דעות
הטור השבועי של אבי בניהו
Published
11 חודשים agoon
משמעות אחרת
בתוך ימי הלאום העוצמתיים, בין זיכרון לשואה ולתקומה לבין זיכרון לחללי מערכות ישראל ועצמאותה, משולה מדינתנו הצעירה, האהובה, השכולה והמדממת, למישהי שעברה תאונת דרכים קשה מאוד ומצויה במחלקת השיקום. לא נשקפת לנו סכנת חיים, אבל היציאה מהשיקום על הרגליים כרוכה באמונה עזה, במאמצים גדולים ובהשתדלות, בהתמסרות לתהליך השיקום וגם בכאבי תופת. מי שרוצה לדעת איך זה קורה ובמה זה כרוך, שילך למרכז השיקום בשיבא ויפגוש את המפקדים והלוחמים שניצלו בנס ומתמסרים בעקשנות למשימתם: לצאת מהאירוע בראש מורם, ואם יש רגליים – אז עליהן, ואם לא – על קביים. כך גם אנחנו כעם, כחברה וכמדינה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה קיבל השנה משמעות אחרת, נוספת. לנגד עינינו לא רק סיפורי הניצולים ששרדו את שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה. אלה נמצאים בערבוביה עם העדויות הטריות של "שואת עוטף עזה" מ־7 באוקטובר. וכך משתלבת בחיינו "השואה המודרנית" בת זמננו עם השואה הנוראית שחווה עמנו על אדמת אירופה, כשלא היו לנו מדינה ולא צבא ולא כוח מגן.
גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מקבל נופך נוסף ואחר.לכותל השמות פה וגם פה נוספו מאות ואלפי שמות, וערי השיש שלנו התרחבו עד מאוד. קהילות שלמות הפכו שכולות לעד, ובמשפחות רבות נפער בור שחור שלא יתאחה לעולם.
וכמוהם יום העצמאות ה־77 שלנו, בעיצומה של מלחמה ובעיצומה של מחלוקת קשה בעם, והשאלות שעולות הן מהי עצמאות, האם היא מובטחת לנו ובמה ובמי זה תלוי, והאם לחגוג אותה או רק לציין, והאם יש קשר בין עצמאות ישראלית לדמוקרטיה, והאם אנחנו באמת עם עצמאות מלאה בתוך המזרח התיכון האכזרי ורווי הטרור והאלימות, או שהתלות שלנו בארה"ב ובאינטרסים שלה פוגעת בעצמאות שלנו. אלה שאלות שמנסרות בראשו של כל ישראלי, ומן הראוי שינסרו ויטרידו וילובנו.
מתחת לאחוז החסימה
קשים חייו של פוליטיקאי תאב חיים מתחת לאחוז החסימה. גדעון סער, ששהה שם תקופה מסוימת, נחלץ משם באמצעות כיפוף עמוד השדרה שלו, בגידה באמת והונאת בוחריו – וקיבל בית פוליטי, שררה ותענוגות. וכך הפכו קולותיהם של בוחרי בני גנץ וגדי איזנקוט לקרש ההצלה של סער וזאב אלקין, בדרך למה שנראה להם כחוף מבטחים בליכוד.
אבל סער הוא רק דוגמה על מנת לתאר את חייו הקשים של בצלאל סמוטריץ', שחי כבר חודשים מתחת לאחוז החסימה עם בוחרים מאוכזבים מכך שגנב מהם את מותג "הציונות הדתית" והתנתק ממעמדם בשדה הקרב ומדרישתם לשוויון בנטל, בעודו מגבה את בנימין נתניהו ואת החרדים בחוק ההשתמטות הממשמש ובא.
את הכותרות הוא מייצר כמעט כל בוקר. הכותרות למעלה – והוא למטה, מתחת לאחוז החסימה. בוקר אחד הוא מצהיר בערלות לב שהשבת החטופים איננה בראש סדר העדיפויות (מעניין אם היה מתבטא כך אם חלילה היו החטופים תלמידי ישיבה תורנית כלשהי), בבוקר אחר הוא מצהיר שאם ראש השב"כ יגיע לישיבה הוא יחרים אותה, ולמחרת מצהיר שכאשר ראש השב"כ ידבר הוא "ייצא לשירותים". ואחר כך הוא יהיה לשר הראשון ש"יעמיד את הרמטכ"ל במקומו", יצעק עליו ויסביר לו מי "הבוס", ושאם הוא לא יכול לעמוד בדרישות של הממשלה הרעה הזאת – ימצאו לו מחליף.
ואנשי הציונות הדתית – בשדה הקרב, במחלקות השיקום, בשטחי הכינוס, בשירות הציבורי ובמכינות הקדם־צבאיות – עומדים מול השר הזה והאמירות ההזויות והנוראיות שלו וחשים מושפלים, מרומים וחסרי בית פוליטי. היטיב לתאר זאת חברי מנחם הורוביץ: "אני מתבייש ששנינו חובשים את אותה הכיפה הסרוגה". ואני אומר לאחיי ואחיותיי מהציונות הדתית, ציונים, חלוצים ומשרתים – שנבנית כאן שותפות גדולה, ושעוד נבנה וניבנה כאן יחד באהבה ובשותפות, גם תחת מחלוקת פוליטית.
משימת הדור
המלחמה המתמשכת ברצועת עזה, ללא אסטרטגיה, ללא תכלית, ללא רגל מדינית משלימה, ללא דיון על היום שאחרי וללא קידום חלופה שלטונית לחמאס, עלולה להפוך ל"מלחמת שולל", שמזכירה את הנוכחות שלנו המתמשכת מדי בדרום לבנון, סוג של מלחמה שאף פעם לא די בה. הטענה שהמלחמה הזאת, במתכונת הזאת, מקדמת את שחרור החטופים – משוללת כל בסיס עובדתי. מה ששחרר עד כה חטופים זה הסכם ומנגנון שעבד באופן מסודר, ומה שהפסיק את השבת החטופים הוא החלטת ממשלת ישראל לא לעבור לשלב ב' בהסכם מחששו של נתניהו לפירוק ממשלתו מימין.
