ספרות
פרק מתוך ספרה של ליאור הוכמן "דובים בשממה"
Published
11 חודשים agoon
10.3.1989
טובה יקרה,
כתבתי, אבל אני מודה שאפילו לא הצלחתי לקרוא ברצף את מה שכתבתי מההתחלה ועד הסוף מרוב שאני מרגישה חשופה.
שאלת אותי בזמנו מה כל כך מפחיד בחשיפה. אני לא יודעת לענות, אבל אני חושבת שזה קשור במקום שבו התקוות מתנפצות אל המציאות. כמו שאמרתי לך פעם על יפתח, שכשהוא רחוק קל לי יותר לסלוח לו על שהוא לא מבין אותי, כי הוא רחוק, אבל כשהוא קרוב ולא מבין, זה צורם. ככה גם עם הכתיבה. כל עוד הדברים שמורים אצלי אני יכולה לקוות שכשאצליח לנסח אותם, תביני. אבל כשאני כבר מספרת, אין מקום לתקווה, המצב נעשה בינארי – או שכן או שלא.
פעם חשבתי שזה לא משנה – שאם מישהו יקרא דברים שאני כותבת ולא יבין, לא איבדתי כלום, ושאם הוא יקרא ויבין, כנראה הוא מתאים וראוי. יש לי רק מה להרוויח. היום אני כבר לא בטוחה. הרי יש גם אפשרות שלישית – שהוא יקרא ויבין ובכל זאת זה לא יעניין אותו. אני לא אמצא מעניינת. הרגשות שלי והמחשבות שהמילים מתווכות יישארו חשופים. פעורים. הוא – את – תסתכלי ישר עליהם, לתוכי, ותמשיכי ללכת. זה נורא ואיום. סיכון שכמעט לא סביר לקחת.
פעם גם חשבתי שאלוהים נותן משאות למי שיש לו כתפיים לשאת אותם. היום אני חושבת שאף אחד לא מחלק משאות, הם סתם ככה נופלים על אנשים, ואין לזה שום קשר לרוחב הכתפיים.
אוקי, נשימה עמוקה, הנה זה בא:
משהו בי מקווה שיקרה משהו נורא, כדי שתהיה לי סיבה טובה ואני לא ארגיש כל כך אשמה על זה שאני מרגישה נורא. שיהיה לגיטימי.
העולם מסביב בתנועה מתמדת, וקל לי להעמיד פנים. אני חיה ופועלת כאדם מהשורה, ואפילו כזה שמועיל לחברה, מעורב ואכפתי. אני עובדת כמיטב יכולתי ומשקיעה במה שנדמה חשוב, כמו משפחה וניקיון והיגיון. הבעיה היא לא במעשים, היא במניע. והמניע הוא, כך אני מבינה, להנעים עליי את תקופת ההמתנה.
אני לא רואה בדברים שאני עושה איזו השקעה בעתיד. אני לא מדמיינת לעצמי את השלב הבא. אין לי שום מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, או אם אני רוצה בכלל לעשות איתם משהו. אני ממתינה. חושבת – אם גם ככה אין משמעות לדברים, ונגזר עליי להעביר את הזמן, אז לפחות שיהיה בצורה כזאת – קדחתנית, שלא משאירה זמן עודף למחשבות מיותרות, שנותנת לי תחושה שאני מועילה בינתיים, במשהו, למישהו. משקיעה את עצמי במשהו גדול ממני ובאמת חשוב.
אבל אני לא יודעת עד מתי אפשר ככה, וכמה זמן זה יחזיק מעמד.
אני לא בסדר. גם כשאני בסדר, אני מרגישה. יש סביבי הילה של חוסר איזון. אני עצבנית כל הזמן, מיואשת, כעוסה. לא בטוב.
