צריך לומר ביושר: ארז טל הוא מראיין מצוין, ואברי גלעד הוא מרואיין מרתק. הכימיה ביניהם אמנם כבר לא מה שהייתה בגלי צה"ל או בערוץ 2 הניסיוני, אבל היא עדיין נוכחת. ודווקא בגלל זה זה כל כך מעיק. הרי, שיחה אמיתית בין השניים, בלי הפוזה, הייתה יכולה להפוך למסמך טלוויזיוני נדיר. אלא שבמקום שיחה חופשית ועמוקה בין שניים שאשכרה לקחו חלק בלידה מחדש של הטלוויזיה הישראלית, קיבלנו מופע יח"צ מרוכך, שבו גם הביקורת – אם בכלל נאמרת – מרוחה בשכבות וזלין לצורך החדרה קלה לתודעה של מסעודה משדרות. שיחה עם אדם שכבר מזמן הפך לאחד הדוברים הכי רעילים בנוף התקשורתי – עטופה בהבנה מחויכת מצד חברו מהברנז'ה, שנשלח לנרמל אותו בשם הבניין ברחוב ראול ולנברג 12.

אפשר להבין למה ארז טל עושה את התוכנית. זה כסף קל, הפקה זולה – כל הנוסחה מתבססת על צפייה בקטעי ארכיון ישנים מול התגובות האותנטיות של המרואיין. אבי נוסבאום כבר עשה תכנית דומה בעבר בקשת בשם "שבת צחוק", בה היה יושב עם אנשים מצחיקים בנעלי בית וצופה איתם יחד בקטעי ארכיון מצחיקים. אלא שבשישי בערב, כביכול מול מדורת השבט, השידור לכאורה אמור להיות רציני יותר. מעונב יותר.

לזכותו של אברי גלעד, הוא לא ניסה לשמור על פאסון מלאכותי, ובאמת נראה שהוא סובל בצפייה בחלק מהקטעים הישנים, וזה עוד בלי לעמת אותו עם תקופתו הקצרה בערוץ 20 (אולי ערוץ 12 לא רוצה להזכיר שיש אצלו פליטים מהערוץ ההוא).

המקום של ארז טל ואברי גלעד בפנתיאון הטלוויזיה הישראלי מובטח. הם לקחו את "מה יש" מהרדיו והפכו אותה לתכנית טלוויזיה שבמובנים הישראלים הייתה באמת פורצת דרך. בלעדיה ספק אם היינו מקבלים את "ארץ נהדרת", "שידורי המהפכה" או "גב האומה". אבל מהמהפכנות שלהם לא נשאר דבר מלבד בורגנות של שיחות חולין שעיקרה האדרת הערוץ שבו שניהם משדרים.

בעידן של זילות תוכן, ובתוך מציאות שיש בה מלחמה, חטופים ושסע חברתי – היחצנות הזאת מרגישה פשוט לא במקום. אם קשת רוצה להמשיך ולקרוא לעצמה "הטלוויזיה של ישראל", אולי כדאי שהיא תתחיל לעשות טלוויזיה גם בשביל הישראלים ולא רק בשביל עצמה. לעולם לא נשכח את "העולם הערב", אבל אני מוכן להתערב שרוב מי שקורא את הכתבה הזאת כבר הספיק לשכוח את השם של "התכנית" שארז טל משדר בערוץ 12 בימי שישי.