קשה מאוד שלא להתפעל מיצירתו של אריק קלפטון. מוזיקאי מבריק, גיטריסט בחסד עליון, עם שירים נצחיים כמו “Tears In Heaven". אלא שבמישור האישי והאידיאולוגי האיש שנוי במחלוקת, בלשון המעטה, מאז החל בהתבטאויות פומביות חריפות נגד ישראל ואף גיבה את רוג'ר ווטרס, שונא ישראל ואנטישמי נודע. בין השאר אמר קלפטון על אירועי 7 באוקטובר “אנחנו לא יודעים מה חמאס באמת עשה", והוסיף “ישראל מנהלת את העולם". בהופעות לאחרונה הוא מנגן בגיטרה בצבעי דגל פלסטין.

ועדיין, אין להתעלם מגדולתו של קלפטון, שיחגוג ביום ראשון את יום הולדתו ה־80. “Slowhand", כפי שהוא מכונה בשל סגנון נגינתו, הוא אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק והבלוז, מי שלא רק עיצב את צליל הגיטרה החשמלית אלא גם הטמיע בו עומק רגשי ודיוק טכני שסוחפים דורות של מאזינים ומוזיקאים.

“תמיד הרגשתי שהגיטרה היא כמו אישה", אמר פעם. “אני אוהב אותה, אבל אני לא יכול להבין אותה לחלוטין, וזה מה שמוביל אותי לחקור אותה ולהתעמק בה בכל פעם מחדש. הגיטרה היא הדרך שלי לבטא את עצמי. המקום שבו אני מרגיש חופשי באמת. זה הכלי שלי לתקשר עם העולם, גם כשאני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות".

שפה חדשה

קלפטון נולד ב־30 במרץ 1945 בעיירה ריפלי שבחבל סארי באנגליה, כבן מחוץ לנישואים לנערה בת 16 ולטייס קנדי ששירת באנגליה במלחמת העולם השנייה. הוא לא הכיר את אביו, וכיוון שאמו הייתה קטינה, סבו וסבתו גידלו אותו וסיפרו לו שאמו היא אחותו הגדולה. בהמשך אמו נישאה לחייל קנדי אחר, ועקרה לגרמניה, בהשאירה את בנה אצל הוריה. בגיל 9 גילה קלפטון את האמת.

“מעולם לא הכרתי באמת את אמא שלי", סיפר בעבר. “כשגיליתי שהיא לא אחותי, אלא אמא שלי, היא כבר לא הייתה נוכחת בחיי, והרגשתי כאילו הרצפה נשמטה מתחת לרגליי. גדלתי עם המון בלבול לגבי הזהות שלי. תמיד הרגשתי שאני לא רצוי, כמו מישהו שנולד בטעות. כשגיליתי שאמא שלי עזבה אותי והקימה משפחה חדשה, זה רק חיזק את התחושה הזו".

ליום הולדתו ה־13 קיבל מסבו וסבתו גיטרה גרמנית מדגם “Hoyer" והחליט ללמד את עצמו לנגן. בתחילה התקשה והחליט לנטוש את הגיטרה, אבל בגיל 15 שב אליה ולמד נגינה בעצמו תוך האזנה לתקליטי בלוז ישנים ולמוזיקת רוקנרול של אמנים כאלביס פרסלי, צ'אק ברי ובו דידלי.

“ביליתי שעות בחדר שלי בניסיון לקלוט כל ניואנס של תקליטי הבלוז שהיו לי, של מאדי ווטרס ובי. בי. קינג", סיפר. “זה היה כמו ללמוד שפה חדשה – שפה שדיברה אליי בעומק יותר מכל דבר אחר. כשניגנתי, שכחתי מכל הבעיות המשפחתיות שלי. זה היה המקום הראשון שבו הרגשתי שייך".

בדומה לצעירים רבים בתקופה ההיא, מהר מאוד מצא עצמו קלפטון מתערבב בסצינת להקות הקצב הלונדונית ועשה לעצמו שם של גיטריסט וירטואוז. בשנים 1963־1965 ניגן בלהקת “ציפורי החצר" ("The Yardbirds"), שם בלט בלהיט “For Your Love" שהגיע לראש המצעד הבריטי. בהמשך ניגן בלהקת הבלוזברייקרס (“The Bluesbreakers") וב־1966 היה כבר גיטריסט וגם מלחין בלהקת “קצפת" ("Cream"), לצד המתופף ג'ינג'ר בייקר והבסיסט ג'ק ברוס. הלהקה בלטה בלהיטיה ו־"I Feel Free", ולקחה את הבלוז לכיוון של רוק מתקדם.

