אמנות ובמה
הקריקטורה של גרדוש: המשפחה שלא נשאר מי שיספר עליה
בסתיו האחרון טיילנו באיטליה, והסתובבנו עם הרכב השכור בין העיירות הציוריות בצפון המדינה. בדרך ממודנה לפיזה, בכביש הררי מפותל, מצאתי את עצמי נתקע מאחורי טנדר איטי. הכביש היה צר, ומוטב היה לא לנסות לעקוף אותו, כך שלפחות חצי שעה נהגתי כשאני בוהה באחוריו של הטנדר, ומבטי נעוץ בשלט ״Alfa Laval Separator״. השם נראה מוכר, ובסופו של דבר נזכרתי איפה בדיוק נתקלתי בו.
ספרטור היא למעשה המחבצה, שמפרידה את החלב מהחמאה. Laval Alfa הייתה חברה שוודית, מוכרת בכל העולם, לפני עשרות שנים, אבל נראה שעד היום היא משגשגת. הנציג ההונגרי של החברה היה הדוד אדולף ראב, אביו של החבר הכי טוב שלי. בעודי מרוכז בכביש, ומציץ רק מזווית העין אל הנוף האיטלקי היפהפה, בעיני רוחי קמה לתחייה תמונת נוף שונה לגמרי. עיר הולדתי, בודפשט, בשנות ה־30, תקופה שבה מילאה משפחת ראב חלק חשוב בחיי העיר, או לפחות בחיי שלי.
אלף ואחת אפשרויות
הכרתי את חברי גבי בגיל עשר, במשחקי גולות בחצר המוזיאון. הוא למד בגימנסיה ברצ׳אי, ואני בבית הספר הריאלי הורנסקי, אבל ברגע שהסתיימו הלימודים לא היה אפשר להפריד בינינו. מדי פעם נפגשנו אצלנו, אבל לרוב בילינו אצלו, ברחוב פראטר.
עם השנים הפכתי לחבר מן המניין במשפחת ראב. יחד עם אמא אלזה, האח הבכור טיבי וחברי גבי, הערצנו את ראש המשפחה, הדוד אדולף. הוא היה יהודי־הונגרי טיפוסי, אבל לא מהסוג העירוני. הוא נראה יותר כמו בעל נכסים סמוק לחיים מהכפר, שוכר אדמות או קצין משק, שונה בתכלית מההורים שלי, שפניהם היו חרושות קמטים מרוב דאגות. מוצאו היהודי התבטא רק בחוש ההומור המשובח שלו. החזות שלו, הנימוסים שלו, האוצר הבלתי נדלה של האנקדוטות שהיה מספר, שירתו היטב את הדוד ראב במקצועו, כסוכן נוסע.
מאחר שהביקוש היחיד למחבצות היה באזורים כפריים, אביו של חברי הטוב בילה את שבוע העבודה בכפרים הנידחים ובמשקים בשפלה הגדולה, ובמערב המדינה. מכירת הציוד המשוכלל הייתה כרוכה בהדגמות ארוכות ובמשא ומתן תובעני. הדוד ראב נהג לשתות ולאכול כיד המלך בחברת לקוחותיו, וכבונוס לעסקאות, נהג לבדר אותם בסיפוריו המשעשעים. אותנו הוא היה מבדר בסופי השבוע, בחיקויים מושלמים של טיפוסים כפריים ובמבטא אותנטי של כל אזור ואזור.
הוא עבד קשה, אבל התפרנס בכבוד, אפילו בתקופת המיתון של שנות ה־30. על כן הצליחה הדודה אלזה לנהל בית בורגני נוח ברובע יוז׳פ־ווארוש, שהיה פופולרי מאוד בקרב היהודים. על היותו יהודי בקושי דיברנו. משפחת ראב, כמו כל אחד אחר בסביבה שלנו, קרובי המשפחה או החברים, הייתה רחוקה מאוד מהמסורת היהודית.
בחגים היינו קופצים לבית הכנסת הניאולוגי ברחוב פאבה, וכמה מאיתנו צמו ביום כיפור, אבל אני בקושי ידעתי מהו המטבח הכשר. יתרה מזאת, היו בסביבתנו מי שהתנצרו או שהתחתנו בנישואין מעורבים. אני אשקר אם אומר שהיעדר החיבור ליהדות גרם לנו לתחושת חסר, בעיקר משום שבהיותנו צעירים, לא ידענו מה אנחנו מפסידים, אבל גם בגלל שהעולם החילוני מילא את כל חיינו. בכל בית יהודי ממוצע בבודפשט היו ספרייה מרשימה (כולם קראו המון), רדיו וגרמופון שהשמיעו מוזיקה קלה או קלאסית, וכל מי שיכול היה להרשות לעצמו, שלח את ילדיו ללמוד מוזיקה ובעצמו הלך לקונצרטים ולתיאטראות.
ובחזרה למשפחת ראב: אני זוכר היטב את ארון הספרים הגדול, העמוס בסדרות מהודרות של קלסיקונים, את החתול הסיאמי המפונק ואת העוגות הביתיות הטעימות. אבל בניגוד לדוד אדולף העליז, דודה אלזה הייתה לרוב מכונסת בעצמה, ורק לעיתים רחוקות חייכה.
