לפי דיווחים מהניו יורק טיימס, זה היה לילה קיצי חם וללא רוח, מעט אחרי השעה 2 לפנות בוקר, כאשר מטח רקטות פגע בפרבר דמשק גוטה המזרחית.

הפיצוצים היו קטנים ונשמעו כמו נפלים, סיפרו אנשי החילוץ, אך תוך דקות כשהגיעו לבדוק את אתרי ההפצצה לחיפוש נפגעים, הם מצאו אנשים נחנקים, רועדים ומקציפים מהפה. במהרה, אנשים החלו למות בהמוניהם.

ההתקפה על גוטה המזרחית ומועדמיה, שני פרברים בשליטת המורדים בבירה הסורית, ב-21 באוגוסט 2013, הייתה האירוע הקטלני ביותר במלחמת האזרחים הסורית שנמשכה 13 שנים. לפחות 1,500 אנשים מתו, אמרו אנשי חילוץ ואלה שחפרו את הקברים בראיונות. גברים, נשים וילדים נחנקו בשנתם מתחת לחלונות פתוחים על ידי רוצח שקט וחסר ריח: גז סארין, חומר עצבים.

הנשיא ברק אובמה הזהיר את סוריה שאם תשתמש בנשק כימי כמו סארין, שאסור לפי אמנות בינלאומיות, היא תחצה "קו אדום". אך כשהתרחשו ההתקפות, לא ננקטה פעולה צבאית או משפטית. אסד ונאמניו לא נדרשו לתת את הדין.

כיום, אסד, שמצא מקלט ברוסיה מאז שהופל על ידי מתקפת מורדים בדצמבר, מואשם בפשעי מלחמה בגין ההתקפה בתיק שמוכן בצרפת, וכך גם 22 משותפיו. עם זאת, בהגנת הממשלה הרוסית, סביר להניח שלעולם לא יעמוד לדין.

חוקרים ועדי מפתח מצביעים על התקפות הסארין, בין מספר התקפות אחרות במהלך המלחמה, כסימן מובהק לאכזריות של ממשלת אסד וייאושו להיאחז בשלטון.

עד אמצע 2013, ההפגנות השלוות של האביב הערבי הידרדרו מזמן להתקוממות חמושה בסוריה. מיליציות המורדים תפסו שליטה בשכונות בערים המרכזיות, ואף איימו על הבירה.

"זה היה רגע אסטרטגי בשדה הקרב כשאסד הפסיד," אמר בריגדיר גנרל זאהר א-סאקט, מפקד לשעבר בצבא סוריה שהוא אחד העדים החשובים ביותר בתיק.

"כשאסד קיבל החלטה מסוג זה, כוונתו הייתה להפחיד אנשים, להפגין כוח ולשמור על הקיצונים בחוג הקרוב שלו איתו," אמר הבריגדיר, שערק ב-2012, לאחר שסירב לפקודות להשתמש בנשק כימי נגד כוחות המורדים.

גז הסארין, לדבריו, נורה בפקודות ישירות של הנשיא עצמו — לאיש אחר לא הייתה סמכות כזו — אף על פי שאסד הכחיש אחריות להתקפות. הוא סופק על ידי רוסיה והורכב בעזרת מומחים איראנים, הוסיף.

עבור אלה ששרדו, גם כמעט 12 שנים מאוחר יותר זוועות אותו לילה נותרו חיות.

אנשי חילוץ לשעבר עדיין סובלים מהשפעות הגז, "ראייה לקויה, שיניים שבורות, ערפול מוחי ולחץ בחזה," אמר אחד מהם, האני אל-מאלה, בראיון.

מחלץ לשעבר אחר, אכרם אל-באלאדי, נזכר שאנשים צעקו אזהרות שזו התקפה כימית, אך הוא אמר שכולם היו מתנדבים וללא ניסיון או הכשרה כיצד להגיב לכך.

"לא ידעתי מה זה," אמר. "חשבנו שכולנו נמות."

הם עטפו מגבות סביב פניהם, טבלו אותן בחומץ בניסיון להגן על עצמם, ועבדו במשך הלילה לפנות את החולים. מחלצים רבים ואנשי צוות רפואי מתו. אחרים הוכו בעיוורון זמני מהגז.

תחת הפגזה מתמדת, הם נהגו ללא אורות כדי להימנע מלהיות מטרה לכוחות הממשלה.

אנשים נפלו מתים ברחובות, אמר אל-באלאדי, והוסיף, "פחדנו שניסע מעל גופות."

בן דודו, אשתו ושלושת ילדיהם התמוטטו ומתו ברחוב בזמן שניסו לטפס למכוניתם כדי לברוח, אמר.

היו מספר מרכזים רפואיים תת-קרקעיים בשכונה, אך הם מהר התמלאו בחולים. המחלצים הניחו את הנשים והילדים בפנים ונאלצו להניח את הגברים ברחוב.