אני מבלה המון זמן בחדרי שירותים. שעות. אני נכנסת לשם עם מטרה מוגדרת, שלא דורשת יותר מדקות ספורות, ונשארת. סתם. בלי סיבה. לחשוב. לבהות. מרגישה כאילו אף אחד לא יכול להשיג אותי שם. כמו בנסיעה או בתור לרופא. אני בין הזמנים. מנותקת, ויש לי סיבה טובה – אני בשירותים. הטלפון מצלצל בחוץ, חבילות נמסרות, מכתבים נשלחים, העולם מתרחש ואני מנצלת עד תום את הזכות להתעלם. גם כשאני לבד בדירה. במקום להתעלם מהטלפון פנים אל פנים, או לנתק אותו מהקיר ולשבת על הספה, אני על הרצפה בשירותים, מקופלת על שטיחון האמבטיה או, כשגם זה לא מרגיע, מתכווצת מתחת לכיור. במקום הכי קריר ומוגן ושקט. איפה שלא ימצאו. איפה שאף אחד לא טורח לחפש.
נסעתי השבוע לעין גדי. בדרך, ליד ההצטלבות שבה מסומן גובה פני הים, ישב הגמל הקבוע, מוכן להעמיס על עצמו תיירים מזדמנים לטיול של כמה עשרות מטרים. הוא ישב בשמש, על המדרכה, מכוסה בשמיכות ואוכפים, וגל אדיר של חמלה כלפיו עלה והציף אותי. כמה נורא, להעביר את החיים בישיבה צייתנית בשמש בחום של 37 מעלות, ומדי פעם לסחוב אנשים לסיבובים חסרי תוחלת במקום. והכול בטח כדי לזכות בקצת מים ואוכל ולנסות להימנע מהצלפות. כל הדרך חשבתי עליו, מנסה לעצור את הדמעות.
וזה סתם גמל במדבר. ומה עם כל השאר? אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין לעצמי דברים שפותחים איתם מהדורות, כמו התנחלויות או שחיתות שלטונית או רשלנות רפואית. או כאלו שלא פותחים אבל היו צריכים לפתוח איתם, דברים כמו עוני או רעב, תקרה דולפת, נרות במקום מנורות, כינים, תולעים במעיים או פשפשים במזרן, נכויות או זקנה או זדון. דברים שרק מלהגות אותם אני משתנקת. באמת. העולם הזה גדול עליי, ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. אין לי כוחות.
אמא שלי היתה מספרת על חברה שלה, שכשהיתה בהיריון בחודש שישי היא בישלה ובישלה ובישלה, ארזה הכול בהמון קופסאות קטנות והדביקה תוויות עם תאריכים – יום א' ארוחת צהריים, יום ד' ארוחת ערב וכן הלאה, מילאה את המקרר והמקפיא, שיהיה לבעלה ולבן הגדול, ואז הלכה ואשפזה את עצמה בשמירת היריון לחודשיים שלמים בלב שקט.
אז ככה אני – מכינה את הקרקע, רק – להבדיל – לא לשמירת היריון. מתנערת מהעבודה, מפזרת רמזים מטרימים לחברות ולהורים. מכינה את יפתח, שלא יוכל אחר כך להגיד שלא אמרתי, שלא התעכבתי להסביר. אבל ליפתח, כמו תמיד, נוח יותר לא לשאול.
כבר עברה בי המחשבה שהגיע הרגע. שדי, היה לי מספיק. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לנסות בלי כוונה מלאה. אסור לי לעשות מעשה עד שאני לא שלמה עם ההחלטה ומוכנה לשאת בתוצאות. אני לא רוצה שזה יקרה בטעות, רק כי ניסיתי להעמיד מישהו במבחן והוא נכשל.
ואולי אין מי שישים לב בזמן. לכן אולי עדיף לוותר על כל הניסיון, להציע לעצמי בעצמי את המיטה ולשכב לנוח. להכשיר את התנאים לפני שאני מתפרקת לחתיכות כי אולי לא יהיה מי שיאסוף את השברים.
לא נראה לי שהזכרתי זאת אף פעם, אבל אחד השירים האהובים עליי בעברית הוא "חלון לים התיכון" של יהודה פוליקר. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו במקרה ברדיו, ונשאבתי כולי. ממש הייתי שם, בדירה הקטנה הזו ביפו, עם חלון משקיף לים התיכון. מהצלילים הראשונים, דרך המילים והסיפור שהוא מספר והתקווה… איזה אושר מתגנב אל החלון. דמעתי אז, מהתרגשות ופליאה.
