שיעוריו של האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו שליט"א, הפכו לנכסי צאן ברזל. דברי תורתו משלבים חסידות, מחשבה עמוקה וטיפים מעשיים לחיים מאוזנים ונכונים. והשבוע – תובנה מאלפת מתוך פרשת שמיני.

למה משה רבנו הפסיד את הכהונה הגדולה?

במדרש (ויקרא רבה יא, ו) מובא כי משה רבנו הקים את המשכן שבעה ימים ברציפות, וביום השמיני העמיד אותו מחדש – ואז העביר את התפקיד לאהרן. השאלה הגדולה היא: מדוע משה רבנו, שהיה במדרגה הגבוהה ביותר, לא זכה בסופו של דבר לכהונה הגדולה?

כדי להבין זאת, חוזר הרב פינטו למחזה הסנה: באותם רגעים גורליים שבהם משה רואה את האש בוערת ואינה אוכל – הקב"ה מתגלה אליו ומתחנן שישוב למצרים לגאול את העם. אך משה מסרב. מדוע? לא משום פחד ולא משום עצלות – אלא בגלל ענווה קיצונית. הוא טוען: אחי אהרן הוא המנהיג הרוחני במצרים, הוא הגדול – איך אקח את מקומו?

שבעה ימים שלמים הקב"ה משדל את משה – אך הוא מתעקש. בסופו של דבר אומר הקב"ה "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – כלומר, אהרן לא יפגע, אלא ישמח. ובכל זאת – משה מתעקש. וכאן קובע הרב פינטו יסוד דרמטי: דווקא על זה משה נענש – על ענווה יתירה במקום שבו נדרש קיום ישיר של רצון ה'.

הרב פינטו מדגיש: לעיתים אדם "מחליט" להיות תמים וצדיק – אך כשזה נוגד את רצון ה' המפורש, זו כבר טעות. משה רבנו, הענו מכל אדם, פעל על פי ההיגיון המוסרי שלו – ובכך איבד את הכהונה. אין להקדים הבנה אנושית לרצון האלוקי. כשיש ציווי – יש לקיימו, גם אם זה נראה לא נעים או מורכב. התמימות הרצויה היא עשיית דבר ה' ללא התחכמות.

ומה עם אהרן? בפרשת שמיני מתגלה גם אהרן הכהן בחשש ובושה: "בוש וירא לגשת". משה רבנו פונה אליו ואומר: "לכך נבחרת". גם כאן יש לקח חשוב: ההבדל בין ענווה מחייבת – לבין התחמקות.

חז"ל מסבירים שאהרן לא סירב מרצון לדחות את הקריאה, אלא מתוך בושה. זה מקביל להלכה שלפיה שליח ציבור צריך לסרב פעם אחת כשממנים אותו – אבל כאשר זו שליחותו הקבועה, עליו לגשת ולמלא את תפקידו בלי סירוב.

אהרן נקרא להקריב קורבנות ולכפר על עם ישראל – תפקיד אדיר, ובכל זאת חש עצמו לא ראוי. אך משה מלמדו: אם נקראת – אל תחשוש. לא מתוך גאווה אלא מתוך שליחות.

וכאן מגיע שיא המסר: אדם שנבחר בידי ההשגחה העליונה לתפקיד מסוים – אסור לו להסס. אפילו אם הוא חושש שמא יתגאה או אינו ראוי – עליו לפעול מתוך זריזות, תחושת שליחות וידיעה ברורה: לכך נבחרת.

ההנמכה העצמית במקום לקיים את מצוות ה' – עלולה להיות טעות. קיום רצון ה' מתוך התלהבות ואמונה שלמה – זו התמימות האמיתית.