Connect with us

ספרות

פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי 2025: מפגש עם גדולי הספרות העולמית

Published

on




פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי במשכנות שאננים ופורום הספר הבינלאומי, בתמיכת הקרן לירושלים ועיריית ירושלים, יתקיימו השנה זה לצד זה 18-22 במאי 2025. פרס ירושלים לשנת 2025 יוענק במסגרת פורום הספר הבינלאומי לגדול סופרי צרפת, מישל וולבק: "כל ביקורי בישראל היו תמיד מהנים ומלמדים. עבר זמן רב מאז ביקרתי בה לאחרונה, ולהרגשתי התרחשו בה שינויים מסוימים שאני רוצה להבין ולחקור, ומעל הכל – להקשיב".

האירוע הפותח של הפסטיבל בהשתתפות הפילוסוף והסופר הצרפתי ברנאר אנרי לוי: "זה כבוד גדול עבורי להשתתף בפסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי בירושלים, בזכות שיעור הקומה והמצוינות שלו, אך אפילו יותר כי הפסטיבל הזה הוא דוגמה אחת בוהקת לחוסן ולכוח של התרבות הישראלית בזמנים של יגון וכאב כה משמעותיים. גם בזמן המלחמה שמתחוללת כעת, ובמלחמה הבלתי פוסקת מאז 1948, ישראל ממשיכה ליצור ולהעשיר את העולם בתרבותה. זהו רק פן אחד של הציונות, וזה גורם לי להיות מאושר".

מישל וולבק (צילום: שחף הבר)
מישל וולבק (צילום: שחף הבר)

פסטיבל הסופרים הבינלאומי ה-13 ופורום הספר הבינלאומי (המשכו של יריד הספרים הבינלאומי, המתקיים מאז 1963) יתקיימו השנה זה לצד זה. לפסטיבל תכנית אמנותית בהשתתפות מיטב הסופרים מהארץ והעולם. לפורום תכנית אירועים מקצועיים בהשתתפות בכירי המו"לות הבינלאומית. הפסטיבל והפורום הספר יתקיימו במשכנות שאננים בין התאריכים 18-22 במאי 2025.  בפסטיבל יתקיימו אירועים בהשתתפות מיטב הסופרים והסופרות מהארץ והעולם, פעילות וסדנאות לילדים, מופעי מוסיקה ותיאטרון, תערוכה, מפגשי תרבות ליליים ועוד. הפורום יכנס את בכירי ענף המו"לות מכל העולם ויקיים דיונים בנושאים המרכזיים והמגמות העולמיות המשתנות בתחום ההוצאה לאור בימינו.

כחלק משיתוף פעולה עם האיחוד האירופי לקידום ספרות אירופאית עכשווית בישראל, פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי במשכנות שאננים יארח השנה תריסר סופרים ייחודיים בשדה הספרות העולמי: זוכה פרס ירושלים, מישל וולבק (צרפת), ברנאר אנרי לוי (צרפת), גאבור ט. סאנטו (הונגריה), שלום אוסלנדר (ארה"ב), אביגיל אסור (צרפת), רדקה דנמרקובה (צ'כיה), פיאם פיילי (איראן/ישראל), מיכל הבורצקי (סלובקיה), מקסים בילר (גרמניה), אריאנה הרוויץ (ארגנטינה), פולקר ויידרמן (גרמניה) ומיקולאי לוז'ינסקי (פולין).

Abigail Assor (צילום: Francesca_Mantovani)
Abigail Assor (צילום: Francesca_Mantovani)

בין אורחי פורום הספר הבינלאומי השנה: שטפן פון הולצברינק (Stefan von Holtzbrinck), מנכ"ל קבוצת גיאורג פון הולצברינק (The Holtzbrinck Publishing Group, בעלי הוצאת Macmillan, בין השאר), הסקאוטית כרמן פינילה (Carmen Pinilla), אוליבר ווגל (Oliver Vogel), המו"ל של S. Fischer Verlag והסוכן השוויצרי מארק קורלניק (Marc Koralnic, Liepman Agency) שמייצג סופרים ישראלים.

פורום הספר הבינלאומי ייפתח בטקס הענקת פרס ירושלים לסופר הצרפתי מישל וולבק. הפרס יוענק ע"י ראש העיר משה ליאון. פורום הספר הבינלאומי, פרויקט של עיריית ירושלים המופק על ידי החברה העירונית אריאל, מכנס בעיר אנשי מקצוע מענף המו"לות מרחבי העולם. 

חתן פרס ירושלים לשנת 2025 הוא הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק. וולבק, מחברם של כ-20 ספרים, זכה בפרסים רבים, בהם פרס גונקור ופרס אנטרלייה, ומצטרף לרשימת הזוכים בפרס ירושלים בספרות, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים, אחת לשנתיים, מאז 1963, במסגרת פורום הספר הבינלאומי (לשעבר – יריד הספרים הבינלאומי). חלק מהסופרים שזכו בפרס ירושלים זכו מאוחר יותר גם בפרס נובל לספרות: ברטרנד ראסל, אוקטביו פז, ו.ס. נאיפול, מריו ורגס יוסה  וג'ון מקסוול קוטזי. ספריו של וולבק בעברית ראו אור בהוצאת בבל. 

חבר השופטים של הפרס בחר בוולבק פה אחד. בין נימוקי השופטים לזכייתו: "וולבק הוא סופר רדיקלי – החושב באופן עקרוני על המצב האנושי – והוא גם בעל מה שניתן לכנות 'כישרון מוסרי', כלומר יצירתו, בצד הערכים האסתטיים שניחנה בהם, מוּנעת בלהט מוסרי עז. בתקופה בה הספרות העולמית מתכנסת יותר ויותר לעיסוק בפוליטיקת זהויות, וולבק לא מפחד לעסוק בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי (הזדקנות, מוות, אהבה ומין), ומעז לכתוב עליהם באופן הבהיר והנוקב ביותר… וולבק הוא סופר בעל כוח דמיון עז, מה שמאפשר לו הן לדמיין מציאויות אלטרנטיביות למציאות העכשווית והן לבקר בבהירות מאותן אלטרנטיבות את אותה מציאות עכשווית… סוגיית חופש הפרט בחברה המודרנית הינה תמה מהותית העוברת כחוט השני ביצירתו… על היותו של וולבק קול מובחן, אמיץ ומוסרי בספרות העכשווית אנו מוצאים לנכון להעניק לו את פרס ירושלים לספרות לשנת תשפ"ה".