ואני חושבת עליו עכשיו – "הבטחתי לכתוב כשנסעתי, ולא כתבתי מזמן. עכשיו את כל כך חסרה לי, חבל, חבל שאת לא כאן".
כמה אנשים מחזיקים בתוכם, מרגישים, גועשים, ולא אומרים. אם הבטחת, למה לא כתבת מזמן? והרי היא כל כך חסרה לך. מבהיל כמעט. שולח אותי לתהות – מה אנשים לידי מרגישים ולא אומרים. מה הם מרגישים לגביי. האם ייתכן שיש מישהו שאני כל כך חסרה לו, ובכל זאת לא כתב לי מזמן? שעוצמת הרגשות לא תמיד גלויה לעין? לא מתבטאת במעשים? במילים? למה לא? תגידו, לעזאזל. במקום זה שומרים בבטן. לפעמים לא מעיזים אפילו לחשוב. לכל היותר מוציאים כשמאוחר מדי, בהספדים, וגם זה חלקי ביותר.
הכתיבה אלייך היא סוג של מוצא אחרון. אני זוכרת ונוצרת בליבי את התמיכה שבהקשבה שלך. איך את מרגיעה את הסערות שבי. מתייחסת לדאגות בכובד ראש, גם אם לכאורה נראה שאין בהן פשר.
אז שוב אני כותבת. מושיטה יד, ומקווה,
אילה
הכול התחיל כשסבתא ג'אנט נפטרה. הלכה לעולמה והתפוגגה מעולמם.
ואולי "התחיל" זו לא המילה המדויקת. אולי "נסדק" או "הוכרע". משהו שקפא במשך שנים התחיל סוף־סוף לנוע. אם עד אז עמד בקצה הצוק, הרגיש בחוש את הנפילה מתקרבת, אך למעשה עוד עמד יציב, מרגע שסבתו עזבה את העולם הזה נפל דבר, ואורן החל מידרדר במדרון.
ללוויה יפתח הגיע. עשרים וארבע שנים הוא לא ביקר אותה. לא בשנים שבהן עוד התגוררה בביתה במושב, לא כשעברה לבית אבות ולא כשהפכה סיעודית. אפילו באשפוז האחרון, כשאורן התקשר אליו וביקש, שידל והסביר, שהרופאים אומרים שלא נשאר עוד הרבה זמן, הוא רק מלמל משהו על מחויבויות קודמות, ושאולי כשהלחץ יירגע, ולא בא.
אבל ללוויה הוא הופיע. ואורן ראה אותו ונמלא זעם. איזה מין דבר זה, להתכחש ככה לאמא שלך, ולבוא רק כדי לוודא שקוברים אותה באדמה.
הוא לא ניגש אליו ולא החליף איתו מילה. העמיד פנים שלא הבחין בו.
כששירה קלטה אותו היא תפסה בזרועו של אורן בחוזקה. הוא כאן, היא לחשה לתוך צווארון חולצתו והוא לא הבין כלום ממה שהיא אמרה. היא הרימה אליו מבט ולחשה – אורן, תראה, עכשיו הוא נזכר להגיע! ואורן העיף בו מבט ואז מיהר להסיט את המבט, אבל היה קשה שלא להביט. הוא הלך בראש השיירה הקצרה, סמוך לעגלה שעליה נח גופה של סבתא ג'אנט, נבדל מעט משאר האנשים, מכונס בעצמו.
יפתח, אבא שלהם.
בתום הלוויה התעכב אורן לשוחח ולהחליף ניחומים עם חברותיה של סבתא ג'אנט מבית האבות, אבל שירה דחקה בו ללכת.
– לא נדבר איתו?
– לא, למה שנדבר איתו? הוא יצר איתנו קשר? עדכן שיגיע? ממש לא. אנחנו הולכים.
והלכו.
אבל זה היה מוזר.