טרגדיה שקטה האפילה על חיי משפחתה. טיבי, אחיו הגדול של חברי, שהיה מבוגר מאיתנו בכעשר שנים, היה חולה סוכרת קשה. בגיל מוקדם, המחלה נחשבה חשוכת מרפא, והדרך היחידה להשאיר את טיבי בחיים הייתה לתת לו מדי יום ביומו זריקות אינסולין. לא היה אפשר לראות עליו שהוא חולה. הוא שיחק איתנו, צחק איתנו, אבל אף שסיים את המכללה למסחר והיה נער אינטליגנטי, לא היה יכול למצוא עבודה, ולכולנו היה ברור שלא יוכל להקים משפחה.
חברי גבי היה ״איש קטן״ ומיוחד מאוד. זה היה שם החיבה שלו: ״אישקטן״. הדבקנו לו אותו באכזריות האופיינית לילדים, רק משום שהיה נמוך מהממוצע. הוא התעצבן אומנם מהכינוי, אבל מעולם לא מחה עליו. בכל סיטואציה אפשרית הוא שמר על הופעה ״מכובדת״, מרשימה, בוגרת, מעט מסוגרת, משהו שהשפה האנגלית מיטיבה לבטא במילה ״dignity״. הוא היה תלמיד טוב, חרוץ, הגון. הוא השתתף בכל המשחקים וההרפתקאות, ירש מאביו חוש הומור מצוין, אבל תמיד היה בו פן מסתורי, שאפילו אני, חברו הטוב ביותר, לא הצלחתי לפענח.
איך בילינו את שעות החופש שלנו, תלמידי בודפשט, בשנות ה־30? העיר הגדולה הציעה אלף ואחת אפשרויות בילוי, והכל בחינם! הסתובבנו ברחובות, בקבוצות של שלושה־ארבעה, ותמיד מצאנו משהו מעניין. שיחקנו במגרשים. בימי ראשון הלכנו לפארק העירוני, לנֶפליגֶט או להר גֶלֶרט. לעיתים קרובות היו התכנסויות רועשות וססגוניות סביב הכנסיות הקתוליות. בימים הגשומים, תמיד היה משהו מעניין לראות במוזיאון הלאומי, בתערוכה היסטורית, או במחלקה לטבע. את חופשת הקיץ בילינו בבריכת השחייה דונה. עשינו ספורט בהתלהבות הונגרית אופיינית. בגיל מסוים התחלנו להתעניין בבנות, ואז הלכנו גם לבית הספר לריקודים.
בכל החוויות הללו, גבי ראב היה שותפי הנאמן, עם שני חברים קרובים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים האפילו על שנות הלימוד האחרונות שלנו בגימנסיה, אבל בסביבה כל כך ליברלית ומשגשגת, לא הרגשנו שאסון עומד להתרחש. רק דבר אחד היה ברור: אחרי מבחני הבגרות לא נוכל להמשיך בלימודים גבוהים, וגם המשרות בתחום המסחר הלכו ונסגרו בפנינו.
הדרך היחידה להתפרנס הייתה לעשות ״הסבה מקצועית״ ולמצוא עבודה בתעשייה. אבל גם זה לא היה קל. בעלי המלאכה לא ששו לקבל שוליות יהודים שזה עתה סיימו את מבחני הבגרות. רובנו נאלצנו לעשות ״עבודות בשחור״ במפעלים, או למצוא עבודות מזדמנות. באופן תמוה, גבי היה היחיד בחבורה שלנו שלא הצטער על כך. למרות חינוכו הקלאסי־הומני, הוא תמיד נמשך לדברים טכניים, והיה מרוצה עד השמיים כאשר אביו הצליח לסדר לו, בפרוטקציה, תפקיד של שוליה במוסך לתיקון מכוניות.
הוא בילה את הימים היפים ביותר של חייו הקצרים במוסך. אחרי העבודה ובימי חג הוא היה מספר לנו בהתלהבות את כל מה שלמד. הוא התחיל לקבל משימות פשוטות, ואפילו אפשרו לו לנהוג בחצר המוסך. הקשבנו לו בעניין ובקנאה. כל שאנחנו הצלחנו להשיג היה עבודה בבית חרושת לגרביונים או במאפייה.
הסוף במגרש הכדורגל
הימים הללו לא נמשכו זמן רב. צווי הגיוס לפלוגות העבודה הגיעו גם אלינו. סיפחו אותנו למחנות בגָלָנטָה ובבֶרֶצק, והתפזרנו. לראשונה מזה עשר שנים, נפרדתי מחברי גבי. מדי פעם הצלחנו להחליף כמה מכתבים, ושמענו זה על זה דרך המכרים ובני המשפחה שנשארו בבית. אלה היו השנים הרגועות יחסית, 42’־43’, הפרק הראשון בסיפור החורבן.
