טלוויזיה
מייה שם חשפה את פרשת האונס, אבל שכחה לציין דבר אחד חשוב
מייה שם שורדת השבי הגיבורה, ישבה אמש (מוצ"ש) באומץ רב מול אדווה דדון במהדורת חדשות 12 ובחרה לחשוף כי היא המתלוננת בפרשת מאמן הכושר של הסלבס בתל אביב. "החלטתי לספר את האמת, אני לא זאת שצריכה להסתתר", אמרה שם בכנות מעוררת הערצה.
כמובן שהחשיפה שלה לא הפתיעה אף אחד, כי במדינה הקטנה שלנו השמועות פורשות כנפיים וכולם כבר ידעו את פרטי האירוע עוד לפני שהיא בעצמה עיכלה אותו. אף אחד לא חשב לרגע לשמור על פרטיותה וכבודה, וכולם מייהרו להפיץ את הבשורה המרה ולקחו ממנה את השליטה, אותה שליטה שנלקחה ממנה כשנחטפה על ידי מחבלים מרצחים לשבי חמאס. רק הפעם זה הגיע מתוכנו מאחינו, ולא מאויבנו.
גם התגובות הרעות והקשות ברשתות הציפו את הפיד והציגו את פניה המכוערות של החברה שהפכנו להיות, חברה אכזרית מתמיד, שטופת שנאה ובעיקר מפולגת ומשוסעת.
בין התגובות הקשות שנאלצה שם לקרוא בלטו "זונת צומי" או "עשתה קריירה כולה מחודשיים בשבי" כאילו חודשים בשבי כבר לא מספיקים, כי הממשלה הצליחה לנרמל שבי של שנה וחצי בעזה ועתיד החטופים שכלל לא נראה באופק, כמו גם הצליחה לנרמל את התופעה הבזויה והמכוערת של להכפיש שורדי שבי ומשפחות החטופים רק כי הם מעזים לבקר את הממשלה.
"יש לי הבזקים שהוא נכנס לי לחדר ארונות כשהייתי לא לגמרי לבושה״, שיתפה שם את אדווה דדון, שלטענתה מאמן הכושר אנס אותה תחת השפעת סמים. זיכרונה נמחק והיא נותרה רק עם פלאשים עמומים מרגעים קשים של האירוע בביתה שלה, המקום שהיה אמור להיות מקום מבטחה. זיכרונות מרגעים בביתה עם אותו מאמן כושר ומפיק הוליוודי שהגיע לפגוש את שם בדירתה.
אלא שבגלל שנמצאו סתירות בעדותה, ואיך לא יהיו סתירות אם זיכרונה נמחק מסם האונס, ובהם כי היא הופיעה יומיים אחרי התקרית לאימון נוסף, עוד לפני שהבינה כי נאנסה, המשטרה שיחררה את המאמן לביתו והתיק בעניינו הוקפא לעת עתה.
זה רק מדגיש עד כמה קשים הם תיקי האונס, ועד כמה המשטרה לא מגלה גמישות בכל הנוגע לביסוס ראייתי בתיקי אונס. חשוב להדגיש כי למרות שהמאמן הכושר מכחיש בתוקף, הוא יצא דובר שקר בבדיקת הפוליגרף שערך כמו כן בבדיקה שערכה מייה שם בחדר ארבע, נמצאה חבלה אינטימית.
אני לא מכירה את פרטי החקירה והמידע שנמצא בידי המשטרה, אבל מניסיון עבר עם תיקים אכזריים יותר בנושא תקיפה מינית שנסגרו במשטרה מחוסר ראיות, אני מאמינה למייה שם, כ"כ מאמינה לה, ואם התיק הזה ייסגר מייה שם תישאר עם פגיעה נפשית קשה וכואבת לכל חייה, יותר כואבת מטראומת השבי שעברה. כי אין יותר קשה מכך שלא מאמינים לך.
בדמעות חנוקות שיתפה מייה שם שבשבי חמאס, היא לא הרגישה כזה חוסר אונים ותקווה כמו שהיא מרגישה עכשיו. היא לא הזכירה את התגובות הקשות שהיא מקבלת ברשתות שהפכו עבורה את החוויה לקשה עוד יותר, אילו רק הייתה זוכה לתמיכה מהציבור היה לה יותר קל להתמודד עם האירוע.
ופה יש דיסוננס עצום לאותה צעירה שיצאה מהשבי וזכתה לתשואות אוהדות וחיבוק חם ואוהב מהציבור ובעקבותם היא התחזקה והפכה את הלימון ללימונדה, ואילו עכשיו היא זוכה לכתף קרה מהגולשים והסביבה רק כי המשטרה בחרה להקפיא את התיק. כשמדובר בתיקי אונס ושימוש בסם הנורא יש מורכבות מאוד גדולה למשטרה לאסוף ראיות ברמה הפלילית וזה מדגיש את הפער הכואב והיכולת של הקורבן להעיד .
אני לא יודעת מה יעלה בגורל החקירה והתיק, אני מאמינה שזה ייגמר בכלום ושום דבר כמו תיקים רבים אחרים, ולא בגלל שלא היה אמת בדבריה אלא כי לא היו ראיות מספקות להגשת כתב אישום, אבל אנחנו חובתינו כחברה, להיות שם בשבילה, לחבק לאהוב ולהגיד לה אינספור פעמים, אנחנו מאמינים לך מייה שם.
כשהרשת מפקפקת בגרסתה של מייה ומציגה את החולי בדור החדש שגדל פה, שלא מאמין לאישה שזועקת שכואב לה, ועוד אישה צעירה שעברה כל כך הרבה טלטלות בשנה וחצי האחרונות, הייתי מצפה דווקא עכשיו יותר מתמיד ובעיקר יותר מכולן, שהמתאמנות המפורסמות של מאמן הכושר ישמיעו את קולן בפומבי.
כולם יודעים מי אתן ואת זהותכן, ואת התפקיד החשוב שאתן ממלאות בתעשייה ובהשפעה שלכן על הדור הצעיר. הייתי מצפה שתעלו פוסט תמיכה, "מייה שם אנחנו מאמינות לך", ותוכיחו כי הלב שלכן במקום הנכון ולא במקום של מי שאחראי לפיגורה שלכן.
במיוחד אני מכוונת לאותה מתאמנת יקרה, ששמך מוכר בכל בית בישראל, זה הזמן להשמיע את קולך ולתמוך יחד איתנו במייה שם.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
