ימי בין המצרים, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, הם לא רק תזכורת לאבלות על חורבן בתי המקדש, אלא מהווים שרשרת של שיאים היסטוריים בהם עמנו עמד בפני סכנת היעלמות מוחלטת. הרב שי טחן מציע התבוננות היסטורית, רוחנית רחבה על חמש אבני נגף מרכזיות שעבר עם ישראל לדורותיו, ומסביר כיצד כל אחת מהן הביאה ניסיון מסוג אחר, שבכל זאת הסתיים בניסי שרידות מחוץ לטבע.
הראשונה, גלות מצרים, נועדה למנוע מעם ישראל להיווצר כעם בכלל. פרעה ניסה לשעבד את הדעת, הנפש והגוף כדי למנוע את הקשר בין העם לאלוקיו, עד שביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים ונתן לנו את התורה.
השנייה, גלות בבל, התמקדה בהוצאת העם מארצו, צעד שאמור היה, בטבע, למחוק את קיומו הלאומי. אך דווקא שם פרחה התורה, ונוסדו ישיבות ותלמוד בבלי.
השלישית, גלות רומא, שינתה טקטיקה, לא גלות מרוכזת, אלא פיזור לכל קצות תבל. אך גם מכך צמחו קהילות קדושות בכל מקום שבו דרכה רגל יהודי.
הרביעית, גירוש ספרד, הוסיף ממד של כפייה דתית, לא רק לעקור את העם ממקומו, אלא גם למחוק את דתו. לראשונה לא נשאר מקום ליהודי בעולם שיכול לחיות בו בגלוי, ובכל זאת נותר עם ישראל על כנו.
החמישית, השואה, ניסתה להשמיד את העם כולו, זקן ונער כאחד. אולם לאחריה, דווקא מתוך התהום, עם ישראל התרומם במהירות חסרת תקדים, חזר לארצו, ייסד מחדש קהילות גדולות, והפך את החורבן למנוף תחייה.