חברנו הקרוב, לאיצ׳י נחמן, מת בקמניץ־פודולסק. מכרים רבים נהרגו בשדות הקטל באוקראינה. הפלוגות שלנו היו עדיין בשטחה של הונגריה, וכולנו קיווינו ש״נצא מזה בזול״. שלטונו של היטלר התחיל להתערער. יום אחד, כשהייתי בסֶנט־קירָאי־סָבָדקָה, קיבלתי ידיעה מדאיגה מאוד. הפלוגה של גבי ראב הועברה במשלוח גדול ליוגוסלביה, למכרה נחושת בשם בור. לא ידענו מה מתרחש שם, אבל עצם העובדה שהם נאלצו לצאת מחוץ להונגריה עורר דאגה גדולה. אחר כך הגיעו פיסות המידע הראשונות. העבודה שם קשה, השומרים אכזריים, אבל לא נשקפת להם סכנת חיים מיידית.
בהמשך הגיע גם תורה של הונגריה. כניסת הגרמנים, גטאות, טלאי צהוב, משלוחים. באמצע הסערה מצאתי את עצמי בוואץ, בפלוגה שנשלחה לבור. התבהר שהגרמנים דורשים כוח אדם יהודי טרי למכרה, וגם אותי צירפו למשלוח הזה. רק תקווה אחת קלושה הקלה על הפחד: לפגוש שוב את גבי.
רכבת המשא שהובילה 3,000 יהודים נכנסה למחנה בור. בתחנה עבדה קבוצה ותיקה של עובדי כפייה. אז ראינו לראשונה את הנוף האנושי של מחנות העבודה: עבדים קרחים, שלדיים, על סף תשישות, שנעלו כפכפי עץ, עם מגן דוד גדול צבוע על בגדיהם המרופטים. בינתיים לא פגשתי את חברי. הפלוגה שלנו הועברה למחנה קרוב בהרים, כדי להניח פסי רכבת. את קיץ 1944 העברנו בהיידנאו, כשאנחנו מרסקים סלעים, על סף רעב, וחיילים הונגרים סדיסטים מתעללים בנו.
בסתיו אותה שנה השתנו פני הדברים. הגרמנים נאלצו לפנות את בור! אבל לחדשה המעודדת התלווה פחד נוראי. אנחנו, היהודים, הפכנו מיותרים. מה יעלה בגורלנו? האם נצליח לשרוד עד שנראה את התמוטטות השלטון הנאצי? כהתחלה לפרק הסיום, הפלוגה שלנו הועברה מהמחנה ההררי למחנה ברלין, שם התאחדנו עם האסירים הוותיקים מבור. סוף־סוף פגשתי את גבי ראב. מרוב שמחה, כשהתחבקנו ארוכות, לא הבחנתי ש״אישקטן״ היה עכשיו עור ועצמות, הצל של עצמו. אבל היינו רק בני 23, ורוח הנעורים שלנו הצליחה להפיח בנו תקווה ואופטימיות.
אחרי כמה ימים של התארגנות, היינו מוכנים לצאת מבור. מחצית מ־6,000 עובדי הכפייה יצאו ברגל לכיוון צפון סרביה והונגריה. שנינו הוכנסנו לקבוצה הראשונה, אבל מה שנראה בזמנו כמזל גדול, התבהר במהרה כאכזבה מרה. הברוטליות של החיילים רק גברה, קצב ההליכה היה הרסני, היינו רעבים, וגשם ירד בלי הפסקה.
לא יכולתי ללכת עם גבי. רק עם רדת החשכה, במקומות ה”מנוחה”, יכולנו לחפש זה את זה. ניסינו לנחש מה יקרה לנו. אנשים נעלמו בזה אחר זה. רבים נרצחו בידי החיילים. אולי שווה לנסות לברוח? סיכמנו שכל עוד אנחנו יכולים, נמשיך ללכת. הגענו לבלגרד, משם לזימוני, משם חצינו את הדנובה והגענו לבנט. בשלב הזה, הצועדים היו מותשים לחלוטין, רק האפאטיות וקנה הרובה החזיקו אותנו יחד.
בגבולה של העיירה פָנצ’וֹבָה הגיע אליי חברנו המשותף אָקוֹש, וסיפר לי שגבי ראב לא רוצה להמשיך. נשארתי מאחור, תוך סיכון שיירו בי, ומצאתי אותו ביער קטן, בשולי הדרך, עם עוד כמה אסירים, שוכב יחף על הקרקע הבוצית. ״מספיק״, הוא אמר. ״הרגליים שלי מדממות. אין טעם להמשיך, אולי כאן יהיה לנו מזל. החיילים לא יחזרו לקחת אותנו, ואולי הרשויות המקומיות יצילו אותנו״. היה היגיון מסוים בדבריו. אולי פחות מסוכן להישאר מאחור מאשר להמשיך בצעדה. התלבטתי מה לעשות. ״אם יש לך כוח, תמשיך״, אמר גבי. ״אל תעשה שטויות רק בגללי״. אלה היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו.
במרוצת השנים שקלתי שוב ושוב את הדילמה הנוראית. בימים הראשונים, נראה היה שגבי צדק. הקבוצה הראשונה, שאליה השתייכתי ואליה חזרתי, הלכה בוודאות אל עבר חורבנה. הפלוגה שלי ובערך אלף אסירים נוספים הגיעו לצֶ׳רבֶנקָה, ליד בָּצ׳קָה. ב־6 באוקטובר היו הוצאות להורג המוניות, וחבריי שוכבים שם בקבר המונים, בבית החרושת ללבנים.
