חינוך
עלייה במספר לוחמי צה"ל המדווחים על תסמינים פוסט טראומטיים
צוות החוקרים בדק את שכיחותם של התסמינים בקרב חיילים במהלך שירותם הקרבי ולאחר השחרור לפני המלחמה ובמהלכה: "המלחמה העמיקה את הקשיים הנפשיים, ומספר המשתתפים שדיווחו על סימפטומים פוסט טראומטיים משמעותיים עלה לכ-12%".
דיווחים מהעת האחרונה מצביעים על שחיקה בקרב לוחמי המילואים. חלקם שירתו במספר סבבי לחימה ולאורך תקופות ארוכות. אם בתחילת המלחמה שיעור ההתייצבות למילואים עמד על למעלה מ-100%, בימים אלו מדווח על שיעור ההתייצבות העומד על 75%-85%. הוצעו מספר הסברים לירידה זו באחוזי ההתייצבות למילואים, ביניהם פגיעה מתמשכת בעיסוקם וכלכלתם של הלוחמים, פגיעה במשפחותיהם וחייהם החברתיים, כעס על היעדר שוויון בנטל, וירידה כללית במוטיבציה על רקע ההימשכות יוצאת הדופן של המלחמה.
אבל לצד גורמים אלה, ישנו גורם משמעותי נוסף: שחיקה בחוסנם הנפשי של הלוחמים שנחשפו לאירועי לחימה טראומטיים, ובפרט בקרב לוחמים שפיתחו תסמינים מרובים של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) בעקבות שירות המילואים בחרבות ברזל.
מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב סוקר לאורך שנים את שכיחותם של תסמינים פוסט טראומטיים בקרב חיילים במהלך שירותם הקרבי ולאחר השחרור – המחקר מוצג כעת (רביעי) בוועידת אוניברסיטת תל אביב "עתיד ישראל" בשיתוף קרן כדר.
המחקר בוצע באמצעות שאלון שפותח על ידי המשרד לענייני בוגרי קרבות של ארצות הברית, תורגם לעברית, ונחשב לסטנדרט למדידת התסמינים של הפרעה פוסט טראומטית בדיווח עצמי, בו הנשאל מדרג את חומרת תסמיניו. "חשוב לציין שתוצאת שאלון סקירה זה אינה מהווה תחליף לאבחנה רשמית המתבצעת בראיון קליני מובנה, ולכן מהווה אומדן בלבד לקיומה של הפרעה פוסט טראומטית מלאה" אומרים החוקרים, ועם זאת, מחקרים רבים מהארץ ומהעולם מצביעים על קשר חזק בין תוצאות כלי הסקירה בדיווח עצמי לבין תוצאות הריאיון הקליני.
המחקר נערך בהובלת פרופ' יאיר בר חיים, ראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל אביב, ובמסגרתו החוקרים עקבו אחר 579 חיילים שהתגייסו לאחת מחטיבות החי"ר של צה"ל. המשתתפים מילאו את שאלון הסימפטומים הפוסט טראומטיים בחמש נקודות זמן: בגיוס, לאחר 15 חודשי שירות, אחרי 27 חודשי שירות, חצי שנה אחרי השחרור, ושנה וחצי אחרי השחרור (במהלך מלחמת 7.10).
הממצאים מראים שככל שמשך השירות התקדם, כך עלה בהתאמה אחוז החיילים המדווחים על סימפטומים מרובים של הפרעה פוסט טראומטית ברמות חומרה התואמות אבחנה קלינית לפי ספר האבחון הסטטיסטי של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (DSM-5).
בנקודת הזמן הראשונה, כלומר בעת הגיוס, פחות מחצי אחוז מהמתגייסים סבלו מפוסט-טראומה שאיתה הגיעו מהבית. אחרי כשנה וחצי בצבא, כלומר בתום חצי שנה של הכשרה קרבית ועוד כתשעה חודשים של פעילות מבצעית, המספר עלה ל-2.6%. לקראת סוף השירות הסדיר, כלומר לאחר מספר סבבים נוספים של פעילות מבצעית, האחוז עמד על 4.4%. למרות שהתקווה הייתה שלאחר השחרור משירות סדיר תרד חומרת התסמינים, חצי שנה אחרי השחרור מצה"ל זוהתה עלייה נוספת בתסמינים וכמעט 8% מלוחמי המחזור הנחקר דיווחו על תסמינים פוסט טראומטיים מרובים. ראוי לציין שנתונים אלה משקפים תקופת שירות ללא מלחמה או מבצע.
נקודת הזמן החמישית של איסוף הנתונים קרתה מספר חודשים לאחר פרוץ מלחמת 7.10. כ- 85% מהמשתתפים במחקר זומנו לשירות מילואים והשתתפו במלחמה. כצפוי, המלחמה העמיקה את הקשיים הנפשיים, ומספר המשתתפים שדיווחו על סימפטומים פוסט טראומטיים משמעותיים עלה לכ- 12%.