59 חטופים בשבי חמאס הם אות קלון על ראשנו בשל הפקרתם על ידי ממשלת ישראל והעומד בראשה. צו השעה והאחריות לגורלם טמונים בעסקה להחזרתם, גם במחיר של הפסקת המלחמה. לעזה נוכל תמיד לחזור, אבל הם לא תמיד יוכלו לחזור הביתה. זו משימת הדור שלנו, בלעדיה אין שיקום, אין עצמאות ואין ציונות.
מה יוני היה אומר
שלושת בניו של בנציון נתניהו ז"ל שירתו כקצינים בסיירת מטכ"ל, ואחד מהם, יוני נתניהו ז"ל, נפל בקרב במהלך מבצע שחרור החטופים באנטבה. הלכתי השבוע למילותיה של המשוררת תלמה אליגון־רוז לשיר "ארץ צבי", שהפך להמנון של סיירת מטכ"ל, ושאותו פיזמו בני משפחת נתניהו: "אל ארץ צבי, אל דבש שדותיה, אל הכרמל והמדבר, אל עם אשר לא יחשה, שאת בניו לא יפקיר לזר".
קראתי שוב ושוב, ותהיתי מה קרה לנתניהו, שמפקיר בפועל את בנינו לזרים, ומה היה אומר על זה אחיו, גיבור נעוריו, יוני נתניהו ז"ל, שנתן את חייו לבני עמו ולמילות השיר המקסים והמחייב הזה.
הניחו את הרוע בצד
אבנר נתניהו לא עוסק בפוליטיקה, לא נוכח ברשתות החברתיות ולא מתבטא פוליטית. הוא שירת שירות מלא ומשמעותי, הוא כאן איתנו בישראל, עושה שירות מילואים כמתבקש, ומבקש לחיות חיים נורמליים ככל האפשר, ואפילו ביקש למחוק את הערך שלו מוויקיפדיה. וכעת, כמו כל אדם בגילו, הוא מתחתן. ואני אומר לכם – הניחו את הרוע לרגע בצד, כבדו אותו כצעיר ישראלי. לא מגיע לו ולארוסתו ולמשפחתה מה שהם עוברים. אל תהיו על אוטומט. אני בכל אופן מאחל לו ולרעייתו מזל טוב וחיים טובים ומאושרים, במדינה יהודית, בטוחה ודמוקרטית.
אנחנו רק אורחים
הים שייך לכרישים, ללווייתנים, לדגה, לאצות הים – ובני האנוש הם רק אורחים שחייבים להתנהג בנימוס ובכבוד. הטבע הגדול שייך לחיות הפועלות בתוכו, וכשאנחנו מבקרים במרחביו, עלינו לנהוג בזהירות, באחריות, בנימוס ובכבוד. ממש כמו שאנחנו נדרוש מתנין, מדבורה, מגור נמרים או מנחש שיבקש להתארח אצלנו בדירה או בחצר. מה שקרה עם הכרישים בחוף חדרה זה ההפך המוחלט ותמרור אזהרה לכולנו.
לא ניצחתם
בתוכנית הבוקר של קשת ביום השואה ביקשו שאצביע על דמות או אירוע הקשורים לשואה שנגעו בי – ומיד הצבעתי על דמותה של בלומה דנציגר, חברת הקיבוץ שלי. בלומה, ניצולת אושוויץ, שחוותה על גופה ונפשה את מעבדותיו של ד"ר מנגלה ואיבדה את כל בני משפחתה, נמנתה עם גרעין המייסדות והמייסדים של קיבוצנו. כולם ניצולי המחנות שעלו לישראל, הקימו קיבוץ וקראו לו על שמה של חביבה רייך ז"ל. כולם כבר הלכו לעולמם, ובלומה בת ה־97 נותרה היחידה מהם בחיים, נאחזת בהם בכוח, רוצה לומר – הנה אני, בלומה, לא ניצחתם אותי – אני ניצחתי אתכם. עד 120.
לא נשכח
בערב יום השואה לקחתי את בני בכורי אורי למופע מיוחד של יהודה פוליקר, מגדולי היוצרים שלנו, ליצירתו המוזיקלית האלמותית "אפר ואבק" – זכר למשפחתו שנספתה ברובה בשואת יהדות סלוניקי. היכל התרבות היה מלא בוותיקים שזוכרים את מופע המקור ובבני הדור הצעיר. החטופים שבשבי ריחפו בתמונותיהם על הבמה ובלב, וכולנו זמזמנו "ערב טוב ייאוש, ולילה טוב תקווה". נזכור, לא נשכח ולא נסלח. נסמוך רק על עצמנו.
בוט אופטימי לסיום
זהו ערב חג העצמאות, וביקשתי עזרה מ־ChatGPT לכתוב עבורי קטע סיום אופטימי, וזה מה שהוא הציע: "המדינה הזאת נבנתה לא מתוך נוחות, אלא מתוך עקשנות. לא הוקמה כי היה קל, אלא כי היה הכרח. והיום, גם אם נראה שהעתיד לוט בערפל – אני מאמין שנמצא שוב את הדרך, נחלוק כאב ותקווה, נתווכח וגם נתחבק, כי בסוף זו לא רק מדינה, זו שליחות, זו הבטחה וזו תקווה של דורות שראויה להגשמה". קניתי.
שנהיה טובים וראויים, ושבת שלום.
You may like
דעות
בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
דעות
ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
