דעות
רון קופמן על יום השואה, הקואליציה, הכרישים בחדרה וחתונמי
אנחנו עם פגום. לא רק מפני שאנחנו מתירים לגועליציית אפסים, שמורכבת משרלטנים, לתמוך בניצולי שואה בקצבה חודשית בסך 630 שקל. זה סתם רוע ואטימות של טיפוסים מפוקפקים בחליפות ועניבות, שאין בהם חמלה לאחר. ישישים (הרי אין ניצולי שואה שגילם פחות מ־80 שנה, רובם בני 90 שנה ויותר), שזקוקים לתרופות מצילות חיים ולמימון אורח חיים סביר.
בטקס הזיכרון השנתי לשואה ולגבורה ביד ושם מתייצבים כל החליפותים והעניבותים בחליפות כהות, רק כי הם חייבים, יש פרוטוקול שמחייב את נוכחותם. רובם המוחלט לא רוצה להיות שם. רואים עליהם ורואים להם. מעניין אותי אם הם שואלים את עצמם כמה זמן הסיוט יימשך? נותרו פחות מ־120 אלף שורדי שואה, שבגילם המופלג רובם המוחלט אמורים לשנות מצב צבירה תוך כחמש שנים. עשור מהיום ישרדו מאות בודדות – ואז אפשר יהיה להסתער על הכסף הגדול בקרנות השונות, ששוות מיליארדים, ולעשות שימוש פסול בכסף, במקום להיטיב את יתרת חייהם של שורדי השואה.
אנחנו עם פגום. ראינו את זה השבוע בחוף הים בחדרה. טיפוסים שראינו בסרטונים מהחוף לא היו אפילו בתכנון אצל הוריהם לפני 50 שנה, כאשר סטיבן ספילברג שלח למסכי הקולנוע סרט אימה בשם "מלתעות". מיעוטם של הטיפוסים כרותי האונה מהחוף אולי ביקרו באולפני יוניברסל בהוליווד, כדי לראות את המכונה שהייתה הכריש המפלצתי בסרט. אבל החיים האמיתיים, לא החיים בסרט, שונים בתכלית.
כריש בגיר מסוג עפרורי שוקל 300 ק"ג לפחות. אורכו הממוצע הוא שלושה מטרים (יש גם ארוכים וכבדים יותר), יש לו מאות שיניים, סדורות בהרבה שורות בפיו, שמתחלפות הרבה פעמים בחייו. אורכה של כל שן הוא כחמישה ס"מ. המסה כתוצאה מצליפה באמצעות זנבו של עפרורי בגיר שקולה למכה של גורם ענק בעוצמה של 750 ק"ג. צליפה כזו הורגת דגי טונה באוקיינוסים במשקל של 130 ק"ג לפריט, שנייה לפני שהכריש מתחיל לגרוס את הדג במערכת שיניו, שעובדת כמו מעבד מזון במהירות עצומה.
ואל הטורף הזה שלחו הורים את ילדיהם הקטנים, כשהתקרב לחוף. "אבא, ליטפתי אותו", צהלה ילדה בת 6־7 לכל היותר. האבא, שצילם אותה באמצעות הסלולרי, היה בטח גאה בבתו, כאילו ליטפה פודל־טוי יוקרתי במשקל שמונה ק"ג, שמקיא בכל פעם שהוא מנסה לטרוף פרוסת נקניק הודו מעושן. כי הפודל־טוי אומנם עולה 14 אלף שקל, אבל הוא אוכל רק מזון צרפתי עדין, שמגיע לחיך העדין שלו במרקם קטיפתי.
על מה בדיוק חשב אותו אבא, שחייב היה להגן על בתו, איני יודע. אני גם לא יודע אם ההורים ששלחו את ילדיהם למים לשחק עם חיות המחמד החדשות יודעים מה זה כריש, כאשר אפשרו לילדים להאכיל את הטורפים משל היו דגי זהב באקווריום בחנות לדגי נוי.