רק אני ועוד כתריסר יהודים שרדנו. איך? זה כבר סיפור אחר. כמה חודשים אחר כך, כשכבר היינו בשטחים המשוחררים, התבהרו לנו הפרטים על גורלה המחריד של צעדת המוות מבור. מישהו סיפר לנו מה קרה לקבוצה שנשארה מאחור בפנצ׳ובה. השוטרים המקומיים עצרו כ־200 אסירים לשעבר מבור. במשך כמה ימים נידון עניינם בבית הדין, והתלבטו מה לעשות בהם. בסופו של דבר התקבלה פקודה, ויחידת חיסול גרמנית הגיעה למקום. בשיתוף המיליציה הגרמנית המקומית, כל האסירים נורו למוות במגרש הכדורגל של פנצ׳ובה.
אחרי המלחמה פגשתי בבודפשט את הדודה אלזה, בודדה ושבורה. בקושי אפשר היה להכיר אותה. היא סיפרה לי איך מתו במחנות אדולף, שסבל מבעיות לב, וטיבי, ששרד רק ימים אחדים אחרי שגזלו ממנו את זריקות האינסולין. היא חקרה אותי ממושכות על בנה גבי: איך הוא נראה, מה הוא עשה, על מה הוא דיבר כשהיינו יחד. סיפרתי לה כל מה שידעתי בוודאות, אבל לא מעבר לזה. גבי עזב את הקבוצה בפנצ'ובה. יכול להיות שהוא נשאר בחיים, ואולי יחזור הביתה? אולי. אלוהים יודע. אני לא יכול לשכוח את מבטה היבש של הדודה אלזה. היה כעס במבט הזה.
אין שום דבר יוצא דופן בסיפורה של משפחת ראב, שנרצחה כמעט כולה בשואה. אבל מישהו מוכרח להנציח את זכרה. רק בעודי נוסע באיטליה הבנתי שכאשר לא אהיה יותר, ייעלמו מהעולם גם כל עקבותיה של משפחת ראב.
תרגום: דוד טרבאי
לפני שמילים הופכות לדפוס, הן זקוקות לעין. עין שיכולה לראות לא רק את הצורה, אלא את ההקשר. לא רק את הפונט, אלא את הרגש שמתחתיו. דוד טרטקובר (“טרטה”), חתן פרס ישראל לעיצוב (2002) שהלך לעולמו שלשום, היה העין הזו בתרבות הישראלית – עין צלולה, חדה, לעיתים כואבת, תמיד רואה מעבר. הוא עיצב את תודעתנו לא פחות משהציב מראה למציאות. הכרזות שיצר צבעו את הקירות, הרחובות, הוויכוחים, הניסיונות הלא פשוטים לעצב זהות ישראלית.
לפני כשמונה חודשים זכיתי לראיין אותו במסגרת פרויקט תיעוד של הרוק הישראלי, שכן טרטקובר נתן לצלילים מוכרים ואהובים גם מראה מעוצב – על גבי עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי ועוד רבים וטובים. השיחה איתו התפתחה למחוזות נרחבים בהרבה: יצירה ופוליטיקה, אחריות מוסרית של אמן, מהותו של עיצוב במרחב שסוע, ואפילו מחלת הפרקינסון, שפגעה בו מאוד, אבל לא הצליחה לפגום בצלילות מחשבתו. שלשום היא הכריעה אותו, בגיל 81.
סולל הדרך
השיחה עם טרטקובר נפתחה בכאב. הוא דיבר על החטופים שטרם חזרו, על המלחמה שנמשכת, על החיילים שנהרגים, ועל האטימות שמשדרים האנשים שאמורים להוביל. “קשה לי עם מה שקורה כאן”, אמר.
"אני לוקח את זה ללב. מאוד. אני כבר לא יכול לצאת להפגנות, הגוף שלי לא מאפשר את זה, אבל אני נמצא בכל שלט, בכל הפגנה. אני רואה את ‘הילדים’ שלי שם – לא ילדים בשר ודם, אלא גרפיים, שלטים שממשיכים את השפה שעיצבתי. פעם נדרשו דפוס ומיומנות מקצועית, היום מספיק טלפון נייד. כל אחד היום יכול להיות טרטקובר. אני רק סללתי את הדרך”.
טרטקובר הרבה להתבטא פוליטית דרך העיצוב. אחד הסמלים הבולטים שיצר הוא הלוגו של תנועת “שלום עכשיו”, שנוסדה בשנת 1978. “הלוגו יצא ממני, והתנועה כמעט נבנתה סביבו”, סיפר. “כיום, התנועה כבר לא פעילה כפי שהייתה, אבל הסמל שהנחתי שם ימשיך לעמוד”.
באותה שנה עיצב גם את כרזת יום העצמאות “שלום” לשנת ה־30 לעצמאות ישראל, כרזה שנחשבת עד היום מופת של עיצוב גרפי.
אתה מאמין שלוגו, חזק ככל שיהיה, יכול להשפיע על דעת הקהל ולחולל שינוי?