שיחה בין מישל וולבק למבקר הספרות אריק גלסנר תהווה את אירוע הנעילה של פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי, ותתקיים ב22.5 במשכנות שאננים. הפסטיבל יפתח ב19.5 באירוע בהשתתפות הסופר והפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר אנרי לוי שישוחח עם שפרה קורנפלד. אורחי הפסטיבל הנוספים הם הסופרים גאבור ט. סאנטו (הונגריה), שלום אוסלנדר (ארה"ב), אביגיל אסור (צרפת), רדקה דנמרקובה (צ'כיה), פיאם פיילי (איראן/ישראל), מיכל הבורצקי (סלובקיה), מקסים בילר (גרמניה), אריאנה הרוויץ (ארגנטינה), פולקר ויידרמן (גרמניה) ומיקולאי לוז'ינסקי (פולין). בפסטיבל יתקיימו גם אירועים בהשתתפות סופרים, סופרות, משוררות ומשוררים ישראלים רבים, בהם: יעל נאמן, יערה שחורי, מיה טבת דיין, דורית רביניאן, ליהיא לפיד, עלמה זוהר, פרופ' מירב רוט, חיה גלבוע, בַּכֹּל סֶרְלוּאִי ונעה ידלין.

Maxim Biller (צילום:  LOTTERMANN AND FUENTES)
Maxim Biller (צילום: LOTTERMANN AND FUENTES)

אריק גרבלסקי, נשיא הקרן לירושלים: "הפסטיבל ופורום הספר הבינלאומי הם אבני דרך משמעותיות במפת התרבות של ירושלים. אנו גאים לתמוך בהם ולחזק את מעמדה של הבירה כמרכז תרבות בינלאומי, המפגיש יוצרים, הוגים ואנשי רוח מכל העולם. שיתוף הפעולה עם משכנות שאננים, ביתם של אירועי התרבות הגדולים של העיר, מבטא את מחויבותנו להעצמת האמנים הפועלים בירושלים ולהנגשת תרבות איכותית לכלל הציבור. צוות משכנות שאננים, במקצועיותו ובמסירותו, מהווה נדבך מרכזי בהצלחת הפסטיבל והפורום, ואנו מוקירים את עבודתם המסורה שמאפשרת להם לשגשג ולצמוח משנה לשנה".

SHALOM AUSLANDER (צילום: Radiance Photography)
SHALOM AUSLANDER (צילום: Radiance Photography)

אורי מנחם, מנכ"ל החברה העירונית אריאל: "בתקופה כה מאתגרת אנחנו נדרשים להתבונן פנימה ולגלות את מקורות הכוח שלנו, כיחידים, כחברה וכעם. לכן אני רואה חשיבות גדולה ביכולת לזהות את הכוחות היצירתיים שבנו, לטפח אותם ולעודד אותם לפרוץ במבוע של יצירה שאדוותיו גולשות מירושלים, עוברות את ישראל ושוטפות את העולם הגדול. עיריית ירושלים והחברה העירונית אריאל גאים להעמיד שוב במה למפגש בין הספרות הישראלית וספרות העולם, כדי להמשיך את הדיאלוג החיוני בין סופרים ומשוררים ובין עורכים, סוכנים ומוציאים לאור, דיאלוג שחוצה גבולות ומרחקים תרבותיים, ומאחד אוהבי ספר באשר הם". 

Michal Hvorecky (צילום: Martina Z. Simkovicova)
Michal Hvorecky (צילום: Martina Z. Simkovicova)

ג'וליה פרמנטו – צייזלר, מנהלת פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי: "הפסטיבל שלנו פונה השנה אל אירופה – לא רק כמקור השראה ספרותית, אלא כמרחב שבו אנו מבקשים לבחון את תפקידו של הסופר בחברה. האם לספרות יש כוח לחולל שינוי? האם סופרים ופילוסופים כמו ברנאר אנרי לוי ומישל וולבק יכולים להוביל תהליכים חברתיים? אלו שאלות שנעסוק בהן מתוך דיאלוג חי עם סופרים אירופאים בני זמננו, במסגרת שיתוף פעולה מיוחד עם האיחוד האירופי, שנועד לחשוף את הקהל הישראלי לרבגוניותה של הספרות האירופית העכשווית.

ואולי לנסות לחשוב על מודל חברתי ופוליטי בו הכוח של אנשי הספרות הינו משמעותי. ברצוני להודות לקרן לירושלים ולמשכנות שאננים על התמיכה הרבה, שמאפשרת לנו לקיים אירוע תרבותי רחב יריעה שכזה. בשנה שעברה עמד הפסטיבל בסימן השבעה באוקטובר – אירוע שטלטל את חיינו ושאותותיו ניכרים בנו עד היום. הצער והכאב עדיין מלווים אותנו תוך מאבק להחזיר עוד 59 חטופים. האם בתוך הכאב הזה יש מקום לדבר על תקווה ושיקום? גם השנה נשוחח ונעסוק בתכנים אלו בפסטיבל".

Radka denemarkova (צילום: Karel Cudlin)
Radka denemarkova (צילום: Karel Cudlin)

שרון כץ גדעוני, מנהל פורום הספר הבינלאומי: "גם השנה, כשהשעה היא עדיין שעה קשה, ירושלים פותחת את ידיה ולבה לקבל אל חיקה חברים מקהילת המו"לות הבינלאומית למהדורה מיוחדת של פורום הספר הבינלאומי, שתתייחס לתקופה הנוכחית ותקשר בינה ובין דילמות ואתגרים של אנשי מקצוע מהענף. אנחנו נרגשים לחבק שוב בירושלים ידידים מרחבי העולם, לקבל את  פניו של חתן פרס ירושלים בספרות ולהוסיף לשתף פעולה עם חברינו בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, בשבוע שכולו חוויה ספרותית עשירה ומגוונת". 

בין האירועים המרכזיים בפסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי 2025

80 שנה למותה של אלזה לסקר־שילר: הפקה מקורית לפסטיבל הסופרים.ות בשיתוף האקדמיה למוזיקה ולמחול ובצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים.

