אם מחברים את "רדיו שטח 2 ו-3", טסי הוציא למעשה 42 שירים חדשים תוך שנה. זו כמות מטורפת, יאמרו לכם גם הגרפומנים שבאמנים. וגם אם הוא חווה פרץ יצירתי יוצא דופן, שבדרך כלל מאפיין אמנים בתחילת דרכם (והוא לא בתחילת דרכו), עדיין זו כמות מטורפת של שירים לכתוב, להלחין, לעבד, להפיק, להקליט. זו עבודה קשה מאוד, בטח כשאתה אמן הופעות מצליח וכותב ומקליט תוך כדי שאתה יוצא כמה פעמים בשבוע להופעה. וטסי הוא לא אלון אולארצ'יק, שממש עכשיו, בגיל שבעים וחמש, רוקן את המגירות ושילח לעולם שמונה אלבומים עם מאה קטעים. טסי הוא אמן שאם היה לו ניהול מוקפד, היה חושב פעמיים לפני כל סינגל, ועובד כמו שרוב האמנים עובדים, עם מסננת הפקתית, שמפרידה מוץ מתבן, עורכת החוצה שירים בינוניים ומשאירה אלבום עם כמות סבירה של 13-15 שירים טובים באמת, כמו למשל "קו הדמיון" (מזרחי, אלקטרוני, סוחף, נהדר). אבל כבר אמרנו שבאלבום הזה הוא עושה מה שבא לו, וכנראה שהפעם לא הפעיל את המסננת, כנראה שבכוונה.

אם ב"רדיו שטח 2" טסי נמשך לשלמה ארציות, ללהגיד אני זה מה שישראלי, אני חש את הדופק של המדינה והשירים שלי משקפים את מצב הרוח הלאומי ואת מה שמרגישים כאן האנשים – ב"רדיו שטח 3" הוא משלים את התהליך, והופך, לטוב ולפחות טוב, למעין יורש של ארצי מטעם עצמו, מעין ארצי מהדור החדש, ארצי של הים תיכונית. עם הרבה רוק מיינסטרים, שלא תמיד מתאים לאופי השירה שלו, אבל כשכן זה נפלא ("היא לא יודעת למה"), עם כתיבה שעומסת על כתפיה את הישראליות העכשווית (הלהיט הפותח "פרופיל 97", "זה יקר" המעצבן, "ארץ עצובה" האפי), עם אגו והתעסקות בעצמו ("ישתבח", "עוף מוזר"), שאלות קיומיות ("עד העולם הבא"), ארס-פואטיקה על עצם יצירת השירים ("שעון החול", "היא לא יודעת למה", "עד העולם הבא"), הרבה לשון-רבים עליו ועל בת זוג, וחיים של אחרים, כהשתקפות לחייו שלו ("רכבת הזהב", עם טליסמאן).

כשהשלמה ארציות עובדת לו, כמו ב"אומרים שהתרגלנו", טסי טס לשמיים וקוטף כוכבים, אבל לפעמים הוא גם מתרסק, כמו ב"רחוב המשבר" ו"הספר הכחול". לפעמים הוא נשמע כמו מי שמתאמץ יותר מדי להיות ארצי, כמו ב"מיליארד פנאטים". אבל גם אם התוצאה לא תמיד משביעת רצון, אי אפשר שלא להעריך אותו על התעוזה. איזה עוד אמן ירשה לעצמו להתנפח ככה היום, להתרחב מעבר למידותיו, לשאוף למלא בעצם קיומו ויצירתו את האוויר שאנחנו נושמים, פארקים, פלייליסטים, לבבות של מעריצים.