הייתה בסרטונים גם בחורה צעירה, שנעה על גלשן בין הטורפים בצחוק גדול עד שנפלה על אחד מהם, אבל המשיכה לצחוק. אולי היא הייתה תחת השפעה של קוקטייל המורכב מקטמין, טרגין (כדור שמכיל מורפיום), קצת מרטל, ולחיזוק גם אוקסי ואלכוהול, כדי לסדר את הראש ולשפר את התחושה. אם הצעירה הייתה נחתכת, כתוצאה מהנפילה על הכריש והמגע עם סנפיר חד, ומדממת – זו הייתה סצנה טראומטית מהסרט "מלתעות". וזה לא קרה רחוק מהחוף, אלא כמה מטרים ממנו.
והיה עוד סרטון, שבו שלושה גברים חסונים ניסו לצוד בייבי־שארק באמצעות ידיים חשופות. קרה להם נס גלוי, כשהכריש הקטין רק ברח מהחוף חזרה למים. צפיתי בסרטון כמה פעמים, היו לו מספיק הזדמנויות לשוב למים עם חתיכה של יד או רגל של הציידים. אולי אמו של הבייבי־שארק צפתה באירוע, וחשבה לעצמה כמה חבל שהיא לא שם במקום הילד, שההיריון שלו נמשך 16 חודשים עד ההשרצה. היא הייתה מסכלת לפחות אחד מהם. אבל לא סתם סיכול אלא סיכול של להקת טורפים, שהיה מותיר מהקורבן פיסה של רקמה בגודל של צלע אנושית.
אבל לכרישים אין מוח מפותח עם רגשות, יש להם חושים ואינסטינקטים. הם היו כאן מאות מיליוני שנים לפני האדם. האנושות מכחידה אותם בקצב מואץ, מעל 100 מיליון בשנה, מעל 10,000 בכל דקה ביממה. בדרום מזרח אסיה הסנפירים שלהם נחשבים למעדן שמשפר את כוח הגברא. אולי זה הנימוק של הג'מעה שניסתה לצוד את הכריש הקטין, לנסר את סנפיריו ולהכין מהם מרק. ויאגרה של הטבע.
כרישים טורפים 12 בני אדם בממוצע בשנה, זו הכרוניקה המדווחת. חדרה נכנסה השבוע לסטטיסטיקה. אירוע הטרף לא מנע כמובן את המשך הניסיונות של יידעלך להיכנס למים, בסמוך לתחנת הכוח. פקחים הענישו אותם בקנסות של 750 שקל, בהליך מיותר.
אנחנו עם פגום שלא לומד כלום. בעם שלנו יש טיפוסים שמשוכנעים שיש ביכולתם לשנות את המאזן האקולוגי – הם יהפכו כריש קטן לדגיג ממשפחת הקרפיונים שיאכל להם את העור היבש בכף הרגל. הרי אנחנו העם הנבחר, אור לגויים. אפילו יונה הנביא, שהוקרב על ידי מלחים גויים והושלך לים כדי לסיים סערה, ולווייתן, דג פעוט במשקל 40 טונות, בלע אותו, אבל אחרי שלושה ימים פלט אותו סמוך לחוף… חחח… (וואו, איזו סטלה הייתה בימי קדם אצל הנביאים, אה? חבל שההתפכחות הגיעה רק אחרי אלפי שנים). אז מי בכלל יכול עלינו, היידעלך?
לעולם לא עוד
אנחנו עם פגום, שלא לומד כלום. כי אחרי שמקשיבים לנאום של אבי האומה ביד ושם, אנחנו לא מפנימים שמדובר בנביא שקר. גם בערב יום השואה לזיכרון ולגבורה, אבי האומה מדבר בעיקר על עצמו, איך סיפר לכל הנהגת העוילם־גוילם על מלחמתו האישית להכרה בו כמנהיג גיבור ומיתי כמובן. "דיברתי בתקיפות נגד גורמים בקהילייה הבינלאומית שהזהירו אותנו שאם ניכנס לרפיח, הם יטילו עלינו אמברגו נשק, והם אף מימשו את האיום הזה". ומה קרה, גבר־גבר? אנחנו ברפיח בפעם השישית במלחמה. הגעת כבר לניצחון ה־מ־ו־ח־ל־ט? אתה יכול להגיע לניצחון כזה?