ארבעה ימים לאחר הלוויה, כשישב בערב על הספה ובהה בטלוויזיה, בשעה שמחשבתו נדדה מסבתא ג'אנט, שכבר לא תארוז לו לעולם מאכלים בקופסאות, לילדים בפנימייה שבערך עכשיו מסיימים מקלחות, לכל הדברים שמחכים לו מחר בעבודה, בדיוק כשנזכר שלא הוציא את בגד הים הרטוב מתיק הבריכה צלצל הטלפון, ועל הצג התנוסס השם: יפתח – אבא.
– הלו?
– אורן?
– כן.
– אתה היית בלוויה? לא ראיתי אותך.
– הייתי בלוויה. הייתי עם סבתא בכל הימים האחרונים, בבית האבות ואז בבית החולים.
הוא ענה בקול הכי ניטרלי שהצליח לגייס, אף על פי שעיניו הוצפו דמעות.
שתיקה.
– תודה שהיית איתה. אני שמח שהיא לא היתה לבד.
ואחרי הפוגה, התנשמות –
– אנחנו יכולים להיפגש? אני עושה עכשיו סדר בדברים של אמא, והיא השאירה לכם כמה דברים. וגם קצת כסף, שהייתי רוצה להעביר לכם, אם תיתנו לי.
אורן לא הצליח לחשוב על תשובה. חלק אחד שבו רצה לענות כרגיל שכן, בטח. וחלק אחר, זה שנעלב בשם סבתא שלו ושכבר התכתב עם שירה במחשבות, הלך והתרגז, נזעק לנתק את השיחה תכף ומיד.
– אורן? אתה לא חייב לענות לי עכשיו. אבל תחשוב על זה ותחזור אליי? אהיה בשבועות הקרובים הרבה באבן ספיר, וגם קצת בירושלים. אשמח מאוד לראות אותך.
אורן נשם נשימה עמוקה וניתק, מבלי להוסיף מילה.
אחר כך הסתובב כה וכה בבית, נקרע בין נאמנות לסבתא ג'אנט והעלבון הפרטי שלו ושל שירה ושל אמא שלו, לבין געגוע פשוט, כמיהה, לאיך שהדברים אמורים היו להיות לכתחילה. לאבא, לבית. למשפחה. לשייכות. הרגיש שראשו מסתחרר. נחת בכבדות על הספה.
התקשר לשירה, אבל היא לא ענתה. השאיר הודעה – תחזרי אליי, זה דחוף.
נכנס למיטה ונרדם.
זמן מה לפני שהטלפון צלצל, עוד לפני שסבתא ג'אנט נפטרה, בשנה שאחרי שגדי נפטר אבל כשאמא שלו עוד היתה בחיים, הוא קרא ספר על איש מבוגר שחי בבקתה ליד אגם באזור נידח, כמעט בלי שכנים. אותו איש בסיפור חלם תמיד לחיות כך, לבדו. מנותק. גם כשידע ימים אחרים, ימים יפים ומשפחתיים, גם בשעה שהיה חבוק בחיבוק רצוי בידי האישה שאהב, היו מחשבותיו נודדות מדי פעם אל אותה הבקתה מהחלומות.
ואילו עכשיו, בזמן הסיפור, הוא סוף־סוף חי את החלום. ואורן קרא ושאל את עצמו מי רוצה לגור בבקתה ליד אגם באזור נידח. איזו מין בריחה עצובה זו? ואז חשב את הבלתי נמנע — שעבורו אין מוצא, גם לא במחשבות. שום בקתה, שום אגם. אין מקום שהיה רוצה לגור בו, שיום אחד עוד יברח אליו, שאליו הוא בורח בדמיון כבר היום. אין לו מקום שהוא טוב יותר מכאן ועכשיו, וכאן ועכשיו לא טוב. הוא לא רוצה להיות בשום מקום בכלל. רק זיכרונות. רק אותו בית במושבה הגרמנית בירושלים. ומה שהיה היה, והעתיד נפרש לפניו, חד־גוני ובלתי מנחם.