פרופ' בר-חיים הציג את ממצאי המחקר בוועידת אוניברסיטת ת"א ואמר: "בעוד שהעלייה בתסמינים במהלך השירות הסדיר מתונה יחסית, המחקר מצביע על עליה חדה במדווחים על תסמינים פוסט טראומטיים משמעותיים לאחר השחרור. הסיבה לעליה זו אינה ידועה, אך יתכן שהמסגרת הצבאית בשירות הסדיר מספקת תמיכה ותחושת שייכות שיורדות לאחר השחרור כאשר כל חייל חוזר לביתו ולמסלולו האישי" והוסיף: "בעקבות מלחמת 7.10 נרשמה עלייה נוספת באחוז המדווחים על סימפטומים פוסט טראומטיים מרובים, כ- 12% מהמדגם. נתונים אלה אינם מפתיעים ותואמים את הידוע על תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות מלחמות בעצימות גבוהה הן בצה"ל והן בצבאות אחרים".
בר-חיים מדגיש: "הנתונים תורמים להבנה שאנו נמצאים בשעת חירום במערכת בריאות הנפש בישראל. על מקבלי ההחלטות לפעול בדחיפות כדי להתוות פתרונות ארוכי טווח להתמודדות עם הצורך בטיפול במספר גבוה של לוחמים עם הפרעה פוסט-טראומטית. דרושים פתרונות המסתכלים מעבר לאופק כלפי שני העשורים הקרובים לפחות. פתרונות שיחדדו את הליך הכשרת המטפלים כך שיהיה מהיר ואיכותי יותר לצד פתיחת קליניקות אזוריות חזקות המתמקצעות באופן ייחודי בטיפול בטראומה לאחר השחרור".
החוקרים מוסיפים כי הנתונים מהמחקר מתכתבים עם המספרים הגדולים של משוחררים קרביים שפונים אל אגף השיקום של משרד הביטחון בבקשה לקבל עזרה והכרה במצבם. "הם יכולים גם להסביר באופן חלקי את הירידה באחוזי המתייצבים למילואים. לוחמי מילואים שמתמודדים עם סימפטומים מרובים מתקשים להתייצב לשירות נוסף. בצה״ל מתבצעים צעדים רבים על מנת למנוע ולטפל בפוסט טראומה אך מצב העניינים המתואר יוצר עומס אדיר על צה"ל, משרד הביטחון, אגף השיקום, ועל החברה הישראלית כולה, כאשר עיקר הלחץ הוא על החיילים הקרביים ומשפחותיהם" מסכם פרופ' בר-חיים.
חופשת הקיץ היא תקופה שבה שעות הפעילות והשינה משתבשות ואלה משפיעות גם על סדר הארוחות. יותר ויותר ילדים ובני נוער מוצאים את עצמם אוכלים “על הדרך" – מול הטלוויזיה, בשיטוט במטבח, תוך כדי משחק בסמארטפון, בישיבה על הספה או אפילו בשכיבה במיטה.
אכילה כזו היא אכילה אגבית, כאשר תשומת הלב איננה נתונה לאוכל עצמו אלא מוסחת לגירויים אחרים. במצב הזה קל מאוד לא לקלוט תחושת שובע ולצרוך כמויות גדולות, מה שעלול להוביל לעלייה במשקל ולתחושה של חוסר שליטה. מחקרים מצביעים על כך שילדים שאינם יושבים סביב שולחן האוכל בזמן הארוחה – למשל בסלון, בחדר או מול מסכים – אוכלים יותר חטיפים עתירי קלוריות, פחות ירקות ופירות, ונוטים להשמין.
אכילה משותפת סביב שולחן אינה רק מסורת או מנהג חברתי. בשנים האחרונות מחקרים עדכניים מצביעים על כך שזמן הארוחה סביב שולחן הוא הרבה יותר מהזדמנות לאכול יחד – מדובר בהרגל שמביא תועלות ניכרות לבריאות הפיזית והנפשית של ילדים ומבוגרים כאחד ותורם להתפתחות בקרב ילדים.
הארוחה המשותפת מאפשרת שיחה יומיומית בין הורים לילדים – החלפת חוויות, העלאת שאלות ושיתוף במחשבות ורגשות – ואלה מהווים קרקע מצוינת לחיזוק כישורי תקשורת רגשית, קשר בין הדורות ופיתוח שפה עשירה, שהשפעתם ניכרת בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. הפרק השלישי בדוח האושר העולמי לשנת 2025, שפורסם במרס השנה על ידי Wellbeing Research Centre באוניברסיטת אוקספורד, מציג עדויות חדשות על תרומת הארוחות המשותפות לרווחה נפשית ולחיזוק הקשרים החברתיים.
מחקרים שנסקרו בו מצאו שבני נוער שאוכלים לעיתים קרובות ארוחות משפחתיות נהנים מהרגלי תזונה טובים יותר, מסיכויים נמוכים יותר להשמנה ולהפרעות אכילה, והם בעלי הישגים לימודיים גבוהים יותר. בנוסף, מחקר ניסויי הראה שארוחות משותפות קשורות לרמות גבוהות יותר של רגשות חיוביים, אם כי שימוש בטלפון בזמן הארוחה מפחית את האפקט הזה.