לאבי האומה היה עוד מה לומר לעם הפגום, שסובל מטפשת נגיפית ומבורות אפידמית, שהחריפה בשנות שלטונו. "מרצחי חמאס הם בדיוק כמו הנאצים, כמו היטלר, כמו המן. הם רוצים להשמיד את כל היהודים, ומכריזים בגלוי על כוונתם להשמיד את מדינת היהודים". זה מה שיש לאבי האומה לספר לנו בערב קדוש כזה? מה זה, סטנד־אפ־קומדי שבפועל מתבטא כסיט־דאון־טרג'די? מי המאכער שגנב לו את ההשוואה הבזויה הזו? בזמן השואה ולפניה, לעם היהודי לא הייתה מדינה, לא הייתה מערכת ביטחון וגם לא את אבי האומה, ובמקרה שלו טוב שכך היה. כי לפחות נותרו שורדים ולא הושמדו יותר יהודים.
זה אותו אבי האומה שחגג יום נישואים עם אם האומה בשיט בדנובה בהונגריה, מדינה שהשמידה 565 אלף יהודים. אבל אותו אבי האומה שמדבר על נאצים ושותפיהם מארגן עסקאות נשק עם השלטון ההונגרי ועם השלטון הגרמני, אומה שאחראית להשמדת שישה מיליון בני אדם. לגרמנים הוא גם מאשר למכור צוללות למצרים, ומספר ליועמ"ש שזה סוד. ולא נשכח את הפולנים, העם הטיפש ביותר באירופה, שהיה קבלן ביצוע של הנאצים, בחיסול של 3.2 מיליון יהודים, והיה מחסל יותר אלמלא ההתערבות של צבא ארה"ב. אבל אבי האומה מתנשק עם כל אלה, אפילו חוגג שם ימי נישואים.
חמאס, בשיאו ב־7 באוקטובר, לא היה הצבא העצום של הרייך. הוא היה ונותר כנופיה של טרור עם לא יותר מ־30 אלף רוצחים, שרובם המכריע חוסל. היום, 19 חודשים מתחילת המלחמה, יש לחמאס כ־20 אלף רוצחים חדשים, חלקם שהידים בגילי העשרה, שעדיין מקיזים דם מחיילים ישראלים. אבל אבי האומה אומר שהם כמו הנאצים, ואנחנו בולעים את הסחורה המילולית הפגומה הזו, ואומרים "תן לנו עוד, הרבה עוד". כמו בשיר של ברי סחרוף "עבדים".
"כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו עבדים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה".
בני גילי, ילידי סוף שנות ה־50, גדלו על זיכרון השואה ותוצאותיה, כולל הקורבנות מארצות המגרב בצפון אפריקה. קראנו את כל הספרים וצפינו בכל הסדרות שהופקו בערוץ היחיד אז, כולל "עמוד האש". היום הילדים לא יודעים כלום, הם יודעים שאנחנו מחכים לכסף הגדול מהקרנות השונות, כי הם מבינים בכלכלה. מערכת החינוך היא בושה וכלימה. הנוער חייב להיבחן בבגרות בתנ"ך, אבל לא מחויב להיבחן בבגרות על תקופת השואה, על התקופה שקדמה לה ועל תוצאותיה, כמבחן חובה ללא שום קשר להיסטוריה ולציונות. הטיולים השנתיים למחנות ההשמדה הם רק טיולים. הנערים והנערות בוכים קצת, אבל הם בוכים גם ב"חתונמי", ב"אח הגדול" וב"הישרדות", אז זה בכי על פארש.