דפיקה בדלת העירה אותו. שירה. מתברר שהתקשרה כמה פעמים והוא לא ענה. עזבה הכול והגיעה. דפקה בדלת, ומשלא פתח מיד, פתחה בעצמה, במפתח שברשותה.
– מה קרה?
– אבא התקשר. הוא רוצה להיפגש.
– נו באמת. איזה בן אדם חצוף.
– כן.
– ומה ענית לו? אני מקווה ששלחת אותו לכל הרוחות.
– שוקל את זה.
הוא הגיש לה כוס תה מבלי לשאול. וגם הוציא עוגיות מהארון.
– מצד אחד – מה אני צריך את זה עכשיו. מצד שני – מה יש לי להפסיד מלפגוש אותו.
שירה גיחכה בכעס – מה יש לך להפסיד? מה יש לך לפגוש אותו? על מה כבר יש לדבר?
הרומן “דובים בשממה״ ראה אור בהוצאת שתיים
You may like
ספרות
"איתן פרום": היום כבר לא מתים מאהבה (אבל מה זה סובלים!)
Published
7 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
"שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר".
אם משפט הפתיחה הזה לא נראה לכם כטוען לכתר אחד ממשפטי הפתיחה (לספר) הטובים ביותר בכל הזמנים, קבלו את פסקת ההמשך.
"אם מכירים אתם את סטרקפילד, מסצ'וסטס, מכירים אתם את סניף הדואר. ואם מכירים אתם את סניף הדואר, בוודאי ראיתם את איתן פרום נוסע לשם במעלה הדרך, שומט את המושכות על גבו הקעור של סוסו הערמוני ומשתרך לו על מדרכת הלבנים אל שדרת העמודים הלבנה: ובוודאי שאלתם מיהו".
מושלם, מה יש לומר. כך מכניסה אותנו אדית וורטון בנובלה שלה מ־1911 אל עובי הקורה ותופסת את השור בקרניו עוד לפני שיצאנו לדרך. אנחנו שבויים מיידיים שלה ושל הסיפור, שאותו מוביל מספר ששמו אינו ידוע, והוא עד אקראי – שמלקט ונעזר בהשלמות מאחרים – לטרגדיה המתגלגלת של איתן פרום, גיבור ספרותי יוצא דופן בפני עצמו.
וכך אנו זוכים לא רק בהוצאה מחודשת בעברית של יצירה ספרותית נפלאה ומתורגמת היטב (בידי טל ניצן־קרן, שעשתה זאת ב־1998, וגם הוסיפה אחרית דבר מעניינת; ובזכותה התוודעתי לראשונה למילה "קרפיף", שפירושה שטח מגודר המיועד לאחסון, בעיקר של תוצרת חקלאית), אלא גם לסדנת כתיבה של ממש, בהובלת מאסטרית עילאית.
פרום נדמה למספר כאיש זקן ("הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהינום!"), אך לתדהמתו מתברר שפרום רק בן 52. ואף שאיננו "אלא חורבת אדם", פרום (שאותו אגב גילם בעיבוד הקולנועי משנת 1983 ליאם ניסן) מצטייר בעיני המספר כדמות הבולטת ביותר בעיירה. "הייתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור…".
המספר צולל לחידת חייו של פרום, שאותו מציגים יודעי דבר כקורבן "ההתרסקות", בה"א הידיעה, שאירעה לפני 24 שנים. פרום חלם, כמעט כמו כל תושבי המקום, לברוח הרחק מסטרקפילד (הבדיונית) שכוחת האל ומצומצמת האופק, שבה קיים "ניגוד בין חיות האקלים וחוסר החיים של הקהילה", והחורף הקשה מתורגם למצור ממשי בן שישה חודשים, ללא אור שמש ("כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן").
"מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך כלל", אומר אחד התושבים. לפרום אולי היה שכל, אבל זה לא הספיק. הוא היה זקוק גם למזל, אבל המזל היחיד שרדף אותו היה מזל רע ומר.
