המילים האלה נכתבו לפני שטלי גוטליב נשלחה למערכה כדי לגרום לנו לשכוח מ-59 חטופים שעדיין נמצאים בעזה. המילים האלה נכתבו לפני שטלי גוטליב נכנסה לבית המשפט העליון במטרה לפוצץ דיון בבג"ץ כאילו היא פואד שמנסה לפוצץ את הדרבי התל אביבי אחרי גול של ערן זהבי. התקשורת, כולל האתר שאתם גולשים בו כרגע, כרגיל החליטה להתייחס לבריון, במקום להתעלם ממנו.

בזמן שבאולם בית המשפט נערך הדיון המשפטי החשוב ביותר בישראל מאז משפט אייכמן, ולבטח הדיון המשפטי החשוב ביותר לעצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית מאז ומעולם – התקשורת שידרה בלופים את טלי גוטליב מובלת בכוח אל מחוץ לאולם. הכותרות דיברו על הצרחות שלה, ועל העימות שלה עם יצחק עמית – במקום על הטענות המטורפות של "הממשלה" בתוך האולם.

ראוי לציין שכתבי המשפט עשו את עבודתם נאמנה וסיקרו את הדיון, אך איכשהו כל החומרים הוכנסו למטחנת הבשר של התקשורת שהוציאה אותם בצד השני עם כותרות על טלי גוטליב. בדיוק כפי שהיא רצתה. במקום לדבר על תוכן, מדברים על צורה. במקום לדבר על דמוקרטיה, מדברים על הצגה. טלי גוטליב היא שחקנית נהדרת. גם אנשי התקשורת שלועגים לה היום, לא מבינים שהם בעצם מקדמים אותה לתפקיד בכיר יותר בכנסת הבאה. טלי גוטליב עוד תהיה שרה בממשלה. אולי השרה לקידום מעמד האישה.

אולי זה הזמן לחזור לשיעור החשוב ביותר שלמדנו בגן – להתעלם מהבריונים. בעולם של מדיה חברתית ומחזורי חדשות של 24 שעות, זה נראה כמעט בלתי אפשרי. אבל אולי זו בדיוק העצה שהחברה הישראלית צריכה לאמץ מחדש. כל עוד נמשיך לצרוך את הקרקס התקשורתי, נמשיך לקבל עוד ועוד מופעים של בריונות. השאלה אינה מתי התקשורת תשתנה, אלא מתי אנחנו, הצופים, נחליט שהגיע הזמן להפנות את תשומת הלב שלנו למה שבאמת חשוב – לדמוקרטיה המתפוררת, ל-59 החטופים שעדיין בעזה, לסוגיות האמיתיות שמעצבות את חיינו. בינתיים, כל עוד אנחנו ממשיכים לצרוך צרחות על בסיס קבוע, נמשיך לא לשמוע את המהות שמאחורי הרעש.