ככל שתעמיק כאן דיקטטורת התיאוקרטיה, ילמדו כאן בעתיד הרבה יותר על באבא־בובות, כי יש המון כאלה בתוירה שבעל פה. גם כיום רוב הנוער לא יודע מי היה מרדכי אנילביץ' ומה זו פרשת קסטנר. מצד שני, הם יודעים לצטט קטעים שלמים מהסדרות "עממיות", "כראמל" ו"קופה ראשית" (שגם אני צופה בה עם הבן שלי).
חמורו של משיח
בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה. החטופים לא ישוחררו עד אז, כי סמוצ'קנע גרנד־מייזר ופיתהמר בן גביר לא חושבים שזה חשוב מספיק. הם רוצים להשמיד את עזה, ואם מחיר ההשמדה הוא הקרבתם של החטופים החיים, ממסיבת הנובה ותושבי עוטף עזה, אין להם שום בעיה עם זה.
גם לאורית "הנזל וגרטל" אין שום בעיה שהם לא ישרדו את השבי. נכון שבין החטופים יש גם ארבעה לוחמים שמופקרים למוות, אבל זה נזק אגבי. איני משוכנע שהם יודעים את שמם, כמו המחנך הלאומי יואב קיש, סא"ל במילואים שלא יודע כלום על כלום. על הכנות לפריימריז בליכוד וקשר עם הבוחר הוא דווקא יודע המון. יותר חשובות לו, גם להם, "התיישבות כפרית" ברצועה ושיבה לגוש קטיף.
זה מהלך שעשוי לרצות את הבייס. זו גם תעשייה גדולה בעלות של מאות מיליארדים, עם ים של טובות הנאה למקורבים. התעשייה כמובן לא כוללת אבטחה של שלוש אוגדות לפחות, ליובל השנים הבאות, עד שיושלם גירוש חמאס מהרצועה. כסף לצרכים משיחיים תמיד היה ותמיד יהיה כאן. אין להם בעיה עם הסכם גועליציוני על חוק הגיוס, גם אין להם בעיה לכבד את הבאבא־בובה, יצחק יוסף, חתן פרס ישראל לספרות סת"ם או סתם ספרות, שמסית את הציבור שלו לא להתגייס. איך נתנו לטיפוס הזה פרס ישראל, חצי מהציבור לא מבין וגם לא יבין לעולם.
אני מקווה שהחליפותים מאגם הדרעק, כולל חברי גועליציית האפסים, יקפידו לברר היטב היכן הם לא רצויים, בלשון המעטה. אני נותן להם כאן טיפ קטנטן: בקיבוצים בעוטף עזה, אולי גם בשדרות ואופקים, שהופקרו בכל התחומים, בעיקר בתחום הביטחוני בכל שנות שלטונו של אבי האומה, וכך גם ביישובי קו העימות בצפון, כולל קריית שמונה. באזורים האלה גם אין נציגות משמעותית באגם הדרעק, הם מסתדרים עשרות שנים בלי, ואולי למרות אגם הדרעק, שמפקיר אותם עשרות שנים. בגוש דן הם שנואים לא פחות, אולי הרבה יותר. אבל תמיד יישארו להם נתניה, טבריה וצפת וחצי מרעננה. כמובן שיש את ירושלים ויישובי העוטף שלה, וכמובן יו"ש. אז שישנעו את המבט העצוב ליישובים האלה.
מבט עצוב לא יספיק לטקסים בחברה הדרוזית, שמונה 152 אלף אזרחים ותושבים ברמת הגולן, שמתגוררת כאן ב־19 יישובים. יותר מ־450 מפקדים ולוחמים דרוזים נפלו במערכות ישראל מאז החלת חוק גיוס חובה על החברה ב־1956. הדרוזים ממתינים ליישום ההבטחות של חברי גועליציית האפסים, שיביאו לפתרון מצוקת הדיור שלהם, שפוזרו בסיטונות מתחילת המלחמה וגם בכל 12 ההלוויות של חללים דרוזים מאז 7 באוקטובר. כמובן שכל ההבטחות היו פארש במהותו והמשך הונאה שלטונית מאז 1948.