"העניינים לא כל כך הצליחו לו", מסכם בפשטות אחד ממכריו. "החווה הזאתי של פרום, תמיד היא הייתה ריקה כמו קערת חלב אחרי ביקור של החתול (…). בהתחלה אבא שלו חטף בעיטה פעם כשהוא אסף את החציר, והשכל נדפק לו, והוא התחיל לפזר כסף כמו שכומר מפזר דרשות, עד שהוא מת. אחר־כך אמא שלו נהייתה משונה, והיא נסחבה כמה שנים חלשלושה כמו איזה תינוקת. ואשתו זינה, היא תמיד הייתה אלופת המחוז בריצה לרופא. מחלות וצרות: זה מה שמילא את הצלחת של איתן, מאז שהוא טעם את המנה הראשונה".
מצד אחד עוני עיקש ומתמיד (בקושי יש כסף לחימום בחורף), מצד שני נישואים אומללים וחסרי אהבה לאותה זינה (ככל הנראה היפוכונדרית וחולה מדומה), הממררת את חייו בעצם קיומה (מאחרית הדבר עולה כי היחסים האלה מרפררים לנישואי "מאסר העולם" של וורטון עצמה לבעלה המבוגר, החולה והמעורער).
קרן האור היחידה, המבליחה כתאונה מגומגמת בעולמו של פרום, היא מאטי, בת דודתה הצעירה ומלאת החיים של זינה, שמצטרפת אליהם כעוזרת בית (כושלת), ופרום מתאהב בה עד כלות.
רוב הסיפור מובא במבט לאחור, כלומר לפני "ההתרסקות", כשלפרום עדיין היו און פיזי, עלומים (אם כי כבר בגיל 28 התנהג כמבוגר בהרבה) ותקווה לעתיד טוב יותר. חרף רגשי האשמה שלו וצייתנותו/כניעתו הטבעית למוסכמות חברתיות, הוא כמעט מסוגל לדמיין את עצמו משאיר את זינה מאחור ופותח דף חדש עם מאטי, שנוטה לשתף פעולה עם חלומותיו.
עד שמהלך טרגי בכל קנה מידה של טרגדיה תופס מהירות חסרת שליטה, והפנטזיה הופכת לסיוט. פרום חי את כל חייו במדרון חלקלק, והמדרון הזה נמשך לאין קץ גם בקפיצה המבעיתה אל ההווה.
העוצמה של "איתן פרום" (שבין היתר עובד גם ליצירת בלט ששמה "עיוורון שלג", אבל ניחן באיכויות של אופרה קלאסית) אינה נופלת מזו של הגדולות בטרגדיות היווניות. האלים אולי לא קיללו את איתן פרום, אבל הגורל כאמור התאכזר אליו מרגע הולדתו, וממש נהנה להתעלל בו, וסופו היה כתוב על הקיר מאז ומתמיד.
לסבל נולד, ומכיוון שסיכוייו להאריך ימים גבוהים בהחלט, הוא נידון לעוד עשרות שנים של סבל מזוקק. הנחמה קצרת המועד שהעניקה לו מאטי – כרעיון וכאישה – היא בדיוק זו שחרצה את אובדנו. גאולתו הפוטנציאלית הייתה לחורבנו בפועל. סבלו מוכפל עשרות מונים רק מפני שהעז לקוות לטוב, או להאמין ש"מגיע לו" ולו קורטוב של טוב, ועל כך נענש.
למרבה האירוניה, פרום ומאטי – בפרץ של ייאוש רומנטי היאה לסרט אילם של גרטה גרבו – בחרו מלכתחילה בסוף טרגי, אבל לא ידעו שתוצאת בחירתם תהיה טרגית פי כמה וכמה. מה שמבטל את השאלה עתיקת היומין – בחירה או גורל; כלומר, אפשר לבחור, אבל אי אפשר לברוח מהגורל.
לפעמים מוות הוא אכן האופציה המועדפת, אבל גם למות צריך לדעת, ולא כל אחד זוכה לחסד הזה. ולפעמים, למרבה האימה, ההבדל בין החיים והמוות כמעט שאינו מורגש, וכמו שמישהי בעיירה מעירה, "איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות".