אלזה לסקר־שילר (1869–1945) הייתה אחת המשוררות החשובות והמשפיעות ביותר בשפה הגרמנית, ציירת, סופרת ודמות מרכזית בתנועת האקספרסיוניזם. היא נולדה בגרמניה למשפחה יהודית, ונודעה בזכות שפתה הפיוטית והשילוב שבין חזיונות מיסטיים ליסודות אוטוביוגרפיים ביצירתה. בשנת 1939 נמלטה לישראל מהמשטר הנאצי, ואת שנותיה האחרונות עשתה בעוני ובבדידות בירושלים. המופע לזכרה הוא הפקה מקורית לפסטיבל הסופרים.ות, בשיתוף האקדמיה למוסיקה ולמחול ובצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים.

הפרובוקטור הנצחי: מקסים בילר (גרמניה) בשיחה עם יעקב הרשקוביץ. הקראה: יוסי מרשק

מקסים בילר הוא סופר, עיתונאי ופובליציסט גרמני יליד פראג ממוצא יהודי, זמר־כותב ופרסונה טלוויזיונית מפורסמת. הוא נחשב לאחת הדמויות הפרובוקטיביות והבולטות בספרות הגרמנית העכשווית, לקול בולט בשיח היהודי־אירופי העכשווי ולמייצג מובהק של המתח בין העבר להווה בתרבות היהודית באירופה. ספריו, המציגים בין היתר עיסוק נוקב בסוגיות של זהות וזיכרון, תורגמו ל־16 שפות. בשנת 2012 זכה בפרס וירט לספרות. ספרו החדש, "מאמא אודסה", ראה אור בגרמניה בשנת 2023.

הוא מגולל את סיפורה של משפחה יהודית־רוסית המתמודדת עם טראומות היסטוריות ומערכות יחסים מורכבות. העלילה השאפתנית נפרשת על פני עשורים, החל בטבח היהודים באודסה ב־1941, דרך תקופת הסטליניזם המאוחרת ועד ימינו. בילר ישוחח עם חוקר הספרות ד"ר יעקב הרשקוביץ על הספר החדש, על מעמד הסופר היהודי בגרמניה ועל יחסה של החברה הגרמנית כלפיו וכלפי יהודים בכלל לאחר ה־7 באוקטובר. במהלך הערב, השחקן יוסי מרשק יקרא קטעים מתוך "מאמא אודסה".

לבד עם ישראל: ברנאר אנרי לוי (צרפת) בשיחה עם שפרה קורנפלד

ברנאר אנרי לוי הוא פילוסוף, סופר, קולנוען ואינטלקטואל־ציבורי צרפתי, ואחת הדמויות הבולטות בתרבות ובשיח הפוליטי בצרפת ובעולם המערבי. הוא נולד ב־1948 באלג'יריה למשפחה יהודית, וגדל בצרפת. ספרו החדש "ישראל לבד", שראה לאחרונה אור בארה"ב, מתמקד בבידודה הגובר של מדינת ישראל ובאירועים סביב מתקפת ה־7 באוקטובר. הספר משלב חוויות אישיות של לוי, ששהה בישראל מיד לאחר האירועים, עם ניתוח של עליית האנטישמיות הגלובלית והשפעתה על האופן שבו נתפשת ישראל בעולם.

לוי מתאר את המתקפה ואת התגובות הבינלאומיות לה, ומציג את האופנים שבהם איראן, רוסיה ומדינות נוספות, כמו גם קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות, הרוויחו מהמשבר. לצד זאת עוסק הספר בנושאים כמו ציונות, קיומה של ישראל כמדינה יהודית – והדרישות להפסקת אש ללא שחרור בני הערובה. הספר מציג גישה פילוסופית וביקורתית על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ועל המאבק שלה על קיומה אל מול גינויים גוברים ואדישות עולמית.

לוי ישוחח עם הסופרת שפרה קורנפלד על ספרו החדש, על מאבקיו למען ישראל בעולם, על סיוריו בקמפוסים אמריקאיים נחשבים ועל ביקוריו בקהילות הסטודנטים היהודים.

איטלקייה של כבוד: על נטליה גינצבורג, מגדולות הסופרות באיטליה של המאה ה־20. שהם סמיט ושירלי פינצי־לב בשיחה עם יונתן פיין

נטליה גינצבורג הייתה סופרת, מחזאית, ומסאית יהודייה־איטלקייה, ומהקולות הספרותיים החשובים של המאה ה־20 באיטליה. היא נולדה בפאלרמו וגדלה בטורינו. אביה, ג'וזפה לוי – יהודי חילוני ופרופסור לרפואה – ואמה, לידיה טאנצי – קתולית – ניהלו את בית המשפחה כמרכז אינטלקטואלי, עתיר השפעות מן התרבות האירופית בכלל והאיטלקית בפרט. במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצה גינצבורג לעזוב את טורינו עם בעלה, הפעיל האנטי־פשיסטי לאונה גינצבורג.

לאחר שנרצח בידי הפשיסטים ב־1944, גינצבורג חזרה לטורינו והחלה לכתוב ולערוך עבור ההוצאה לאור החשובה אינאודי, שם עבדו בין היתר הסופרים איטלו קאלווינו וצ'זארה פאבזה. כתיבתה נסמכה על יסודות אוטוביוגרפיים, עסקה רבות בזיכרון ובשבריריותם של החיים, והתאפיינה בחדות מחשבה ובאומץ רגשי יוצאי דופן. לצד יצירתה הספרותית, גינצבורג הייתה גם פעילה פוליטית ואף כיהנה כחברת פרלמנט באיטליה מטעם המפלגה הקומוניסטית. הסופר והמתרגם יונתן פיין ישוחח עם המתרגמת מאיטלקית שירלי פינצי־לב ועם הסופרת שהם סמיט על יחסים משפחתיים, אובדן, זהות ומעמד חברתי ביצירתה של גינצבורג. 

פה זה לא הונגריה: גאבור ט. סאנטו (הונגריה) בשיחה עם נדב הלפרין

גאבור ט. סאנטו הוא סופר יהודי־הונגרי והעורך הראשי של המגזין היהודי "שבת" לתרבות ופוליטיקה. סיפורו "שיבה הביתה" היה הבסיס לסרט עטור השבחים "1945" של הבמאי פרנץ טרק, שזכה בפרסים בכמה פסטיבלים בינלאומיים, ובכללם פסטיבל הקולנוע בירושלים.  סאנטו – אשר מרבה לעסוק בסוגיות הקשורות בספרות היהודית־הונגרית ובאנטישמיות חדשה, וגם ארגן בעבר כנסים בנושא – ישוחח עם המשורר, המתרגם ואיש הרדיו נדב הלפרין על פועלו התרבותי בהונגריה, על האתגרים הפוליטיים תחת משטר אורבן ועל חשיבותה של הזהות היהודית במזרח אירופה. 