בסיום יום הזיכרון יתחיל הטקס של מירי "המחוננת", המפיקה הלאומית של אבי האומה ורעייתו. השנה יהיו כ־30 משיאי משואות. כולם ראויים לכבוד שהוענק להם, זולת בן שפירו, מאכער יידעל'ה מאמריקע. "המחוננת" בחרה בו, אבל איני משוכנע שהיא הכירה אותו לפני ההודעה על בחירתו. כנראה שמישהו מ־ה־ל־ש־כ־ה, דאג ליצור אצלה תודעה שלפיה אבי האומה מעוניין שהוא ישיא משואה. מדובר באדם שמתעב להט"בים ומגדיר את חברי הקהילה כחולי נפש. אולי הוא לא יודע שהוא אמור להשתתף בטקס ממלכתי, שמציין גם סיום של יום זיכרון לחללי מערכות ישראל. בין החללים יש גם להט"בים שנפלו במלחמה הזו ובשאר מערכות ישראל – בצה"ל, במשטרה ובשאר כוחות הביטחון.
בטקס תשתתף גם אמילי דמארי, שנחטפה מביתה בניר עוז ושבה הביתה אחרי 471 ימים בשבי חמאס. היא איבדה שתי אצבעות בכף ידה ונורתה גם ברגלה. אמילי היא לסבית מוצהרת, שחיה עם בת זוג. מה יאמר לה היידעל'ה שפירו? שבגלל נטייתה המינית היא חולת נפש מסוכנת?
בנוסף, שפירו, שנוכחותו מטנפת את האירוע, שולל מנשים את זכות ההחלטה על ביצוע גרידה, גם אם הרו כתוצאה מאונס או גילוי עריות, ומכנה נשים אלה כרוצחות תינוקות. לא ברור בשביל מה אנחנו זקוקים לפסולת אנושית כזו, ועוד לייבא אותה מאמריקע. הנ"ל אינו ישראלי, אלא סתם מאכער שעוסק בהסברה ולכאורה מוביל דעת קהל. אין לנו צורך בקהל שמקשיב לו, אנחנו לא אמריקאים־שמרנים, ואין ליברל אחד בארה"ב, שתומך בחמאס בפרט או בפלסטינים בכלל, שישנה את דעתו בגלל נוכחותו של בן שפירו באנושות. ההפך הוא הנכון.
אבל בשנים האחרונות זה רק הטקס של "המחוננת" ואבי האומה, זה לא טקס לתפארת מדינת ישראל. חבל שאין השנה טקס אלטרנטיבי, כי זה ממש נחוץ. אבל הודות לטכנולוגיה המתקדמת, ניתן לשלוט באמצעות השלט בשידור האירוע, ולדלג ולהתעלם מהנאומים של אבי האומה ויו"ר אגם הדרעק אמיר אוחנה, הומו מוצהר, שגם בטקס בראשותו הוא מתנכר לקהילת הלהט"ב. אבל לא ציפיתי ממנו להתנהלות שונה, הוא התנהל כך גם בעבר. כי מי שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לאבי האומה, כי התנדב בנפש חפצה להיות סנג'רו הנאמן, לא יכול לדרוש עצמאות ביום פקודה ולהטיל וטו על האורח המפוקפק והפסול בעיקרו.
אהבה ישנה
השבוע הסתיימה עוד עונה של "חתונמי". סוג של אסקפיזם מטראומות שבשגרה היומיומית כאן, שהחל אצלי כאדם פגום ביסודו לפני חמש שנים עם פרוץ הקורונה, בהמלצת כיפוש. האמת שזו לא תוכנית ריאליטי, אלא גרוטסקה מבוימת וערוכה, בחסות טיפולית מופרכת של שני פסיכולוגים ומומחית להנדסת אנוש, שבאמצעות אלגוריתמים המעליבים של שדכנית חרדית ממוצעת מבצעים ניסויים, שתוצאותיהם משווקות לצופים כפיפ־שואו, סנאף ועוד אלמנטים נבחרים, בשבע נשים ושבעה גברים, במסווה של מציאת זוגיות.