“אני מאמין שעיצוב יכול לעשות את ההבדל, אבל בסופו של דבר ההצלחה תלויה בגורמים רבים, בעיקר בכוחו של הקמפיין שמאחורי הלוגו ובתקציבים שמוקצים להפצתו. השמאל בישראל משקיע בעיצוב ברמה גבוהה, הפוסטרים איכותיים ומוקפדים, אבל ללא המשאבים הכספיים הגדולים של הפרסום המסחרי קשה להשיג חשיפה והשפעה”.
כרזה טובה, לדבריו, “לא שואלת – היא מצהירה”. גם כשהטקסט בפוסטר מנוסח כשאלה, זו רק תחפושת. כך, למשל, בכרזה “אבא, מה אתה עושה בשטחים”, שעיצב עבור תנועת “יש גבול” ב־1989: שאלה שמוצגת בלי סימן שאלה, מעל צילום פניו של פעוט מיוסר, והמסר שלה חד־משמעי.
לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 יצר טרטקובר כרזה שהציגה את דמותו של רבין לצד זו של מנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עם הכיתוב “לא נשכח ולא נסלח”. בכרזה נוספת מתנוססים פניו של הרוצח יגאל עמיר, עם הכיתוב “בן”, ולצידם תמונה של נתניהו, שעליה נכתב “ימין”. “כשעיצבתי את הכרזות האלו ידעתי שאני פונה לקהל מצומצם מאוד”, הסביר האמן בשיחתנו. “אנשים שיכירו את ההקשרים, שיבינו את המסרים בין השורות, אנשים שמחזיקים בדעות פוליטיות כשלי ויבינו למה התכוון המעצב”.
אוצר, מרצה, אספן
דוד טרטקובר נולד ב־1944 בחיפה. כשהיה בן 4 עברה המשפחה לירושלים, ושם, כילד שחווה את ימי המצור ואת מלחמת העצמאות, החל להתעצב עולמו האזרחי והוויזואלי. “עוד כשהייתי ילד ציירתי דימויים של מלחמה”, סיפר לי. “המצאתי לעצמי שיירות של משוריינים שעולות לירושלים. לא באמת ראיתי אותן בזמן אמת, אבל הזיכרון הלאומי התערבב אצלי עם הדמיון, והכל זרם אל הדף”.
לדבריו, המתח שהיה חלק מנוף ילדותו מצא ביטוי מוקדם בעבודותיו, עוד לפני שהתנסח אצלו הקול הפוליטי: “ההשקפה הפוליטית שלי לא הייתה שם בהתחלה. היא התגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים”.
הוא למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית ושירת בצנחנים – חוויה שהטביעה בו, לדבריו, תודעה אזרחית עמוקה. בתום שירותו הצבאי נסע ללונדון ולמד עיצוב גרפי ב־ ”London College Of Printing”, אחד המוסדות המובילים בתחום. “ידעתי מגיל צעיר שאני אהיה אמן”, אמר. “ההורים שלי עודדו אותי להתפתח בתחום, למרות שאמא שלי באיזה מקום קיוותה שיצא ממני רופא”.
עם שובו לישראל השתלב טרטקובר בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, אך לא נשאר שם זמן רב. המסגרת הממסדית לא התאימה לרוחו החופשית, והוא העדיף את תל אביב כבסיס יצירה. באותה תקופה החל גם לחבר בין העיצוב הגרפי לתרבות הפופולרית. עבודתו הראשונה בעולם המוזיקה הייתה עיצוב עטיפת האלבום היחיד של “השלושרים” – שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל – עטיפה שהציגה את פניהם של השלושה על גבי מכונת מזל, בהשראת מכונות שראה המעצב בלונדון. “אמדורסקי אהב את הרעיון, והלך איתו מיד”, סיפר.
אבל נקודת המפנה בקריירה הגיעה כשבועז דוידזון וצבי שיסל הקימו עם אריק איינשטיין את חברת ההפקות העצמאית “הגר”. טרטקובר צורף כמעצב הבית של החבורה. “הגעתי לתל אביב די מבולבל, והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות”, הוא שחזר. “את בועז הכרתי מלונדון, ואת אריק מהימים של ‘החלונות הגבוהים’”.
הסטודיו של “הגר” היה ממוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב: “את השם ‘הגר’ אריק בחר, ואני עיצבתי לוגו עם דמות של אישה על בסיס גלויה ישנה משנות ה־20 שמצאתי. אף פעם לא ידעתי מי זו באמת, אבל היא הופיעה בכל פרסום של החברה”.
טרטקובר עיצב כמה מעטיפות התקליטים המפורסמים ביותר של אריק איינשטיין: “פוזי”, “שבלול”, “פלסטלינה”, “שירי ילדים”, “סע לאט”, “חמוש במשקפיים”, “ארץ ישראל הישנה והטובה” (חלקים ב’ ו־ג’), “שירים”, “ילדודס”, “מוסקט” ועוד. “ב’פוזי’ אריק ביקש להשתמש בתמונה שבה הוא מצולם עם הבת שלו, שירי, צילום שצילמה אלונה, אשתו דאז”, הוא סיפר. “בפנים שילבתי קולאז’ של כל חברי ‘הגר’. אחר כך בא ‘שבלול’, שמורכב מצילום נהדר של אריק איינשטיין ושלום חנוך מבעד לעדשה של אלונה איינשטיין”.
