"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" – כך נפתחת פרשתנו, פרשת בחוקותי, ובכך פותחת בפנינו התורה שער מהותי להבנת חיי האדם שדבק בתורה: השילוב שבין לימוד התורה, שמירת המצוות – ופעולה ממשית במעשים.
מדרש ויקרא רבה מביא פסוק שאהוב וידוע: "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהילים קיט, נט). דוד המלך מעיד על עצמו: בכל יום ויום תכננתי ללכת למקומות מסוימים – לבתי דירה, למקומות מנוחה – אך רגליי הוליכו אותי מעצמן אל בתי כנסיות ובתי מדרשות.
יש לתמוה, הקשה האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו – וכי רגליים הולכות מעצמן? והלא הראש מכוון את הדרך, השכל הוא שמכריע. מהי כוונת דוד המלך?
אלא מבאר הרב פינטו, שדוד המלך, איש קדוש שכל חייו היו תורה וקדושה, ביקש לפעמים להירגע מעט, "לצאת" אל העולם – אולי לבית תיאטרון, אולי לטעום מן הגשמיות. אך כשניסה – גילה שהרגליים, כלומר ההרגלים שלו, מובילים אותו רק למקום אחד: לבית המדרש.
בכך לימד דוד המלך יסוד עצום – שהרגל של קדושה שנטמע באדם שולט עליו גם ברגעי חולשה. אך גם להיפך – אם ההרגלים של האדם הם של קלות ראש ודברים בטלים, הם אלו שייכנסו עמו גם אל רגעי הקודש ויטרידו אותו שם. לכן אמר דוד "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי" – עצר את עצמו, התבונן בדרכו, וניתק את אותם הרגלים שנטו למשוך אותו החוצה. ההבנה הזו הובילה אותו אל התובנה שאי אפשר לפסוח על שני הסעיפים: או שאתה עם התורה, או שאתה בדברים בטלים. אי אפשר לחיות חיים כפולים.
ומכאן שב לקול הברור של הפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". אין די באדם שיהיה שומר מצוות לעצמו – עליו לפעול שגם הסובבים אותו יהיו חלק מהמהלך האלוקי. לכן כופלת התורה את לשונה: "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", לא די לשמור, צריך גם לפעול – עבור אחרים. צריך לשמור על המצוות לא רק בתוך תוכך, אלא לעשות גדרים, להוכיח, לחנך, להשפיע.
חז"ל במסכת שבת (נד:) מביאים דוגמה חריפה: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאת ברצועה שלא ברצון חכמים. וכי פרתו ממש? לא – אלא פרה של שכניו. אך כיוון שלא מיחה – הדבר נחשב כאילו עשה הוא עצמו. יש לאדם אחריות גם על מה שנעשה סביבו. התורה איננה רק מה שבתוך ליבך – אלא גם בתוך חייך, שכונתך, סביבתך.