וכאן אפשר רק לרמוז שגם משפטי הסיום של הנובלה יכולים לשמש ללימוד כתיבה, ולהתחרות על תואר הנעילה המוצלחת ביותר מאז ומעולם של יצירה ספרותית. גיבורי הסיפור מפסידים, אבל הקוראים מרוויחים בגדול. צדק נחפש במקומות אחרים.
יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.
אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ופנה לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו.
ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים – פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?".
אלה היו המבטים: דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב-6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.
מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום-יום יוני היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב-Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.
ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.
בסדר, יוני הרצברג חשב – או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב-VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק.
אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף – נכון, זהו המקלט של הבניין – כולם כבר היו שם, ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות.
האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא". והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).
מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי – ובקיצור, כל הסיפור תיכף ייגמר.
יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף – אתם תקראו לזה ג'יף – ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ.
בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.
עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע – טוב, ובאירועים – ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים.
אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.
קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם.
את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע-עשרה – הכי גבוה בבניין – הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית – אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע-עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.
על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור. מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפת הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום.
אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח – אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.
עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת – בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא-סקסית – והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.
דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.
והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה-ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל". "אלה היו הבומים של כיפת ברזל", יוני מלמל. דירה 5 זה הם.
ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה – איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים – זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. נראה שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.
מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים – עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.
מסביב היו גם שבעה-שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.
אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) יוני הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?
הוא נזכר במעומעם שרונית תבור – רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע – אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת עם אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. יוני היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נהפך אלכוהוליסט אולי?
יוני הרצברג התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.
ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו. מוזר.
הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה – אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית – הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה. אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.
הרומן "הרצברג" ראה אור בהוצאת שתיים
הכפלת אותיות וסימנים בהודעות כתובות היא לא רק אמצעי של משתמשי טיקטוק ואינסטגרם – כל מי שגדל בשלב כזה או אחר עם האינטרנט, מחשבים וסמארטפונים מצא את עצמו כותב שורת צחוק אין סופית שכולה מורכבת מאות אחת שחוזרת על עצמה, או החליט להדגיש רגש מסוים עם הרבה סימני קריאה. יש תורה שלמה מאחורי הדרך שבה אנחנו משתמשים באותיות וסימנים כדי להביע את עצמנו היטב בכתיבה – אבל לא בזה נתעסק הפעם.
לפעמים אנחנו משתמשים בהרבה נקודות בסוף משפט כדי להביע המשכיות, תהייה או מסתורין, כמות נאה של סימני שאלה כדי להביע שוק, והרבה סימני קריאה כדי להעביר את המסר שאתם מתפוצצים מהתרגשות או כשרוצים שהצד השני יבין שאתם מדברים על נושא חשוב במיוחד. אם שאלתם את עצמכם אי פעם כמה זה "יותר מדי" סימני פיסוק במשפט, יש מי שאמונים לעשות סדר בדברים – האקדמיה ללשון העברית.
האקדמיה קבעה תקנות גם בנושא הזה, והן פשוטות למדי: מבחינה סגנונית מומלץ להשתמש בסימן קריאה אחד בלבד, גם אם יש לכם הודעה ממש חשובה או שההתרגשות שלכם לא יודעת גבולות. עם זאת, באקדמיה מסתייגים ואומרים שבכללי הפיסוק לא מוזכר רצף של סימני קריאה, ולא נקבעו כללים רשמיים לרצף כזה – ככה שבינינו, אף אחד לא יכול לטעון נגדכם אם תחליטו להשתמש בכמות גדולה יותר.
עוד ציינה האקדמיה כי היא ממליצה להשתמש בשלושה סימני פיסוק להדגשה יתרה ולא יותר, אבל שוב – מדובר בהמלצה בלבד, וזה מגיע מהמוסד שלא נתן חלופה עברית למילה 'אקדמיה', והחליט בשנת 2021 שהמין הדקדוקי של גרב הוא זכר ונקבה (ולא זכר בלבד) בגלל לחץ חברתי.
