לעתים קרובות מדי בקולנוע הישראלי העכשווי, נראה שליהקו את הסרט במחשבה על השיווק ויחסי הציבור שלו. גם זה לא רלוונטי הפעם: פיבק היא לא משפיענית או יוצאת ריאליטי, אלא סתם שחקנית אופי מצוינת, כזאת שאולי לא בהכרח מוכרת לקהל הרחב, אבל בזכות "הברך" הפכה לאחת השחקניות הישראליות היחידות בשנים האחרונות שצעדו על השטיח האדום בפסטיבל קאן. אורי בלופרב, בתפקידו הקולנועי הבולט הראשון, מגלם את בן זוגה, וגם במקרה שלו נראה שעוד נשמע עליו.

השחקנית המנוסה ביותר בצוות השחקנים היא שרה פון שוורצה, בתפקיד דומה לזה שגילמה ממש עתה ב"כביש הסרגל", והשם הכי מוכר לקהל הוא גל מלכה, מכוכבות "המפקדת". היא מגלמת צעירה משוחררת לשון ונטולת נימוסין שמגיעה למקווה בה הגיבורה עובדת, והדיאלוגים שלה הם החלק הכי פחות חזק כאן – הם נראים לקוחים מסדרת טלוויזיה ישראלית בינונית, מלכודת שהסרט ברובו מצליח להתחמק ממנה.

מעל לכל השמות הללו, הכוכב האמיתי של הסרט הוא בעיני הצלם שי גולדמן, שכבר צילם את פיבק ב"הברך", והוא מן הצלמים הבולטים בקולנוע הישראלי העכשווי, ולמעשה נכון יותר להגדיר אותו כמשורר קולנועי. כנהוג אצלו, הוא מיטיב להשתמש בתשוקה הגלויה והעצורה של הדמויות, בנופים של ירושלים, באור ובחשיכה, כדי ליצור רצף של דימויים יפהפיים. יחד עם הבימוי של ברגמן ותצוגות המשחק מלאות האופי, כל אלה מבטיחים ש"פינק ליידי" לא יהיה סתם מסמך חברתי נוקב או כתבת צבע חושפנית, אלא בראש ובראשונה סרט קולנוע.