גבר יהודי זה פוי!: שלום אוסלנדר (ארה״ב) בשיחה עם אסף ליברמן

שלום אוֹסלנדר גדל בקהילה היהודית־אורתודוקסית של מוֹנסי, ניו יורק: בן לאב אלכוהוליסט, לאמא עם רגשות אשם ולאלוהים אלים ושתלטן. הוא חשב שהצליח להימלט מכל אלה, אך ככל שהתתקרב לגיל העמידה התחיל לחשוד שיש עוד משהו שהוא לא יכול לברוח ממנו: סיפור. וליתר דיוק, הסיפור בן אלפי השנים שהוטמע בו ובנו מילדוּת, ולפיו אנחנו חוטאים, פגומים ומבישים. את הסיפור הזה – סיפור הפוּי – ממשיכים לספר דתיים וחילוניים כאחד. ספרו החדש של אוסלנדר, "פוֹי – זיכרונות וישועה" (כנרת זמורה־ביתן, 2024, בתרגום ארז אשרוב), הוא לפיכך רומן סאטירי ועוקצני, עתיר הומור שחור ורגישות אמנותית, שמציע מבט לא שגרתי על נושאים של זהות, דת, מורשת ורגשות אשם. אוסלנדר ישוחח עם העיתונאי אסף ליברמן על תרבות יהודית, על אמונה ועל הניסיון לברוח ממה שלא ניתן לברוח ממנו. 

עשיר כמו מלך: אביגיל אסור (צרפת) בשיחה עם יעל אבקסיס

אביגיל אסור היא סופרת צרפתייה ילידת קזבלנקה, מרוקו. ספר הביכורים שלה, "עשיר כמו המלך" (עם עובד, 2024, בתרגום רמה איילון), זכה להצלחה ניכרת בצרפת והיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס גונקור היוקרתי. במרכזו של הרומן החושני והחתרני הזה עומדת דמותה של שרה, אישה פיקחית ויפה, המתגוררת בקזבלנקה. כאשר היא פוגשת את דריס העשיר, היא מחליטה לפתות אותו כדי להיחלץ מחיי העוני. הספר מלווה את מסעה ברחובות קזבלנקה ואת התמודדותה עם המתחים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בעיר. אסור תשוחח עם השחקנית והיוצרת יעל אבקסיס על גרסאות עכשוויות של סיפור סינדרלה ועל הקשרים התרבותיים בין מרוקו לצרפת. 

אש אחזה בסופרת: אריאנה הרוויץ (ארגנטינה) בשיחה עם דנה שם-אור

Ariana_Harwicz (צילום: Bénédicte Roscot)
Ariana_Harwicz (צילום: Bénédicte Roscot)

כתיבתה הרדיקלית של אריאנה הרוויץ נודעת באלימותה, בעוצמתה הארוטית ובביקורת החברתית הנוקבת הגלומה בה. יצירותיה תורגמו ליותר מ־15 שפות, כולל אנגלית, גרמנית, ערבית וטורקית, והיא הייתה מועמדת לפרס מאן בוקר. לאחרונה רכש מרטין סקורסזה את הזכויות על ספרה "תמות, אהובי"  (שראה אור בעברית בהוצאת זיקית בשנת 2015, בתרגום מיכל שליו), והוא מתכנן להפיק בהשראתו סרט בבימויה של לין רמזי ("חייבים לדבר על קווין") ובכיכובה של ג'ניפר לורנס.

ספרה השני של הרוויץ אשר תורגם לעברית, "מפגרת" (תשע נשמות, 2021, בתרגום מיכל שליו), הוא יצירה פרובוקטיבית ומעוררת מחשבה שעוסקת בין היתר בתשוקה, במחלת נפש ובזהות. הוא מציג את סיפורה של אישה שמתמודדת עם תחושות של ניכור, בדידות ותשוקה – ועם הביקורת שמפנה אליה החברה הסובבת, אשר שופטת אותה על פי אמות מידה בריאותיות ומוסריות זרות לה. הרוויץ תשוחח עם הסופרת דנה שם-אור על הקשר שבין אהבה לאלימות, על העיסוק הייחודי שלה בפמיניזם, על האתגרים שעמם היא מתמודדת כסופרת יהודייה בעידן של אנטישמיות גוברת – ועל מה שהיא מגדירה כצביעות של המערב ושל הפמיניסטיות הבוגדות באחיותיהן.

כסף מהיטלר: רַדְקָה דֶנֶמַרְקוֹבָה (צ'כיה) בשיחה עם יוסי אבני־לוי

רַדְקָה דֶנֶמַרְקוֹבָה היא סופרת, מחזאית, מתרגמת ותסריטאית צ'כית, ונחשבת לאחת הכותבות הבולטות בספרות הצ'כית העכשווית. ספרה "כסף מהיטלר" (אפרסמון, 2024, בתרגום פאר פרידמן) מתחקה אחר סיפורה של גיתה לאותרובָה, יהודייה שנאלצת לשוב לעיירת הולדתה אחרי ששרדה את מחנות הריכוז – ומגלה כי במהלך המלחמה בני העיירה גזלו את רכוש משפחתה. במקום לתקן את העוול, תושבי הכפר מתעלמים ממנה ואף מתייחסים אליה כאל נטע זר שיש להוקיע. לאורך הסיפור מתמודדת גיתה עם הטראומה האישית והחברתית של השואה ועם האדישות המוסרית של סובביה, ונאבקת להשיב את כבודה ואת רכוש משפחתה. דנמרקובה תשוחח עם הסופר והדיפלומט יוסי אבני־לוי, אשר כיהן כשגריר ישראל בסרביה ובליטא, חתן פרס ספיר לשנת 2024 על ספרו "שלושה ימים בקיץ".

