והשאלה היא לא רק מה יגידו עלינו בניו יורק טיימס. השאלה היא מה זה עושה לנו פה. כשאתה רואה ילד על המסך עם עיניים שחורות ובטן ריקה, והתגובה שלך היא "בעיה שלהם", זה לא רק כשלון תודעתי. זה ניתוק מוחלט מהמציאות ומהאנושיות.

אבל אל דאגה, יש רעיון. רעיון מהפכני, ממש סטארטאפ של חמלה. הוא נקרא "העיר ההומניטרית". עוד לא נבנתה, עוד לא תוקצבה, עוד לא אושרה, אבל כבר יש לה לוגו, מצגת וכנראה גם סיסמה: "הומניות-בתיאום מראש ובכפוף לאישור מתאם פעולות הממשלה". ולא שזה משנה. כי כשיגיע הרגע, פגז תועה ייפול, ייפתח תחקיר, ורק אז ניזכר שכדאי אולי לומר משהו. אבל עד אז? העולם רואה. העולם מחליט. והנרטיב ממשיך לרוץ. בלעדינו.

ואיפה משרד ההסברה? אין. התפרק. הסמכויות התפזרו בין ארבעה שרים שאף אחד מהם לא מדבר עם השני. משרד החוץ? בקושי מדבר עם עצמו. המערכת היחידה שעובדת זה דובר צה"ל, וגם זה לא תפקידו להסביר מדיניות, רק עובדות. ומול זה עומדת מערכת הסברה פלסטינית שלא ישנה דקה. בוטים, סרטונים, השפעות, קמפיינים. והם מצליחים. כי אנחנו מנסים להסביר מלחמה עם תדרוך שנכתב בגופן "דוד 12".