנצ'ייז.

לא רק כי הוא הקפטן, ולא בגלל שהוא הישראלי הבכיר, אלא גם במה שקורה על המגרש עצמו. לטוב, וגם לרע, אגב. זוסמן נתפס כאדם מופנם ושקט, ויש שיאמרו אפור ואפילו משעמם, וזו בדיוק התדמית של הקבוצה כולה. של המועדון כולו.

אחרי ה-3 מ-3 המרשים, יש לירושלים כבר שישה שחקנים שמקומם בסגל מובטח לעונה הבאה – כשלהארפר, קרינגטון וזוסמן צריך להוסיף גם את אוסטין וויילי, נמרוד לוי ורועי הובר. בעקבות השארתו של הקפטן, גובר הסיכוי שהאדומים יחליטו להחתים גם את המשלים שלו במשבצת הסמול פורוורד, ג'רמי מורגן, על חוזה חדש; לא מן הנמנע שגם אופציית היציאה מההסכם עם ג'סטין סמית' לא תופעל, והוא יישאר.

מצד אחד, אלה חדשות טובות לירושלים. היא תגיע לקיץ עם בסיס איתן שמרכיב מראש את רוב הסגל, וזה לא מובן מאליו שהשחקנים שפרצו והגיעו לשיא במדים האדומים – ימשיכו ללבוש אותם. מצד שני, על פי התוצאות ביורוקאפ, בגביע המדינה ובטבלת ליגת העל, זה לא הספיק לה כדי להיות חלק מראש החץ האמיתי בפסגה הישראלית (קביעה שעשויה עוד להשתנות בפלייאוף). כדי להשתוות לתל אביביות, היא תימדד גם ביכולתה לשדרג את העמדות שדורשות שדרוג ולא המשכיות.