העבודה האינטנסיבית עם איינשטיין מיצבה את טרטקובר כאחד המעצבים המבוקשים ביותר בתעשיית המוזיקה המקומית, והובילה לשורת עטיפות שהפכו לאייקוני תרבות. אחת העבודות שטרטה הגדיר כאישיות היא דווקא עטיפת תקליט המחזה הסאטירי ומעורר המחלוקת “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין ב־1970. “זו העבודה שאני הכי קשור אליה”, הודה באוזניי.
“בעטיפה מופיע תצלום של מאמר ביקורת על ‘מלכת אמבטיה’, שפורסם בעיתון ‘מעריב’ ובו המבקר קורא לטמון את ראשו של חנוך לוין בצואה. זה לא היה עובר בשום מקום, אבל חנוך התלהב מהרעיון להפוך את הטקסט לעטיפה”, הוסיף.
עטיפה אחרת, שזכתה לחיים עצמאיים בזיכרון הקולקטיבי, היא זו של אלבום הסולו השני של מתי כספי מ־1976. בצילום מופיע פעמון דלת על קיר פשוט, ועליו שמו של כספי – זה הספיק כדי שהאלבום יזכה לכינוי “תקליט הפעמון”. “מתי ואני השקענו מחשבה משותפת ועברנו תהליך ארוך כדי למצוא עטיפה שתעביר את המסר של האלבום ותמשוך תשומת לב”, טרטקובר סיפר. “הבאתי מהבית פעמון, והצלם ז’ראר אלון צילם אותו על רקע קיר על גג של בית בתל אביב”.
מאז נעשה טרטקובר שם קבוע בקרדיטים של אלבומי מוזיקה. בין השאר עיצב את העטיפות “עוד לא אהבתי די” של יהורם גאון, “הלילה הוא שירים” ו”התבהרות” של חוה אלברשטיין, “בחברה להגנת הטבע” של אריאל זילבר וכמה מעטיפות תקליטיו של שלום חנוך, כולל “אדם בתוך עצמו” ו”מחכים למשיח” שמוכרת בזכות המאפרה שמופיעה עליה. “השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה”, הסביר לי. “יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש בכל משרד קטן ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג’וינט”.
טרטקובר הציג בעשרות מוזיאונים בארץ ובעולם, אצר תערוכות, ובמשך שנים רבות היה מרצה בכיר באקדמיה לאמנות בצלאל. אהבתו למרחב הישראלי המוחשי, של תרבות היום־יום, עשתה אותו גם לאספן: אריזות ישנות, משחקים, מודעות, צעצועים, כרטיסי ברכה וקלפים – אלפי פריטים מקומיים נאספו על ידו ונשמרו כעדות להוויה הישראלית. הפן הזה נחשף בספר “איפה היינו ומה עשינו” (1996) שיצר עם אמנון דנקנר.
כשנפטר שלשום בביתו בתל אביב, דוד טרטה טרטקובר השאיר אחריו בת, נכד ומורשת עמוקה של יצירה, מחאה ואהבת אמת למקום הזה, על יופיו, זיכרונותיו וסיבוכיו.
זו השנה השניה מאז נוסד פסטיבל שירה מטולה, שלא יתקיים בביתו במטולה כיוון שהמושבה הצפונית שנפגעה אנושות במלחמה נמצאת עתה בתהליך שיקום.
גם השנה תארח העיר ירושלים את הפסטיבל בניהולו ובהפקתו של בית הקונפדרציה בתאריכים 5-3 בספטמבר. האירועים בהשתתפות יוצרות ויוצרים יתקיימו בבית הקונפדרציה ובמשכנות שאננים בעיר.
"ההווה התפרץ לתוך הפסטיבל, ואנחנו פתחנו לו את השער", אמר בני ציפר, המנהל האמנותי של הפסטיבל ביחד עם שירי לב ארי.
"השנה הרגשנו שפרץ הכתיבה העכשווי, העוסק במצב הנוכחי, ביקש לעמוד במרכז הבמה, וזה מה שעשינו. הפסטיבל ישים דגש על שירה עכשווית וחשיפה של משוררים חדשים מבלי לוותר על מחוות למשוררי העבר", הוסיפה לב ארי.
אירוע הפתיחה של הפסטיבל "הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בֶּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת", הוא מחווה למשורר דוד אבידן במלאת 30 שנה למותו. אבידן משורר פורץ דרך שהחל לפרסם את שיריו בשנות ה-50 וקובץ שיריו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" יצא לאור בהיותו סטודנט. הוא נחשב לאחד משלושת הנציגים הבולטים של דור המדינה לצידם של נתן זך ויהודה עמיחי. אבידן כתב גם תסריטים ומחזות עסק באמנות פלסטית, באמנות הקול ועוד.
ערב הפתיחה יוקדש ליצירתו האוונגרדית והנבואית וייקחו בו חלק ניצה בן דב, נילי כהן וארז ביטון, חוקר הספרות אריאל הירשפלד והמשוררים גלעד מאירי, אגי משעול, רוני סומק, חדוה הרכבי ועודד כרמלי. הערב יכלול שירים מולחנים של אבידן וקריאה משיריו.