זה פייק: מיכל הבורצקי (סלובקיה) בשיחה עם איל חיות־מן

מיכל הבורצקי הוא אחד הקולות הבולטים בספרות הסלובקית העכשווית וזוכה פרס הספרות הסלובקית לשנת 2009. יצירותיו מתמקדות בנושאים כמו זהות, תרבות פופולרית והשפעת הטכנולוגיה על החברה המודרנית. ספרו "טרול" (פרדס, 2024, בתרגום פאר פרידמן) חודר אל לבה האפל של תעשיית התעמולה המודרנית, ומספר על עתיד (ושמא הווה) דיסטופי, שבו הגבולות בין אמת להונאה מיטשטשים באופן מסוכן. העלילה מתחקה אחר מסעו של שכיר חרב מקוון המיומן במניפולציה של נראטיבים וביצירת כאוס באמצעות הונאה דיגיטלית, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות האתיות של מעשיו ועם הכוחות האפלים ששוכרים את שירותיו.  הבורצקי ישוחח עם הסופר איל חיות־מן – שספרו "מסכת תהום" זכה ב-2024 בפרס ספיר לספר ביכורים – על כוח, טכנולוגיה, נפש האדם ומעמדה של האמת בעידן המדיה החברתית.

החיים הם לא חדר בריחה: פולקר ויידרמן (גרמניה) בשיחה עם ד"ר שטפן ליט

העיתונאי, העורך והסופר פולקר ויידרמן, יליד דרמשטאדט שבגרמניה, למד מדעי המדינה והיסטוריה גרמנית בהיידלברג ובברלין, שימש כתב ועורך תרבות וספרות בעיתונים "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ו"דר שפיגל", זכה בפרס קורט טוכולסקי לעיתונאות ספרותית על ספרו "ספר על ספרים שרופים", חיבר כמה ביוגרפיות וכתב ספרים בנושאי ספרות והיסטוריה. ספרו "אוסטנדה: 1936 – קיץ של חברות" (הוצאת אפרסמון, 2024, בתרגום ארז וולק) הוא יצירה עיונית־ספרותית המתארת את קיץ 1936 בעיר אוסטנדה שבבלגיה, שם התאספה קבוצת סופרים גולים גרמנים ואוסטרים, רובם יהודים, שנמלטו ממשטר הטרור הנאצי. 

ויידרמן ישוחח עם ד"ר שטפן ליט, חוקר של היסטוריה יהודית בעת החדשה, על חייהם של סופרים גולים ועל הדרך שבה התמודדו ביצירתם הספרותית עם החיים בעידן של חורבן.

עוד מעט יהיה כבר מחר: מיקולאי לוז'ינסקי (פולין) בשיחה עם שירי לב־ארי

מיקולאי לוז'ינסקי הוא סופר, מסאי ותסריטאי פולני. יצירותיו זיכו אותו בפרסים ספרותיים, ובכללם פרס פסקל לנובלה קצרה. ספרו החדש "סטרמר" (כרמל, 2024, בתרגום רינה בודנקין), שזכה להצלחה עולמית, מספר את סיפורו של נתן סטרמר החוזר מארצות הברית לעיר הולדתו טרנוב – עיירה תעשייתית בדרום פולין, שמחצית מאוכלוסייתה יהודית. הסיפור האינטימי על נישואיו וחייו כאב לשישה נקטע בתכיפות הולכת וגוברת על ידי ההיסטוריה העקובה מדם, שלא תפסח גם על משפחתו, ותשלח אותה מאזור מגוריה הכפרי אל גטו טרנוב ואל מוראות השואה. לוז'ינסקי ישוחח עם העיתונאית, העורכת והמבקרת שירי לב־ארי על תרבות, ספרות והאופן שבו פורעת ההיסטוריה את חיינו.

משורר רדוף רוחות: פיאם פיילי (איראן/ישראל) בשיחה עם רון דהן

פיאם פיילי הוא סופר ומשורר איראני שספרי השירה שלו נאסרו לפרסום במולדתו. הוא נמלט מאיראן והגיע לישראל בשנת 2015 בעקבות פרסום ספרו הראשון בפרוזה, "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (ושתי־רסלינג, 2015, בתרגום אורלי נוי). הפרסום בעברית היה לו פרסום עולמי ראשון. פיילי ממתין זה עשור להסדרת מעמדו כפליט בישראל.

הממואר הפואטי שלו, "מאדאם זונה" (רסלינג, 2024, בתרגום אורלי נוי), מגולל את סיפור בריחתו מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל וכמתנגד שלטון, את סיפור מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים שלו בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נשזרים סיפורי ההתמכרות להרואין, האשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות ולעתים גם הטרדה מימי חייו בישראל. פיילי ישוחח עם הסופר והמשורר רון דהן על הבריחה, הכתיבה ומה שביניהן.

"סימני פיסוק ___ ?", מיכל היימן בתערוכת יחיד ושיחה עם האוצרת ד"ר סמדר שפי

מיכל היימן מספרת סיפורים בדימוי, בטקסט, כתוב ומדובר. התבוננותה בעולם היא מנקודת המבט של ביוגרפיות והאוטוביוגרפיה האישית. עבודותיה בצילום, ציור, מייצב, וידיאו ופרפורמנס, הוצגו ברחבי העולם. בעשור האחרון התמקדה בכתיבתן, בפועלן ובתצלומיהן של נשים אנונימיות, חלוציות ומהפכניות שאושפזו במאה ה-19 בבתי מחסה באירופה וארה"ב.

בעבודותיה היא שוזרת רמזים לזרמי העומק הנסתרים של מוסרות, מוסכמות ואיסורים שעיצבו את חיי גיבורותיה, ועושה שימוש גם בכלים אבחוניים השאולים מעולמות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. את אלה היא מחברת לפוליטי ולמגדרי, ועל ידי כך חושפת את המלכודות שבבסיסם. בשנת 2023 זכתה תערוכתה "באופן כרוני" בפרס גרדיבה היוקרתי לתערוכה הטובה ביותר לקידום הפסיכואנליזה.

את התערוכה "סימני פיסוק__?" אצרה ד"ר סמדר שפי. היימן ושפי ישוחחו על הקשר בין דימויי וטקסט, על הטלת ספק, ועל האופן שבו ההווה, העבר והעתיד מתערבים זה בזה ביצירה: על שיבוש תפיסת הזמן הליניארית המאפשר גם לצופה לבחון אפשרות לנקודות מבט חדשות.

היה לך טוב או היה לך רע?: יעל נאמן בשיחה עם בלהה בן־אליהו

יעל נאמן היא אחת הסופרות הישראליות העכשוויות המוערכות והאהובות ביותר. בכתיבתה היא מרבה לעסוק בזיכרון ובזהות, וידועה גם בזכות שילוב ייחודי בין בדיון לתיעוד. היא נולדה בקיבוץ יחיעם וגדלה בו. ספרה הראשון, "היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011), עוסק בילדותה בקיבוץ ומציג מבט נוקב על האידיאלים והמחירים של החיים הקולקטיביים. הספר זכה לשבחים רבים ותורגם לשלל שפות.