אז החארטה הפסאודו־מדעית כל כך הצליחה העונה, אבל כל הזוגות נפרדו. זה מה שקורה כשבין סיום הצילומים לתחילת השידורים חולפת שנה. לשלושה מהזוגות היה מספיק שכל לפרוש לפני הסיום, אף שהפסיכו טענו שהם לא מיצו את "התהליך", "התנועה", ובעיקר את החארטה. בכל זיווג, כבר בתחילת העונה, שנתנה המון כבוד למושג תוכן שיווקי זול ועלוב למראה, הודעתי לכיפוש שזוגיות לא תהיה כאן אצל אף אחד מהם.
כי איך בדיוק ניתן ליצור זוגיות, עם צוות הפקה שנמצא איתך כל הזמן וכשאתה מחובר למיקרופון בכל רגע מצולם, שמופק על ידי הצוות.
ה"טסטות" (עדויות, לכאורה) נערכו כמקובל לסינקים סוחטי דמעות ורגשות מבוימים וערוכים, מהסוג של ויוה והסדרות מטורקיה. גם ההתפרצויות המבוימות, שבסופן המשתתפים כמובן חזרו לבני ובנות הזוג, היו פארש טלוויזיוני במרעו.
אף אחד מהמשתתפים לא ידע להתנהג מול מצלמה, גם אם נורא התאמצו אחרי שצפו בעונות קודמות, ולבטח חשבו שהם ישחקו טוב יותר על הסט. הסצנה הכי חזקה בתוכנית הייתה של איזבל, שבכתה בלילה הראשון, כאשר הבינה שעבדו עליה בשיבוץ עם נועם. שמחתי לשמוע שהוא התארגן על זוגיות אחרת, עם מישהי שמתאימה לו, בלי אלגוריתם. המשתתפים לא שחקנים מספיק טובים, הם גרועים. לא לומדים משחק מול מצלמה ב־42 ימי צילום. ויש כמובן עריכה מגמתית של שבוע ירח דבש למשל, שמתבטא על המסך בכמה דקות שידור בכמות פרקים ששווה לרבע עונה בערך.
האירוע לא עשה טוב למשתתפים, הוא עשה להם רע אצל הצופים. אבל יעל, גלעד ומעיין מתכוננים לעונה הבאה, ואולי אף מצלמים אותה עכשיו. יש עוד הרבה קורבנות תמימים בפנויים/פנויות. כי בינינו, גם השמרנים ביותר, אולי אפילו בן שפירו, אוהבים להציץ לחיים של אחרים ולומר לעצמם בסיפוק: "אני בסדר, שפר מזלי".
הנשים אומרות לעצמן ולחברותיהן: "בסדר, בעלי לא משהו. יש לו אינטליגנציה רגשית של כריש, אבל הוא אדם טוב שמכבד אותי ודואג לי. עם כל השרוטים שם, לא הייתי מחזיקה מעמד יומיים". והגברים אומרים לעצמם, כי הם לא מספרים לחברים אפילו על קיומה של "חתונמי" בתודעה שלהם: "וואו, איזה שבורות אמאל'ה. כל הזמן בוכות ומתלוננות, מקשקשות על רגש בקול מאנפף. בירח דבש כבר הייתי חותך ממנה, בלי להודיע לאף אחד, כולל ההפקה. תופס מונית לנמל התעופה הקרוב ו־נ־ע־ל־ם. שחברת ההפקה תתבע אותי על הפרת הסכם, נתראה בבית המשפט. תכל'ס היה יופי, היי וביי. צריך לשמור על האישה, כי אם אני חוזר לשוק, אני לא עומד בזה. עדיף לייבא תאילנדית מהכפרים. סטייל אומפופו, כמו 'רואו' של אדי מרפי".
חומר למחשבה, גבירותיי ורבותיי.
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