את הערב ינחו שירי לב-ארי ובני ציפר כשעל המוסיקה ערן צור.
יום רביעי 3.9 | 21:00-22:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.
ברוח מילותיו של דוד אבידן שכתב: 'העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת' וברוח התקופה – יתארחו בפסטיבל משוררות ומשוררים שכתבו על שכול ואובדן, על התנגדות והתרסה, על טיפול בפציעות גוף ונפש וניסיונות ריפוי, על יחסי שכנות וקירבה, ועל השירה כמוצא אל החיים.
באירועי השירה בפסטיבל הקהל יתוודע בין היתר לפואמה שכתבה המשוררת ריטה קוגן, לחטופה ששוחררה לירי אלבג, לשלמה אפרתי, שלא כתב מימיו לפני שבעה באוקטובר, והדהים את קהל קוראי השירה בארץ בפואמה "יומן מלחמת חרבות ברזל" בה תיאר את עבודתו בטיהור ובזיהוי גופות מהטבח, למשוררת והרופאה כנרת מגן, שספרה "אמא מגיע מסוק" מתאר את חוויותיה כחלק מצוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ליורם ניסינוביץ', שהקדיש את שירו "לצאת מן השורות הידועות" לאחיינו שנפל במלחמה, לשלישיית "היינו משונים", אריאל זינדר, עמוס נוי, רוני אלדד, שהוציאו אסופה בעקבות המלחמה, ליוצרים שהם הורים שכולים, יתקיים מפגש תחת הכותרת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַהֲבָה אֲנַחְנוּ טוֹמְנִים בָּאֲדָמָה | משוררים על אובדן" – בהם המשורר גיורא פישר, שבנו נהרג בפעולת צה"ל בג'נין, ואייל קמינקא, שבנו נהרג ב-7 באוקטובר בזיקים.
מפגש נוסף יוקדש לנושא השירה כריפוי, טיפול ותקווה עם המשוררת דנה אמיר המתמחה בפילוסופיה של הפסיכואנליזה ועם מירב רוט, שטיפלה בקהילת קיבוץ בארי ונועה שקרג'י.
במסגרת האירועים המיוחדים בפסטיבל יתקיים אירוע לכבוד 75 שנה לארכיון הספרות של מכון גנזים.
אדיבה גפן, מנהלת המכון, ורות בקי-קולודני, חוקרת ארץ-ישראל וארכיונים, יקראו קטעים נבחרים ממכתבי אהבה.
אירוע לציון יום-הולדת 80 לסופר חיים באר, יום-הולדת 70 לחוקר הספרות איש הרנסנס אריאל הירשפלד, מחווה למשורר רוני סומק במלאות 50 שנה לצאת ספרו הראשון "הָאֵשׁ נִשְׁאֶרֶת בְּאָדֹם", געגוע וזיכרון לסופר א.ב יהושע לציון שלוש שנים למותו, מפגש מיוחד עם המתרגמת דבורה גילולה כלת פרס ישראל ומחוות זיכרון לדוד שמעוני מחבר האידיליה היפה ביותר שנכתבה על מטולה.
באופן מיוחד וחגיגי יתארחו בפסטיבל שני מוזיקאים גדולים שפרסמו ספרי ממואר: חוה אלברשטיין שתשוחח על ספרה "סמטת כנען", ואהוד בנאי שישוחח על ספרו "ספר הבצלים הירוקים".
עוד מפגשים: על מאפיינים של כתיבה גברית ועל יכולת השירה לחולל שינוי יתארחו וישוחחו אודי שרבני, כדורגלן עבר שהחל לכתוב אחרי שפרש מהספורט, אלון ארד, מחנך ומורה לספרות ומשורר, אלעד זרט, משורר ועורך המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" והמשורר אלטייב ע'נאיים.
הסופרות דורית רביניאן ומיכל זמיר ישוחחו כל אחת על ספרה האחרון, המשורר מירון איזקסון ייפגש עם חברים שישוחחו על כוחה של השירה האמונית, ירון לונדון ידבר על "בחצר הכלבים" הפואמה החדשה האוטוביוגרפית מצחיקה-מרירה שכתב, המשוררות שולמית אפפל ודיתי רונן על יצירתן, המשוררת אגי משעול תיפגש עם הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר, והשתיים ינסו לקלף את הקליפות ולהגיע קרוב אל עולמן הפנימי , ואילו קובי מידן יקרא שירים של אחרים ושירים משלו שנכתבו בעקבות המלחמה.