בסוף שנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70 הוא היה חבר בלהקות “אמון עיוור" ("Blind Faith") ו"דרק והדומינוס" (“Derek And The Dominos"), שלהיטה הבולט היה “Layla", שיר שקלפטון יצר בהשראת התאהבותו בדוגמנית פאטי בויד, אשתו של חברו הטוב, ג'ורג' האריסון. “'קרים' הייתה כמו תגובה כימית", קלפטון סיפר בריאיון. “שלוש אישיויות חזקות שמתנגשות ויוצרות משהו בלתי צפוי. זה היה מלהיב ומתיש בו זמנית. כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה אגו – זה לא יכול היה להחזיק מעמד. עם ‘דרק והדומינוס' הרגשתי שסוף־סוף אני מנגן מהלב". 

זרעי קריירת הסולו של קלפטון נשתלו בעת ששימש ב־1969, בתקופת מעבר בין להקות, נגן מלווה בלהקת “דילייני ובוני וחברים" האמריקאית. קלפטון, שעייף מאור הזרקורים, בחר לעבור לאחורי הבמה ולהיות רק נגן “פשוט". מנהיג הלהקה דילייני ברמלט עודד אותו להתמקד בכתיבה ובשירה, ועם נגני הלהקה הוא הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו – “Eric Clapton" שראה אור ב־197. קלפטון הוציא עד כה 25 אלבומי אולפן (אחד מהם בשיתוף פעולה עם אלילו בי.בי. קינג ושניים עם ג'יי ג'יי קייל). האלבום האחרון, “Meanwhile", יצא אשתקד. אלבומי הסולו מכילים קלאסיקות בלוז־רוק. 

הגיטרה של קלפטון נכחה בלא מעט הקלטות של האמנים הגדולים בעולם, החל מ"הביטלס" (במיוחד בשיר “While My Guitar Gently Weeps") וקריירות הסולו של ג'ורג' האריסון, פול מקרטני ורינגו סטאר, דרך פיל קולינס, ג'ו קוקר, אלטון ג'ון ולהקת “המי", ועד זמר האופרה לוצ'אנו פברוטי. “בין שזה ‘הביטלס', בי. בי. קינג או פברוטי – כולנו מדברים אותה השפה", קלפטון הסביר, “לעבוד עם ‘הביטלס' היה להיות חלק ממשהו קסום, ואז לעבור לעבודה עם פברוטי, זה מראה איך למוזיקה אין גבולות". 

למות, או לחזור לחיים

בצד ההצלחה האמנותית הגדולה, אריק קלפטון התמודד עם התמכרויות לסמים ולאלכוהול. במהלך שנות ה־60 וה־70 הוא חדל להופיע ולהקליט לפרקי זמן ממושכים בשל ההתמכרויות, ושהה פעמים לא מעטות במכוני גמילה. ב־1982 הוא נגמל סופית מסמים. “הסמים היו בריחה שלי מהמקום החשוך שהייתי בו בקריירה ובילדות הקשה שלי", סיפר קלפטון. “בסופו של דבר, הסמים והאלכוהול כלאו אותי במקום של ייאוש.

ההתמכרות ניתקה אותי מהאנשים שהכי אהבתי. כשהגעתי לתחתית, הבנתי שאני לגמרי אבוד. הייתי חייב לבחור: למות, או למצוא את הדרך בחזרה לחיים. זה לא היה קל, אבל בחרתי בחיים".

גם חייו הבינאישיים ידעו סערות. פאטי בויד, אשת חברו האריסון שבה התאהב, כתבה בספרה האוטוביוגרפי (“Wonderful Today"): “אריק הפך יותר ויותר אובססיבי כלפיי והפלרטוטים שלו נעשו תכופים". “ידעתי שזה לא בסדר, ג'ורג' היה החבר הכי טוב שלי, אבל התשוקה שלי אל פאטי הייתה כפייתית", הודה קלפטון בסרט תיעודי שנעשה עליו ב־2019. “מעולם לא חשקתי ככה באף אחת". 