ספרה החדש, "היה לך טוב או היה לך רע" (אחוזת בית, 2024), עוסק בסגנון פסאודו־תיעודי בסיפורו של נחשון גולץ, חבר קיבוץ לשעבר, שהחליט להגיש תביעת נזיקין אזרחית בגין הנזקים שהסב לו – כך הוא קובע – החינוך המשותף. הספר מציג ניתוח עדין ונוקב של הניסוי הקיבוצי, מתאר את הצלחותיו ואת כשלונותיו, וסוקר בהעמקה את ההשפעות הרגשיות שהיו לו על הדורות שגדלו במסגרות החינוך המשותף. נאמן תשוחח עם חוקרת הספרות בלהה בן־אליהו על המורשת והזהות הקיבוציות בהקשרים חברתיים ותרבותיים ועל הדואליות של הבית והחסר, המשפחה והניכור. 

הזמנים הרועדים שלנו: יערה שחורי ומיה טבת דיין

ספר שיריה החדש של הסופרת, המשוררת והעורכת יערה שחורי, "הזמנים הרועדים שלנו" (פרדס, 2024), עוסק בחיים בעיצומה של סערה מתמשכת ומעמת את שבריריותו העיקשת של הזיכרון האישי והפרטי עם נחישותו של הזיכרון הקולקטיבי. מבעד לפריזמה של חוויות חייה האישיות, שחורי בוחנת בו את התנהלותה של החברה הישראלית ואת מצעדה הנחוש של ההיסטוריה.

שחורי תשוחח על הספר עם המשוררת והסופרת מיה טבת דיין, שמאז 7.10 מצאה את עצמה בלב ההתעוררות האנטישמית בארצות הברית, פרסמה שורה של מסות על אנטישמיות בעברית ובאנגלית ויצאה למסע שבו קיימה סדרת מפגשים עם קהילות יהודיות. ספר שיריה העתיד לראות אור, "היהודייה הנודדת", עוסק בהיות אישה יהודייה בימינו בישראל ומחוצה לה. המוסיקאית סיון טלמור תלווה את הערב בביצוע חופשי של שיריה.

שיעורים בפיתוח קול: דורית רביניאן בשיחה עם ד"ר רוני הלפרן

דורית רביניאן היא מהסופרות הישראליות הבולטות והמוערכות ביותר בארץ ובעולם. ספרה "גדר חיה" (עם עובד, 2014), שהציג סיפור אהבה מורכב על רקע הסכסוך הישראלי־פלסטיני, זיכה אותה בפרס ברנשטיין – והכרעת משרד החינוך שלא לכלול אותו במסגרת לימודי החובה של מגמת ספרות מוגברת עוררה סערה בעולם התרבות. בספרה החדש, "שיעורים בפיתוח קול" (עם עובד, 2025), רביניאן פונה אל הגלעין המשפחתי העמוק ביותר ומתחקה אחר חרדת החטא הטמונה בו: עד כמה מותר לאהוב בן משפחה, ומתי נעשית דווקא האהבה לרגש אסור? רביניאן תשוחח על הספר עם חוקרת הספרות והמגדר ד"ר רוני הלפרן. 

הסיפור הישראלי: ליהיא לפיד ופרופ' מירב רוט בשיחה עם חן ליברמן 

ליהיא לפיד היא סופרת, עיתונאית ופעילה חברתית. ספרה "זרות" (ידיעות ספרים, 2021), המגולל את סיפורן של שתי נשים הנפגשות בנסיבות יוצאות דופן, ראה אור באנגלית בהוצאת הרפר קולינס סמוך לאירועי ה־7.10 והמלחמה, בעיצומו של גל של החרמות והסנקציות נגד יוצרים ישראלים. פרופ' מירב רוט היא פסיכואנליטיקאית, פסיכולוגית קלינית וחוקרת תרבות, מקימת מערך הטיפול בניצולי בארי. ספרה "מלחמות יצרים בנפש האדם ובנפשם של גיבורי ספרות" (מודן, 2024) מציג שבעה צמדים של מאבקים פנימיים. כל אחד מאלה מוצג פעמיים: פעם דרך יצירה ספרותית ופעם דרך מפגש טיפולי. לפיד ורוט הן גם קרובות משפחה: רוט היא אחותו של יאיר לפיד, בן־זוגה של ליהיא. השתיים ישוחחו עם העיתונאית חן ליברמן על המשמעות של טראומה בחברה הישראלית ועל כוחו המרפא של הסיפור.

בסוף אני נשארת עם א־לוהים: בַּכֹּל סֶרְלוּאִי בשיחה עם חן ארצי־סרור הקראה: רחל מימון־שוורץ

בכֹּל סרלואי היא משוררת, עיתונאית ומורה לספרות, המגדירה עצמה כפמיניסטית דתייה. ספרה החדש, "משקל עודף" (כנרת זמורה דביר, 2024), הוא אסופה של מסות אוטוביוגרפיות, אישיות ופוליטיות, העוסקות בצורך ובניסיון לתפוס מקום כאישה וכיוצרת בעולם בכלל ובעולם הדתי בפרט. סרלואי מציגה בו את נקודת מבטה הייחודית על נושאים כמו משקל עודף, אהבת התורה, הדרת נשים, הגוף הנשי והגדרה עצמית. בערב זה היא תשוחח עם העיתונאית והפובליציסטית חן ארצי־סרור על פמיניזם, יהדות וכוחה של האישה הכותבת.  רחל מימון־שוורץ – שחקנית, במאית וראשת החוג לתיאטרון במכללת הרצוג – תקרא מן הספר במהלך הערב. 

מהפכה של שמחה: סיפורה של המוסיקה המזרחית, עם אופיר טובול

הספר "מהפכה של שמחה" (ידיעות ספרים, 2024), שערך אופיר טובול, מציג את סיפורה של המוסיקה המזרחית בישראל דרך 40 שירים מכוננים. הוא עוקב אחר התפתחות הז'אנר מימי התקליטים ועד עידן היוטיוב, ומציג את הדמויות המרכזיות שעיצבו אותו, ובהן ג'ו עמר ודודו טסה.