אהרן שבתאי שהחל השנה לכתוב סדרה ארוכה של וריאציות פיוטיו חֲרוּזֵי תֶּה לַשַּׁלִּיט העוסקות בנושא אחד -הגשת כוס תה של בוקר לאשת חיקו יקרא מבחר מחרוזי התה שלו, משה עזוז, משורר, סופר, איש חינוך ואיש שב"כ לשעבר ביחד עם גיא הגלר, יוצר רב-תחומי והמשוררת מיטל פישל, חברת קיבוץ שריד ייקראו משיריהם, המשורר, המתרגם והמו"ל רפי וייכארט והמתרגמת דינה פון-שוורצה ישוחחו על משוררים יהודים-גרמנים שהמשיכו לכתוב בגרמנית אחרי השואה, חדוה הרכבי תשתתף במפגש על ספרה החדש "הלית הלית" ובמפגש שייתן מבט על השירה והחברה הערבית ישתתפו סברין חוג'יראת, מנהלת ממשל ותכנון במכון תכלית, חוקרת מגדר בחברה הערבית והבדואית, המשורר אלטייב ע'נאיים והמשורר רוני סומק בפאנל מיוחד על השירה הפרסית והסופית ישתתפו המשורר אבישלום פון-שילוח, המשורר יליד איראן פיאם פיילי, מתרגם שירת האהבה המיסטית "מג'נון ולילא" אבי אלקיים והמשורר והסופר בנימין שבילי שישוחחו על השירה האהובה עליהם ויקראו ממנה.
אירוע הסיום של הפסטיבל אֲאַמִּין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עַז, לציון 150 שנים להולדתו של שאול טשרניחובסקי, משורר החירות וההומניזם. על הרלוונטיות של טשרניחובסקי לזמננו ישוחחו אריאל הירשפלד ורוחמה אלבג. יקראו משיריו: רוני סומק, עודד מנדה לוי, ריטה קוגן, ארז ביטון ויונתן ברג שגם יספרו על הקסם שהילכה עליהם שירתו.
מנחים: שירי לב-ארי, בני ציפר ועל המוסיקה ישראל ברייט.
יום שישי 5.9 | 15:30-14:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.
"פסטיבל שירה מטולה עולה כקרן אור של אמונה בעתיד טוב יותר. ההחלטה לקיימו בירושלים עד שתשוקם מטולה, הוכיחה עצמה בשנה שעברה כמענה ראוי לצימאון של הקהל הישראלי להפגין סולידריות וערבות הדדית, ולא לוותר על רגעים מופלאים של שאר רוח שהשירה יודעת להציע", אמר אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה והמנהל האמנותי של הפסטיבל.
את הפסטיבל ילוו השנה המוסיקאים ישראל ברייט, יוסי פיין, הדרה לוין ארדי, זהר בנאי, ויסאם ג'ובראן, ערן צור, יאיר דלאל ואליהו דגמי.
פסטיבל שירה מטולה מתקיים בתמיכת משרד התרבות והספורט, מפעל הפיס לתרבות ואמנות, הקרן לירושלים ועיריית ירושלים.
הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום ועל בסיס מקום פנוי.
למעט מופע הפתיחה במשכנות שאננים.
http://www.confederationhouse.org
חתן פרס ישראל דוד טרטקובר ז"ל, הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 81. במהלך השנים האחרונות, הוא התמודד עם מחלת הפרקינסון.
טרטקובר נולד בחיפה בשנת 1944. הוא למד בבית הספר London College of Printing באנגליה וכן בבצלאל ועם השנים גם הפך למרצה בכיר במוסד. כאמן, הוא נודע במיוחד בזכות הכרזות שעיצב, שחלקן הפכו לאיקוניות. הוא הציג תערוכות יחיד רבות בארץ ובעולם, והשתתף גם בעשרות תערוכות קבוצתיות. כרזות שעיצב מוצגות באוספים של מוזיאונים רבים בעולם, לרבות המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. טרטקובר גם הרבה לאסוף ולחקור פריטים גרפיים נוסטלגיים מהעשורים הראשונים של מדינת ישראל.
בין עבודותיו המוכרות של טרטקובר, ניתן למצוא את אנדרטת הזיכרון ליצחק רבין בתל אביב, עטיפות אלבומים של אריק אינשטיין ושלום חנוך – בהם "שבלול", "פוזי", "מחכים למשיח", "ארץ ישראל הישנה והטובה", "שירי ילדים", "ילדודס" ו"אריק אינשטיין שר סשה ארגוב", וכן של מתי כספי ("הפעמון"), השלושרים, המחזה "מלכת אמבטיה"; מיצג תוצרת הארץ במרכז סוזן דלל ועוד.
בשנת תשס"ב זכה טרטקובר בפרס ישראל בתחום האדריכלות והעיצוב. בנימוקי השופטים נכתב כי "טרטקובר, מבכירי המעצבים בישראל, יוצר את עבודותיו מתוך החוויה והמורשת הוויזואלית של הארץ מהתקופות שלפני הקמת המדינה ואחריה. צירופים ויזואליים, יחד עם ראייה מפוקחת, נותנים לעבודתו ייחודיות ואפיון מקומי מובהק הזוכה להוקרה גם בקהילה הבינלאומית של מעצבים בתחום התקשורת החזותית. טרטקובר הוא 'קומוניקטור' השם דגש על המילה ועל הטקסט, ובכך הוא מציין בהצלחה את חשיבות המילה הכתובה בתרבותנו". עוד צוינה השפתעו כמחנך וכיוצר המתבונן בסמלים מן העבד, וכחוקר ואוצר של אמני עיצוב ישראלי מדורות קודמים. "בפועלו זה הוא הפך לגורם חשוב בהנצחת המורשת הגרפית והעיצובית בישראל".