ב־1971 השניים החלו לנהל רומן. “זה קרה כשאריק הזמין אותי אליו הביתה, השמיע לי את ‘Layla' וסיפר שכתב את זה עליי", כתבה בויד בספרה. “באותו לילה אריק ואני הגענו למסיבה של ה'רולינג סטונס' בלונדון, ואריק ניגש לג'ורג' ואמר לו: ‘אני מאוהב באשתך'. ג'ורג' נתקף בזעם ודרש שנלך. הרומן בין אריק לביני נמשך עד שהוא סיים את העבודה על אלבומו השני, ואז אמרתי לו שאני חוזרת לג'ורג', לתמיד".

אלא שב־1977 בויד התגרשה מהאריסון, ומשם הדרך אל קלפטון, שעד אז ניהל רומנים חסרי משמעות כדבריו, הייתה קצרה. הזוג נישא בשנת 1979 – והאריסון שר בחתונתם. קלפטון אף כתב על בויד את אחת הבלדות הגדולות שלו, 

“Wonderful Tonight". אבל זו הייתה מערכת יחסים רעילה, וקלפטון דיבר בכמה הזדמנויות על האלימות הפיזית והמילולית שהפגין כלפי בויד ועל הרומנים התכופים שניהל בעת נישואיהם. “הייתי אדם יהיר, אנוכי ושקוע בעצמו, ולא ידעתי איך לבטא את עצמי מלבד באלימות", הוא עצמו אמר. “אני לא מצדיק את הדברים שעשיתי לפאטי. הייתי אלכוהוליסט ומסומם וזה לא הגיע לה. פגעתי בפאטי עמוקות ואני מתבייש בעצמי. זה רודף אותי עד היום".

הזוג נפרד ב־1984 והתגרש ב־1989. לאחר הפרידה קלפטון ניהל רומן עם איבון קלי, מנהלת אולפן הקלטות, שגם היא הייתה נשואה באותו זמן למישהו אחר. מרומן זה נולדה ב־1985 בתו הבכורה של קלפטון, רות. קיומה של רות הוסתר מהציבור עד שהתקשורת גילתה זאת ב־1991. מרומן נוסף, עם הדוגמנית האיטלקייה לורי דל סנטו, נולד ב־1986 בנו, קונור. קונור נהרג בגיל 4 לאחר שנפל מחלון חדר השינה הפתוח בקומה ה־53 בבניין דירות במנהטן. 

האסון צילק קשות את האב השכול. “מותו של קונור היה המכה הכי גדולה שהייתה לי בחיים", סיפר. “זה גרם לי להבין מה באמת חשוב, והכריח אותי לעשות בחירה – לטבוע בעצב, או למצוא דרך לחיות מחדש. לקח לי הרבה זמן, אבל המוזיקה הפכה להצלה שלי". בינואר 1992 כתב קלפטון לזכר בנו את השיר “Tears In Heaven" שהיה חלק מפסקול הסרט “Rush" וזיכה את היוצר בפרס גראמי (ב־2006 הוא קיבל שוב את פרס הגראמי, הפעם על מפעל חיים). 

מאז 1998 קלפטון מנהל זוגיות עם מליה מקאנרי, הצעירה ממנו ב־31 שנים. הזוג נישא ב־2002 ולו שלוש בנות: ג'ולי רוז, אלה מיי וסופי בל. “אני מרגיש שבגיל מאוחר קיבלתי הזדמנות שנייה להיות אבא ובעל", התייחס לחייו הנוכחיים. “זו ברכה ענקית. אני מבין כמה הזמן הזה יקר ולא לוקח את זה כמובן מאליו".

ב־2016 קלפטון חשף פגיעה במערכת העצבים שמקשה עליו את הנגינה בגיטרה. שנתיים לאחר מכן הודיע שהוא סובל גם מבעיות שמיעה. 
בשנתיים האחרונות הוא מרבה, כאמור, להתבטא נגד ישראל. כך שאפשר היום לא לאהוב את האיש, אבל קשה שלא לאהוב את היצירה.