הספר מציע ניתוח מעמיק של השירים, חושף את האופן שבו המוסיקה המזרחית שיקפה, הדהדה וקידמה שינויי עומק חברתיים בישראל – ויותר מכול מראה כיצד הפכה המוסיקה המזרחית ממושא של בושה למקור של גאווה לאומית, וסייעה לגשר על פערים עדתיים ותרבותיים. טובול ישוחח עם הקהל על כמה מנקודות המפנה החשובות במוסיקה המזרחית מימי קום המדינה ועד היום, ועל האופן שבו השינויים שהתחוללו בז'אנר משקפים מגמות עומק בחברה הישראלית כולה. המוסיקאי יהודה קיסר, זוכה פרס מפעל חיים ממשרד התרבות, יבצע את השירים המדוברים עם להקתו. 

חרטטוני לייב! הסופרת נעה ידלין והשחקנים נעמי לבוב ויוסי מרשק מחרטטים את עצמם לדעת

אור בוטבול ועמרי הכהן מגיעים עם שעשועון הרשת המצליח שלהם לפסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי, ומארחים את הסופרת נעה ידלין ואת השחקנים נעמי לבוב ויוסי מרשק במהדורה מיוחדת של תשובות לא־נכונות. בתפריט: שעה של נונסנס בניחוח ספרותי עם תשובות לא־נכונות לשלל שאלות טריוויה על עולם הספרות (ולא רק עליו).





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרות

"איתן פרום": היום כבר לא מתים מאהבה (אבל מה זה סובלים!)

Published

on




"שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר".

אם משפט הפתיחה הזה לא נראה לכם כטוען לכתר אחד ממשפטי הפתיחה (לספר) הטובים ביותר בכל הזמנים, קבלו את פסקת ההמשך.
"אם מכירים אתם את סטרקפילד, מסצ'וסטס, מכירים אתם את סניף הדואר. ואם מכירים אתם את סניף הדואר, בוודאי ראיתם את איתן פרום נוסע לשם במעלה הדרך, שומט את המושכות על גבו הקעור של סוסו הערמוני ומשתרך לו על מדרכת הלבנים אל שדרת העמודים הלבנה: ובוודאי שאלתם מיהו".

מושלם, מה יש לומר. כך מכניסה אותנו אדית וורטון בנובלה שלה מ־1911 אל עובי הקורה ותופסת את השור בקרניו עוד לפני שיצאנו לדרך. אנחנו שבויים מיידיים שלה ושל הסיפור, שאותו מוביל מספר ששמו אינו ידוע, והוא עד אקראי – שמלקט ונעזר בהשלמות מאחרים – לטרגדיה המתגלגלת של איתן פרום, גיבור ספרותי יוצא דופן בפני עצמו.

וכך אנו זוכים לא רק בהוצאה מחודשת בעברית של יצירה ספרותית נפלאה ומתורגמת היטב (בידי טל ניצן־קרן, שעשתה זאת ב־1998, וגם הוסיפה אחרית דבר מעניינת; ובזכותה התוודעתי לראשונה למילה "קרפיף", שפירושה שטח מגודר המיועד לאחסון, בעיקר של תוצרת חקלאית), אלא גם לסדנת כתיבה של ממש, בהובלת מאסטרית עילאית.

פרום נדמה למספר כאיש זקן ("הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהינום!"), אך לתדהמתו מתברר שפרום רק בן 52. ואף שאיננו "אלא חורבת אדם", פרום (שאותו אגב גילם בעיבוד הקולנועי משנת 1983 ליאם ניסן) מצטייר בעיני המספר כדמות הבולטת ביותר בעיירה. "הייתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור…".

המספר צולל לחידת חייו של פרום, שאותו מציגים יודעי דבר כקורבן "ההתרסקות", בה"א הידיעה, שאירעה לפני 24 שנים. פרום חלם, כמעט כמו כל תושבי המקום, לברוח הרחק מסטרקפילד (הבדיונית) שכוחת האל ומצומצמת האופק, שבה קיים "ניגוד בין חיות האקלים וחוסר החיים של הקהילה", והחורף הקשה מתורגם למצור ממשי בן שישה חודשים, ללא אור שמש ("כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן").

"מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך כלל", אומר אחד התושבים. לפרום אולי היה שכל, אבל זה לא הספיק. הוא היה זקוק גם למזל, אבל המזל היחיד שרדף אותו היה מזל רע ומר.

"העניינים לא כל כך הצליחו לו", מסכם בפשטות אחד ממכריו. "החווה הזאתי של פרום, תמיד היא הייתה ריקה כמו קערת חלב אחרי ביקור של החתול (…). בהתחלה אבא שלו חטף בעיטה פעם כשהוא אסף את החציר, והשכל נדפק לו, והוא התחיל לפזר כסף כמו שכומר מפזר דרשות, עד שהוא מת. אחר־כך אמא שלו נהייתה משונה, והיא נסחבה כמה שנים חלשלושה כמו איזה תינוקת. ואשתו זינה, היא תמיד הייתה אלופת המחוז בריצה לרופא. מחלות וצרות: זה מה שמילא את הצלחת של איתן, מאז שהוא טעם את המנה הראשונה".

מצד אחד עוני עיקש ומתמיד (בקושי יש כסף לחימום בחורף), מצד שני נישואים אומללים וחסרי אהבה לאותה זינה (ככל הנראה היפוכונדרית וחולה מדומה), הממררת את חייו בעצם קיומה (מאחרית הדבר עולה כי היחסים האלה מרפררים לנישואי "מאסר העולם" של וורטון עצמה לבעלה המבוגר, החולה והמעורער).

קרן האור היחידה, המבליחה כתאונה מגומגמת בעולמו של פרום, היא מאטי, בת דודתה הצעירה ומלאת החיים של זינה, שמצטרפת אליהם כעוזרת בית (כושלת), ופרום מתאהב בה עד כלות.

רוב הסיפור מובא במבט לאחור, כלומר לפני "ההתרסקות", כשלפרום עדיין היו און פיזי, עלומים (אם כי כבר בגיל 28 התנהג כמבוגר בהרבה) ותקווה לעתיד טוב יותר. חרף רגשי האשמה שלו וצייתנותו/כניעתו הטבעית למוסכמות חברתיות, הוא כמעט מסוגל לדמיין את עצמו משאיר את זינה מאחור ופותח דף חדש עם מאטי, שנוטה לשתף פעולה עם חלומותיו.

עד שמהלך טרגי בכל קנה מידה של טרגדיה תופס מהירות חסרת שליטה, והפנטזיה הופכת לסיוט. פרום חי את כל חייו במדרון חלקלק, והמדרון הזה נמשך לאין קץ גם בקפיצה המבעיתה אל ההווה.