יאסר מוחמד אל-סולימאן, עם אחיו, עזר בפינוי אנשים אך חזר הביתה להזהיר את שאר המשפחה לעזוב. הוא צפה בהקלה כשאורות הזנב שלהם נעלמו במורד הרחוב, כשלפתע רקטה נוספת התפוצצה מאחוריו בדיר הכבשים של שכנו.

הוא כמעט הוכרע על ידי הגז אך הצליח לטלטל את עצמו מספר מטרים לתחנת העזרה הראשונה הקרובה והתמוטט מחוסר הכרה במדרגות.

"השיניים שלי כולן שבורות כי נשכתי את שיני כל כך חזק כדי למנוע מעצמי לרעוד," אמר. "רעדתי והקצפתי מהפה."

אחיו, שהיה בתוך הבית, לא שרד. משפחת השכן, שמנתה 11 נפשות, וכל הכבשים שלהם מתו גם הם.

שעתיים מאוחר יותר, בצד השני של העיר במועדמיה, פגעו ארבע רקטות נוספות. גברים שהשתתפו בתפילות שחרית במסגד היו בין הקורבנות הראשונים.

מוהנאד אל-חטיב, רופא שיניים, התעורר בעקבות שיחה מבית החולים הקרוב שבו התנדב. נאמר לו שחולים מראים סימני חנק. הוא תפס מסכה כירורגית, כל מה שהיה לו, ויצא ברגל.

הרחובות היו ריקים, אך כשעבר ליד כמה עצי אקליפטוס, ראה שהאדמה הייתה מלאה בציפורים מתות. "התחלתי לרוץ," נזכר.

בית החולים כבר גדש במתים וגוססים. "לא היה אפילו מקום לעמוד," אמר. רופאים נתנו אטרופין לחולים, אך הם היו כל כך קצרים במזרקים שהם נאלצו לעשות שימוש חוזר במחטים עד שהן נעשו קהות. לא היה חמצן, לכן הם השתמשו במשאבות יד לעזור לאנשים שהתקשו לנשום.

הם העבירו את המתים לבית מעבר לרחוב, אך כשהגיעו עוד ועוד אנשים חולים, הם נאלצו להניח אותם ברחוב מלפנים ובסמטה צדדית. "אנשים היו על הקרקע, חלקם מתים, חלקם חיים," אמר. "הנשימה שלהם הייתה מאומצת, נשפנית, והעיניים שלהם בלטו. מעולם לא ראיתי את זה לפני כן."

הקורבנות היו ברובם המכריע אזרחים. המכות הכימיות פגעו קילומטר או שניים טובים מקו החזית, שם לוחמי המורדים שמרו על הגישות מפני חיילי הממשלה. אך מיד לאחר אותן התקפות הם ספגו אחת מההפגזות הכבדות ביותר שמי מהם חווה.

"הם לא השתמשו במתקפת הגז רק כדי להרוג אנשים," אמר אל-מאלה. "הם השתמשו בה כדי להתכונן למתקפה."

בריגדיר אל-סאקט, עד פשעי המלחמה, נמלט מסוריה עם כל היחידה שלו. הוא אמר שהסארין הוכן ונורה מבסיס האוויר שריאט, שהיה מטרה לתקיפות אוויריות אמריקאיות ב-2017 לאחר התקפת גז סארין עוקבת.

קצינים בצבא שהיו מעורבים בפיתוח סארין וגזים אחרים נהגו לדבר לפניו על עבודתם עם המומחים הרוסים והאיראנים, אמר.

לוחם מורדים, סייף אלדין אל-דאהלה, אמר בראיון שהוא לחם בקו החזית באותו לילה וכך נמנע מהתקפת הגז. אבל כל משפחתו — הוריו, אחיו ושלוש אחיותיו — היו בבית, וכולם מתו. אביו נמצא מנסה להניח מגבות על פני ילדיו.

אל-דאהלה היה בעמדה קדמית ב-5 בבוקר כשהגיעה שיחה ברדיו מדודו לבוא הביתה לעזור למשפחתו.

הוא דהר באופנוע דרך מנהרה תת-קרקעית שהלוחמים בנו כדי להגן על קו האספקה שלהם והגיע לבית החולים תוך דקות.

דודו עמד בכניסה ובכה. בפנים, הרצפות היו מלאות בגופות, נזכר אל-דאהלה. בין המתים הוא מצא את אביו ושתי אחיותיו, הצעירה ביותר, רואה, בת 4 בלבד.

"המשטר לא יכל להביס אותנו," אמר אל-דאהלה. "אז הם הראו את כוחם נגד נשים וילדים. הם השתמשו ברקטות ובתקיפות אוויריות נגד משפחותינו כדי להביס אותנו."