מחקר אחר שנערך בסין בקרב כ־9,000 מבוגרים מצא גם הוא קשר בין שיתוף ארוחות ובין שיעורים נמוכים יותר של דיכאון, מה שמרמז על תרומה רחבה יותר לבריאות הנפש.
חזרה למקורות
שולחן האוכל הישראלי הוא סמל לשינויים חברתיים ותרבותיים. בראשית ימי היישוב, חלק מהאוכלוסייה – בעיקר בקיבוצים ובמוסדות חינוך – אכל בחדרי אוכל משותפים. שולחנות ארוכים עם סועדים רבים חיברו בין אנשים, יצרו תחושת קולקטיב ושיקפו ערכים של שיתוף ופשטות. במקביל, בבתים הפרטיים בערים ובמושבים נהגו רוב המשפחות לסעוד סביב שולחן אוכל פשוט, לעיתים קטן וצמוד למטבח, ולעיתים שולחן פינת אוכל ששימש גם לאירוח חגיגי.
לעומת זאת, בעדות רבות שהגיעו מארצות המזרח וצפון אפריקה, התקיימו מסורות ייחודיות – אכילה בישיבה על הרצפה או סביב שולחנות נמוכים, לעיתים סביב מגש משותף ובשילוב טקסים משפחתיים ואירוח מסורתי.
כך נוצרה תרבות מגוונת שבה אפשר למצוא שילוב של צורות ישיבה שונות – שולחנות ארוכים בחדרי אוכל קיבוציים, שולחנות משפחתיים בגובה רגיל בבתים פרטיים, ומחצלות או שולחנות נמוכים שנשמרים כמסורת. המכנה המשותף לכולם הוא תפיסת הארוחה כמרחב משותף למפגש, שמעניק תחושת שייכות ונוכחות.
החיים המודרניים וקצב החיים המהיר שינו לא במעט את פני שולחן האוכל בישראל. בבתים רבים, הארוחות היומיומיות הפכו קצרות, ולעיתים הן מתקיימות סביב אי המטבח או שולחן בר גבוה, שבו לא תמיד יש מקום לכל בני הבית לשבת יחד. לעיתים, הארוחה נעשית בחטף בין שליחת הודעות לסידורים אחרים, לעיתים מול מסך הטלוויזיה בסלון או המסך הקטן שבכף היד. המפגש המלא סביב שולחן אוכל ייעודי הפך לפחות שכיח בהשוואה לעבר הלא רחוק.
שינויים בתכנון הבית המודרני תרמו אף הם למגמה הזו: מטבחים פתוחים, חללים משותפים ותכנון פונקציונלי מצמצמים לעיתים את מקומו הפיזי של שולחן אוכל רחב שמאפשר ישיבה נוחה לכל בני הבית. שולחן האוכל “החגיגי" נשאר בפינת האוכל ומחכה לאירוח או לארוחות סוף השבוע, בעוד שביומיום הארוחות נערכות במטבח או בפינות קטנות יותר.
גם הרגלי עבודה ושעות פעילות ארוכות יצרו מציאות שבה לא תמיד מתאפשר לכולם להתכנס לשעת ארוחה משותפת. לא אחת, בני משפחה שונים אוכלים בזמנים שונים, מה שמצמצם את הסיכוי לישיבה מסודרת, שיחה ושגרה קבועה.
חיזוק ה”ביחד”
בשנים האחרונות, וביתר שאת בעקבות הקורונה, ניכרת התעוררות מחודשת של הרצון לטפח את הארוחה המשותפת כמרחב של קשר משפחתי וחיזוק התחושה של “ביחד". משפחות רבות משקיעות בחידוש או עיצוב של שולחן האוכל, מבקשות להקצות לו מקום נוח ונעים גם לשגרה ולא רק לאירוח, לצד מודעות גוברת לחשיבות הארוחה המשותפת, שכאמור, מומלצת גם כדפוס אכילה המשפר את התזונה.
לא פחות חשוב הוא ההיבט הפיזי של סביבת האכילה: ישיבה נוחה המאפשרת נוכחות מלאה בארוחה, מיקוד בתחושת השובע והרעב, וטקסיות שמקדמת אכילה מודעת ובריאה יותר.
חופשת הקיץ כהזדמנות
הימים ארוכים יותר, הקצב משתנה, והארוחות פחות קבועות. העומס על ההורים לפעמים גדל – מעבר לשעות העבודה יש לדאוג לפעילויות לילדים, והבית “על גלגלים". ולמרות זאת, דווקא בתקופה הזו, כשהשגרה מופרת, כדאי ואפשר לסגל הרגל חדש, גם אם הדבר דורש בהתחלה מאמץ.
שווה לנסות להקדיש זמן לארוחות משפחתיות מסודרות גם בימי חול, כולם סביב שולחן, עוצרים לאכול יחד, לדבר, לשתף. אולי גם לטעום מאכלים חדשים וליצור שגרה שמחברת ומרגיעה בתוך העומס של חופשת הקיץ הארוכה. גם אם לא כל יום, הצלחה חלקית היא גם הצלחה, במיוחד בתקופה זו.