העוצמה של "איתן פרום" (שבין היתר עובד גם ליצירת בלט ששמה "עיוורון שלג", אבל ניחן באיכויות של אופרה קלאסית) אינה נופלת מזו של הגדולות בטרגדיות היווניות. האלים אולי לא קיללו את איתן פרום, אבל הגורל כאמור התאכזר אליו מרגע הולדתו, וממש נהנה להתעלל בו, וסופו היה כתוב על הקיר מאז ומתמיד.

לסבל נולד, ומכיוון שסיכוייו להאריך ימים גבוהים בהחלט, הוא נידון לעוד עשרות שנים של סבל מזוקק. הנחמה קצרת המועד שהעניקה לו מאטי – כרעיון וכאישה – היא בדיוק זו שחרצה את אובדנו. גאולתו הפוטנציאלית הייתה לחורבנו בפועל. סבלו מוכפל עשרות מונים רק מפני שהעז לקוות לטוב, או להאמין ש"מגיע לו" ולו קורטוב של טוב, ועל כך נענש.

למרבה האירוניה, פרום ומאטי – בפרץ של ייאוש רומנטי היאה לסרט אילם של גרטה גרבו – בחרו מלכתחילה בסוף טרגי, אבל לא ידעו שתוצאת בחירתם תהיה טרגית פי כמה וכמה. מה שמבטל את השאלה עתיקת היומין – בחירה או גורל; כלומר, אפשר לבחור, אבל אי אפשר לברוח מהגורל.

לפעמים מוות הוא אכן האופציה המועדפת, אבל גם למות צריך לדעת, ולא כל אחד זוכה לחסד הזה. ולפעמים, למרבה האימה, ההבדל בין החיים והמוות כמעט שאינו מורגש, וכמו שמישהי בעיירה מעירה, "איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות".

וכאן אפשר רק לרמוז שגם משפטי הסיום של הנובלה יכולים לשמש ללימוד כתיבה, ולהתחרות על תואר הנעילה המוצלחת ביותר מאז ומעולם של יצירה ספרותית. גיבורי הסיפור מפסידים, אבל הקוראים מרוויחים בגדול. צדק נחפש במקומות אחרים. 





Source link

Continue Reading

ספרות

אזעקת אמת: פרק מספרו החדש של רם גלבוע

Published

on




יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.

אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ופנה לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו.

ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים – פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?".

רם גלבוע (צילום: צילום פרטי)
רם גלבוע (צילום: צילום פרטי)

אלה היו המבטים: דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב-6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.

מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום-יום יוני היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב-Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.

ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.

בסדר, יוני הרצברג חשב – או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב-VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק.

אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף – נכון, זהו המקלט של הבניין – כולם כבר היו שם, ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות.

האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא". והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).

מקלט (צילום: נמרוד קרן)
מקלט (צילום: נמרוד קרן)

מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי – ובקיצור, כל הסיפור תיכף ייגמר.

יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף – אתם תקראו לזה ג'יף – ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ.

בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.

עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע – טוב, ובאירועים – ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים.

אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.

קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם.

את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע-עשרה – הכי גבוה בבניין – הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית – אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע-עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.

על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור. מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפת הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום.

אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח – אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.

עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת – בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא-סקסית – והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.

דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.

והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה-ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל". "אלה היו הבומים של כיפת ברזל", יוני מלמל. דירה 5 זה הם.

ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה – איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים – זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. נראה שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.

מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים – עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.

מסביב היו גם שבעה-שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.

אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) יוני הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?

הוא נזכר במעומעם שרונית תבור – רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע – אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת עם אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. יוני היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נהפך אלכוהוליסט אולי?

יוני הרצברג התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.

ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו. מוזר.

הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה – אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית – הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה. אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.

הרומן "הרצברג" ראה אור בהוצאת שתיים





Source link

Continue Reading

ספרות

לא צריך לצעוק: ככה משתמשים נכון בסימן הפיסוק הפופולרי

Published

on




הכפלת אותיות וסימנים בהודעות כתובות היא לא רק אמצעי של משתמשי טיקטוק ואינסטגרם – כל מי שגדל בשלב כזה או אחר עם האינטרנט, מחשבים וסמארטפונים מצא את עצמו כותב שורת צחוק אין סופית שכולה מורכבת מאות אחת שחוזרת על עצמה, או החליט להדגיש רגש מסוים עם הרבה סימני קריאה. יש תורה שלמה מאחורי הדרך שבה אנחנו משתמשים באותיות וסימנים כדי להביע את עצמנו היטב בכתיבה – אבל לא בזה נתעסק הפעם.

לפעמים אנחנו משתמשים בהרבה נקודות בסוף משפט כדי להביע המשכיות, תהייה או מסתורין, כמות נאה של סימני שאלה כדי להביע שוק, והרבה סימני קריאה כדי להעביר את המסר שאתם מתפוצצים מהתרגשות או כשרוצים שהצד השני יבין שאתם מדברים על נושא חשוב במיוחד. אם שאלתם את עצמכם אי פעם כמה זה "יותר מדי" סימני פיסוק במשפט, יש מי שאמונים לעשות סדר בדברים – האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה קבעה תקנות גם בנושא הזה, והן פשוטות למדי: מבחינה סגנונית מומלץ להשתמש בסימן קריאה אחד בלבד, גם אם יש לכם הודעה ממש חשובה או שההתרגשות שלכם לא יודעת גבולות. עם זאת, באקדמיה מסתייגים ואומרים שבכללי הפיסוק לא מוזכר רצף של סימני קריאה, ולא נקבעו כללים רשמיים לרצף כזה – ככה שבינינו, אף אחד לא יכול לטעון נגדכם אם תחליטו להשתמש בכמות גדולה יותר.

עוד ציינה האקדמיה כי היא ממליצה להשתמש בשלושה סימני פיסוק להדגשה יתרה ולא יותר, אבל שוב – מדובר בהמלצה בלבד, וזה מגיע מהמוסד שלא נתן חלופה עברית למילה 'אקדמיה', והחליט בשנת 2021 שהמין הדקדוקי של גרב הוא זכר ונקבה (ולא זכר בלבד) בגלל לחץ חברתי.





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים