ספרות
ספרים: רון עמיקם, קפה לורנץ – תקיפה הפכה לסיפור אהבה בתל אביב
Published
9 חודשים agoon
חייו של מקס לנגר היו טלטלה מתמשכת. התעקשותו לפנות נגד דרך החיים של משפחתו הפרה את שלוותם של הוריו. שניאור לנגר הלך בדרך כל אח אל הישיבה, ועל הדרך למד את סודות עסקי הספסור. קונה שעונים בנזיד עדשים ומוכר אותם במחיר של פאי רועים. יהודים שהיו נותנים בו את רכושם ואמונם, היו מאבדים את זה ואת זה בתוך ימים אחדים. שניאור אווה כי בנו האמצעי יירש את תכונותיו, ולימד אותו מי קונה ומי מוכר, ואיך לחיות ברווחה וגם ללמוד תורה.
רוזה לנגר, או כפי שקראוה בקהילה "הגברת שושנה", עבדה במשק הבית, חינכה את ילדיה לחמלה. וכך היה מקס לומד בבוקר תורה, בצהריים ספסרות ואחר הצהריים רחמים. ומרגע שמיצה שנתיים בישיבה, לומד גמרא ותלמוד ושפת קודש ושולחן ערוך, ביקש לעזוב. הוא פגש ביהודים שלא חבשו כיפה לראשם וגם לא מגבעת, מופשלי שרוולים וחדורי אמונה בכיבוש הארץ ובהפרחתה; הוא מצא עניין בנשים כפי שאביו היה מוצא מדי יום שני, באקראיות מתוכננת, נערה עבת בשר בבית הבושת של מדאם קורנליה.
כשבישר להוריו בגיל תשע־עשרה, כשהוא גזור פאות ונטול פלומת זקנו, כי יעזוב לארץ ישראל, הודיע אביו בסלון הבית, מתחת לנברשת הבדולח, כי יעשה עליו קריעה, בעוד בחדר השני כבר צררה אמו חלק מבגדיו. וכך לבד בעולם חדש, חם ולח, מלא עמים, תרבויות, עדות ושפות, נכנס מקס לקלחת שמצאה אותו מחפש לשווא חיים משלו. מבחירה. מלובלין הביא עמו את ערכי אמו. מאביו אהב לקבל אחת לחודש את הכסף. במעטפה לא היתה ארוזה כל אהבה.
ובטלטלה הזאת חי הוא כבר כשמונה שנים בארץ זבת חלב ודבש. בשנה הראשונה חיפש זהות והסתובב בין קיבוצים למושבים. היקיצה התישה אותו עוד בטרם הגיעה ארוחת הבוקר, וחיי השיתוף לא חיפו על עבודת הכפיים. כשביקש מ"גברת שושנה" כי תמצא לו מקום לשים את ראשו, נזכרה כי לאישהּ של אחותה גיטל, יש בן דוד שעובד בעסקי הציונות, וכך, באמצעות חליפת מברקים קצרה, מצאה לבנה הסורר את דירת המרתף אצל יודל שניידמסר. שם היתה בטלנותו לסגנונו וכיבושיו לתהילה, עד שהפך לו סגנון חיים זה לשגרה.
הטלטלה היתה חייו, כשם שגרטה הפכה להיות חלק מהם. מקס ידע נשים רבות, אף פעם לא כאלה שמדאם קורנליה אספה לעסקיה, אלא נשים מצודדות שחפצו בו יותר מכפי שחפץ בהן. מראהו המצודד, מתק שפתיו, חריפותו וחוכמתו, כל אלה קנו לו מקום בפי חלק מבנות תל אביב, בעיקר אלה שהתירו את עצמן יותר מהאחרות. מעולם לא חלק איתן את לילותיהן עד תום. גרטה תהיה במובן הזה הראשונה שלו.
נרות השבת כבר דלקו בחלונות הבתים כשמקס פנה אל פקיד הקבלה בפנסיון של קרפין וביקש חדר עם שתי מיטות ל"לילה או שניים", כפי שאמר.
– מה שמך? שאל מקס את הפקיד שהנמיך את פניו לעבר ספר אורחים עב כרס שהיה מונח על הדלפק שלפניו.
"פינטו. ניסים פינטו… אבל אתה יכול לקרוא לי ניסימיקו… ככה צריך".
– זה אני פה עם אחותי, קושש מקס אמון בדרך מהוססת למדי.
פינטו הרים את עיניו ונעץ אותן בזוג. גבר גבוה, רזה וחיוור, והאישה שלידו צעירה ובהירה. הוא התקשה לשרטט את פניהם מבעד לכובעים שהטילו צל על עיניהם, ואורה של הנורה בקומת הקבלה היה קלוש מכדי לסייעו.
"אחותך?", שאל כמעט בזעקה, וספק אם חיפש תשובה. הפנסיון הזה נהג לארח מדי פעם זוגות מזדמנים שחפצו בחדר התייחדות, אך שני אנשים שונים בלבושם ובמראם שהציגו עצמם כאח ואחות מעולם לא נכנסו בדלת הכניסה, מתי שהשבת נכנסה גם היא.
וכמו ששאל, כך משך פינטו בכתפיו. הבת הצעירה של הקרפינים מסרה לו את מפתחות המלון, שינעל לכבוד ערב, לשמור על כבוד המקום ולא להופכו לבית זנונים. אף אחד מבעלי המלון לא דרש ממנו לברור בין האורחים. אח ואחות? בבז'אדאס, אמר בלבו. שטר אפור של חמש מאות מיל שהניח מקס על הדלפק סילק ממוחו לחלוטין את פקפוקיו.
– נשמח מחר לארוחת בוקר שתוגש לחדרנו, או לכל הפחות לתה הגון, החווה מקס בעיניו לעבר השטר הנדיב.
בחדר 22 הופתע מקס לגלות מניפה חשמלית, כך שחש שביעות רצון מהמקום שהרשה לו כספה של מטילדה. והיתה גם גרטה שנכנסה בהיסוס אל החדר. בעוד קלמן ריענן את מלתחתו של מקס בחבילה שנתן בידיו, היתה היא ורק שמלתה הדקיקה לגופה. כשיצאה בבוקר מהקפה ששימש לה בית, לא דמיינה שלא תשוב בערב אל מיטתה, הגם שלא פיקפקה לרגע בהחלטה שקיבלה. מקס היה ראוי להסבר על הרגע שבו התקיפה האכזרית הפרידה ביניהם.
מקס הביט בה בשתיקה. בולע אותה בעיניו. גרטה ישבה על המיטה שבחרה לעצמה, מרחיקה את מבטה בביישנות.
– בפעם האחרונה שהיינו יחד, הפסקנו פה, רכן אליה ונשק לשפתיה. שפתיה נפשקו, ועיניה כמעט נעצמו.
– אבל משם אני כבר לא זוכר – חזר לשבת והאיץ בה להמשיך.
וגרטה סיפרה הכול: איך חבטו בו שני האלמונים, צעיפים לפניהם, אחד בקרש שבור והשני במוט ברזל; איך אחזו בידה וגירשו אותה בגרמנית עילגת; כיצד ירקו עליו והוסיפו גידופים בעברית; מאיפה הגיעה והיכן פנתה ולמי הביא אותו גונתר ולאן לקחוֹ מוסטפא.
– ומה חשבת? – מולל באצבעותיו את שערה הבהיר.
"שאתה מת, שרגע נגע בי לבך, ורגע אחר כך הוא נדם".
היתה שתיקה ארוכה, ואז שאלה גרטה:
"מי אלה היו, מקס?"
– הלוואי שידעתי, אך גם אילו ידעתי, לא יכול אני לעשות דבר – ענה במרירות – אם דיברו בעברית, יהודים הם, ואילו יהודים יכולים לעשות כך ליהודים? רק כאלה ששונאים. ואין לי שונאים כאלה, אולי לאבי…
אולי לאבי… – מקס השתתק.
האם מישהו מנפגעי שניאור לנגר הגיע מלובלין עד הנה כדי להכות בו? זה היה מופרך אפילו לפרשנותו המפליגה. ובכל זאת, שנאה שכזו? מקס טרם אחז בקצה של חוט, אך נהיר היה לו כי החוט מגיע ממקום לא צפוי.
מבוכתה של גרטה ניכרה בה. היא חיפשה היכן להניח את רגליה, פוכרת באצבעותיה, ומדי פעם מיישרת את זרועה, נועלת אותה ונשענת עליה.
– למה, גרטה?
גרטה התבוננה במקס בתימהון, אך הבינה.
"מה שקרה שם לפני התקיפה השאיר שם את לבי בשעה שרגליי הניסוני", אמרה בביישנות. "הייתי מוצאת דרך להזעיק עזרה גם אם היה מדובר בסתם אדם, אך במקרה שלך העדפתי לשכב שותתת דם לצדך. האירוע לא הניח לי, לא יכולתי לוותר".
הוא התיישב לצדה, נגע בידה.
"הלכתי נגד כל הקהילה שלי, נגד כל מה שהם מאמינים שנכון לעשות עכשיו, נגד מה שקורה במדינה שלי…"
הוא נשק לה, הלהט התפשט בגופו. צווארה היה נגוע בבושם, מדיף ריח פריחה. מקס לא ידע היכן להניח את ידו, כאילו כוח נעלם משך את ידו ונעל את אצבעותיו על סנטרה. נמוך משם לא מסוגל היה לרדת, אז היא לקחה את היד והניחה על חזהּ, והוא חש כיצד פעמוניה מצלצלים.
אחר כך התיר את ידיו מכבליהן ונתן להן לשוטט על מותניה ומפגש ירכיה, כשהיא מקלפת אותו בד בבד מבגדיו המיוזעים. שם, בקודש הקודשים, בערה גרטה כפי שבער הלילה שנכנס מהחלון. בת קול נאנקת נמלטה משפתיה.
במשך דקות ארוכות, עירומים כפי שנשלפו מבטן אִמותיהם, נאבקו מקס וגרטה להדוף את התשוקה ובה בעת לחבק אותה, וכל אותו הרגע לאהוב זה את זו כפי שהלב הנחה אותם, מאותת לשווא לייסורי מצפונם כי יחדלו להפריע. כשחדר לתוכה, ידיה פרושות על המיטה, גוהר מעליה ומביט בה בפנים נפעמות, ראה אותה מוארת, שפתיה פשוקות, עיניה בולעות אותו, וחליפת נשימותיה מהירה. זרמים עברו בגופם, והנאתם ניכרה בעיניהם.
כשתומתה נטפה אל הסדין, גלשה מתחתיו, אחזה באחוריו והניסה אותו מהזירה, מושכת את המהומה תחתיו וצוררת אותה כדי להניח אותה בקצה החדר. על המזרן הקירח שכבו מקס וגרטה, חזותיהם רוקדים מהתרגשות וגפיהם שלובים.
"מקס?", ערפה גרטה את הקסם.
– גרטה?
"אני אוהבת אותך".
ה"ז'ה טם" שלה המס אותו.
שלובים זה בזה נרדמו והתעוררו חליפות. הלילה טרם הגיע לסיומו, וכך גם תינוי אהבתם. מדי פעם היתה זכרותו של מקס מתעוררת, ואיתה תשוקתה. רק כששעון הקוקייה מן הקבלה זימר שלוש פעמים, הבינה גרטה כי הדרך מכאן חזרה לחייה תיחסם לנצח. ותומתה נשטפה בבית הכבוד בקצה המסדרון שאליו יצאה יחפה, ורק סדין עוטף את גופה. בחדר נותר לו, נושם בכבדות, היהודי שלה.
קלמן קפץ אליהם בשבת בבוקר עם העיתונים. פינטו אך בקושי הצליח לפקוח את עיניו, והבחור עם הסנדלים הקרועים התיישב על הכורסה בכניסה, כובעו המטונף ביד אחת וצרור העיתונים ביד השנייה.
"אפשר לקרוא ללנגר?", ביקש.
פינטו הביט ימינה ושמאלה כאילו תר אחרי מאן דהוא, הביט אל דלת הכניסה, ואחר כך אל המדרגות שמעליו ומעל אלה שמעליו, אל התקרה.
"לו סיינטו", התנצל בפני היושב במרומים, ומיד הפטיר: "חדר עשרים ושתיים. האדון מקס ו'אחותו'".
קלמן נקש על הדלת ומצא עצמו עומד במשך דקה ארוכה ומקשיב לקול המולה דקיק מתוך החדר. הוא הסמיק. מקס פתח את הדלת לבוש במכנס ובגופייה, גרטה היתה סתורת שיער. מיטותיהם הוזזו כך שנצמדו זו לזו.
"שייגעץ", מלמל. מקס הואר. קלמן מעולם לא ראה אותו כך.
פינטו נכנס עם מגש ארוחת הבוקר מעט לפני הצהריים, נושא עמו קנקן מפורצלן צ'כי, שאותו מילא בקפה שבישל קודם לכן עם מעט ליבליבי, דואג להסיר אותו מהכיריים הלוהטות רגע לפני שהקיימק נשר מהסיר הקטן. לתוכו השליך כמה קוביות סוכר. לצד הקנקן הונחו שתי צלחות, כמה קישואי גינה קלופים, מספר עגבניות, צלוחיות לבנייה, גבינה רכה, מאפה ממולא גבינה שהמליח בביתו והביא בעבור עצמו, ומספר ביצי חמינדוס שקליפתן החומה הרתיעה קלות את גרטה.
"סאלוד", אמר בחיוך, מביט על ה"אחים" במבט רחום.
גרטה ומקס טרפו את שהוגש להם. קלמן התעלם מהתקרובת והעדיף לסכם למקס, ביידיש, את אירועי הימים האחרונים. יידיש, כך חשב, לא תעליב את גרטה, שהתבוננה בשניים מדברים ביניהם גרמנית קלוקלת במבטא נורא. היא ציחקקה, ואך בקושי הבינה משהו.
"סטאבסקי ומינץ עדיין עצורים, וביום חמישי מתחיל המשפט. קרוסבי נכנס לעניינים. מחר בחירות שבהן נפסיד, ועל זה שמתהלכת בינינו שמועה כי את ארלוזורוב רצחו ערבים, על זה שמעת?"
מקס התרכז באכילה והינהן. משרוקן את בית בליעתו, אמר:
– ערבים יכולים לרצוח את ארלוזורוב בשביל כסף ויכולים להרוג אותו גם בשביל בחורה. הם גם לא יטפסו לבית קברות בלילה כדי לברוח. פוחדים מרוחות רעות. לא החלטתי עוד מה נכון.
"הייתי מגייס אותך לסי.־איי.־די", התרשם קלמן מהמסקנה החפוזה של רעהו. צמרמורת עברה בגבו של מקס, כשקלמן ביטא "סי.־איי.־די". מחר אמצא את בסקינד, אמר לעצמו, אמכור לו משהו.
"תצביע מחר?"
מקס שכח בכלל מהבחירות לקונגרס הציוני.
– אמרת בעצמך שנפסיד, ולכן לא אסתכן בלהראות את פניי בצריף. הייתי מקריב לירה שלמה ומהמר על כך שיהיו שם מחר מהומות. רק אני חסר במקום הזה.
בחדר 22 עמדה שתיקה ארוכה, ואז אזר קלמן אומץ.
"ומה תעשו מכאן?"
מקס הביט בגרטה, ושם את כף ידו בכף ידה.
– נחזור כאילו כלום לא קרה. אני לא חסר לאף אחד, ואני מקווה שהקהילה של גרטה תקבל אותה כמו שצריך. מי שיפגע בגרטה, מתעסק איתי.
"תניחו את העניינים שלי לעצמי", אמרה להם גרטה בגרמנית.
הם הבינו כל מילה.
קלמן פנה לשוב לביתו שהיה במרחק קצר מהפנסיון, והזוג הנרגש ירד לחוף הים, לכיוון יפו. בתפר הזה, על גדות שכונת הקרטון, לא הסתובבו יהודים שחיפשו לעצמם חוף עם כיסאות נוח, גם לא כאלה שתרו אחר שרידי פסולת על קו המים, וגם לא טמפלרים שהעדיפו בימים לוהטים שכאלה את הצלת גגותיהם על פני צליית עורם. הלילה האחרון דמה להפליא ללילה הקודם, ואלמלא נקשה בבוקר על דלתם הגברת קרפין, הם לא היו מתלבשים לעולם.
את גרטה ליווה מקס עד סמוך לאוטובוס מספר 2, ושם פעמיו רגלית לעבר מטה הבולשת ביפו, מקום שבו נדרש. נחוש היה להסיר מעליו את העננה הזאת.
הוא הביט סביבו תוך שהוא פוסע ברחוב השוק. כאן ישב הסנדלר והצמיד מסמרים לסוליות נעלי גברת בעלות עקבים גבוהים, שם ישב צורף בפתח חנותו וליטש טבעת נישואים, ואצל הקצב הופרדו צלעות העגלים זו מזו. הסוככים נפרשו עד תום, עבדאללה הזקן טחן במכתשו פולים שהובאו אליו ממצרים, ונכדיו היחפים הוליכו בין הסמטאות כמה טלאים וטליות, כשהם דוקרים אותם בענף של אזדרכת. על דרך המלך נעה שיירת גמלים ארוכה, נושאת לבני בניין ושקים של זיפזיף, בדרכה אל תל אביב. באוויר עמד ריחו המיוחד של המקום, תמהיל של פיח מדורות וצחנת קרביהן החשופים של בהמות שקוצצו עד זרא. המקום, על תושביו ומקצועם, נראה לו כמו מיזוג של עיירה יהודית וכפר ערבי, רחוק מכל מה שחזה בו ברחובותיה של ורשה באחת הפעמים שלקחוהו אל עיר הבירה. הריחוק שחש פתאום מהמקום שעליו דרך, הכה בו בפתאומיות. אל ארץ חמדת אבות שם פעמיו, וממנה שיווע לנוס.
הרומן "קפה לורנץ" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר
You may like
ספרות
"איתן פרום": היום כבר לא מתים מאהבה (אבל מה זה סובלים!)
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
"שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר".
אם משפט הפתיחה הזה לא נראה לכם כטוען לכתר אחד ממשפטי הפתיחה (לספר) הטובים ביותר בכל הזמנים, קבלו את פסקת ההמשך.
"אם מכירים אתם את סטרקפילד, מסצ'וסטס, מכירים אתם את סניף הדואר. ואם מכירים אתם את סניף הדואר, בוודאי ראיתם את איתן פרום נוסע לשם במעלה הדרך, שומט את המושכות על גבו הקעור של סוסו הערמוני ומשתרך לו על מדרכת הלבנים אל שדרת העמודים הלבנה: ובוודאי שאלתם מיהו".
מושלם, מה יש לומר. כך מכניסה אותנו אדית וורטון בנובלה שלה מ־1911 אל עובי הקורה ותופסת את השור בקרניו עוד לפני שיצאנו לדרך. אנחנו שבויים מיידיים שלה ושל הסיפור, שאותו מוביל מספר ששמו אינו ידוע, והוא עד אקראי – שמלקט ונעזר בהשלמות מאחרים – לטרגדיה המתגלגלת של איתן פרום, גיבור ספרותי יוצא דופן בפני עצמו.
וכך אנו זוכים לא רק בהוצאה מחודשת בעברית של יצירה ספרותית נפלאה ומתורגמת היטב (בידי טל ניצן־קרן, שעשתה זאת ב־1998, וגם הוסיפה אחרית דבר מעניינת; ובזכותה התוודעתי לראשונה למילה "קרפיף", שפירושה שטח מגודר המיועד לאחסון, בעיקר של תוצרת חקלאית), אלא גם לסדנת כתיבה של ממש, בהובלת מאסטרית עילאית.
פרום נדמה למספר כאיש זקן ("הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהינום!"), אך לתדהמתו מתברר שפרום רק בן 52. ואף שאיננו "אלא חורבת אדם", פרום (שאותו אגב גילם בעיבוד הקולנועי משנת 1983 ליאם ניסן) מצטייר בעיני המספר כדמות הבולטת ביותר בעיירה. "הייתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור…".
המספר צולל לחידת חייו של פרום, שאותו מציגים יודעי דבר כקורבן "ההתרסקות", בה"א הידיעה, שאירעה לפני 24 שנים. פרום חלם, כמעט כמו כל תושבי המקום, לברוח הרחק מסטרקפילד (הבדיונית) שכוחת האל ומצומצמת האופק, שבה קיים "ניגוד בין חיות האקלים וחוסר החיים של הקהילה", והחורף הקשה מתורגם למצור ממשי בן שישה חודשים, ללא אור שמש ("כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן").
"מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך כלל", אומר אחד התושבים. לפרום אולי היה שכל, אבל זה לא הספיק. הוא היה זקוק גם למזל, אבל המזל היחיד שרדף אותו היה מזל רע ומר.
"העניינים לא כל כך הצליחו לו", מסכם בפשטות אחד ממכריו. "החווה הזאתי של פרום, תמיד היא הייתה ריקה כמו קערת חלב אחרי ביקור של החתול (…). בהתחלה אבא שלו חטף בעיטה פעם כשהוא אסף את החציר, והשכל נדפק לו, והוא התחיל לפזר כסף כמו שכומר מפזר דרשות, עד שהוא מת. אחר־כך אמא שלו נהייתה משונה, והיא נסחבה כמה שנים חלשלושה כמו איזה תינוקת. ואשתו זינה, היא תמיד הייתה אלופת המחוז בריצה לרופא. מחלות וצרות: זה מה שמילא את הצלחת של איתן, מאז שהוא טעם את המנה הראשונה".
מצד אחד עוני עיקש ומתמיד (בקושי יש כסף לחימום בחורף), מצד שני נישואים אומללים וחסרי אהבה לאותה זינה (ככל הנראה היפוכונדרית וחולה מדומה), הממררת את חייו בעצם קיומה (מאחרית הדבר עולה כי היחסים האלה מרפררים לנישואי "מאסר העולם" של וורטון עצמה לבעלה המבוגר, החולה והמעורער).
קרן האור היחידה, המבליחה כתאונה מגומגמת בעולמו של פרום, היא מאטי, בת דודתה הצעירה ומלאת החיים של זינה, שמצטרפת אליהם כעוזרת בית (כושלת), ופרום מתאהב בה עד כלות.
רוב הסיפור מובא במבט לאחור, כלומר לפני "ההתרסקות", כשלפרום עדיין היו און פיזי, עלומים (אם כי כבר בגיל 28 התנהג כמבוגר בהרבה) ותקווה לעתיד טוב יותר. חרף רגשי האשמה שלו וצייתנותו/כניעתו הטבעית למוסכמות חברתיות, הוא כמעט מסוגל לדמיין את עצמו משאיר את זינה מאחור ופותח דף חדש עם מאטי, שנוטה לשתף פעולה עם חלומותיו.
עד שמהלך טרגי בכל קנה מידה של טרגדיה תופס מהירות חסרת שליטה, והפנטזיה הופכת לסיוט. פרום חי את כל חייו במדרון חלקלק, והמדרון הזה נמשך לאין קץ גם בקפיצה המבעיתה אל ההווה.
העוצמה של "איתן פרום" (שבין היתר עובד גם ליצירת בלט ששמה "עיוורון שלג", אבל ניחן באיכויות של אופרה קלאסית) אינה נופלת מזו של הגדולות בטרגדיות היווניות. האלים אולי לא קיללו את איתן פרום, אבל הגורל כאמור התאכזר אליו מרגע הולדתו, וממש נהנה להתעלל בו, וסופו היה כתוב על הקיר מאז ומתמיד.
לסבל נולד, ומכיוון שסיכוייו להאריך ימים גבוהים בהחלט, הוא נידון לעוד עשרות שנים של סבל מזוקק. הנחמה קצרת המועד שהעניקה לו מאטי – כרעיון וכאישה – היא בדיוק זו שחרצה את אובדנו. גאולתו הפוטנציאלית הייתה לחורבנו בפועל. סבלו מוכפל עשרות מונים רק מפני שהעז לקוות לטוב, או להאמין ש"מגיע לו" ולו קורטוב של טוב, ועל כך נענש.
למרבה האירוניה, פרום ומאטי – בפרץ של ייאוש רומנטי היאה לסרט אילם של גרטה גרבו – בחרו מלכתחילה בסוף טרגי, אבל לא ידעו שתוצאת בחירתם תהיה טרגית פי כמה וכמה. מה שמבטל את השאלה עתיקת היומין – בחירה או גורל; כלומר, אפשר לבחור, אבל אי אפשר לברוח מהגורל.
לפעמים מוות הוא אכן האופציה המועדפת, אבל גם למות צריך לדעת, ולא כל אחד זוכה לחסד הזה. ולפעמים, למרבה האימה, ההבדל בין החיים והמוות כמעט שאינו מורגש, וכמו שמישהי בעיירה מעירה, "איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות".
וכאן אפשר רק לרמוז שגם משפטי הסיום של הנובלה יכולים לשמש ללימוד כתיבה, ולהתחרות על תואר הנעילה המוצלחת ביותר מאז ומעולם של יצירה ספרותית. גיבורי הסיפור מפסידים, אבל הקוראים מרוויחים בגדול. צדק נחפש במקומות אחרים.
יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.
אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ופנה לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו.
ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים – פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?".
אלה היו המבטים: דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב-6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.
מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום-יום יוני היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב-Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.
ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.
בסדר, יוני הרצברג חשב – או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב-VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק.
אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף – נכון, זהו המקלט של הבניין – כולם כבר היו שם, ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות.
האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא". והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).
מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי – ובקיצור, כל הסיפור תיכף ייגמר.
יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף – אתם תקראו לזה ג'יף – ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ.
בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.
עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע – טוב, ובאירועים – ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים.
אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.
קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם.
את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע-עשרה – הכי גבוה בבניין – הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית – אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע-עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.
על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור. מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפת הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום.
אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח – אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.
עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת – בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא-סקסית – והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.
דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.
והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה-ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל". "אלה היו הבומים של כיפת ברזל", יוני מלמל. דירה 5 זה הם.
ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה – איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים – זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. נראה שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.
מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים – עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.
מסביב היו גם שבעה-שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.
אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) יוני הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?
הוא נזכר במעומעם שרונית תבור – רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע – אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת עם אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. יוני היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נהפך אלכוהוליסט אולי?
יוני הרצברג התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.
ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו. מוזר.
הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה – אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית – הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה. אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.
הרומן "הרצברג" ראה אור בהוצאת שתיים
הכפלת אותיות וסימנים בהודעות כתובות היא לא רק אמצעי של משתמשי טיקטוק ואינסטגרם – כל מי שגדל בשלב כזה או אחר עם האינטרנט, מחשבים וסמארטפונים מצא את עצמו כותב שורת צחוק אין סופית שכולה מורכבת מאות אחת שחוזרת על עצמה, או החליט להדגיש רגש מסוים עם הרבה סימני קריאה. יש תורה שלמה מאחורי הדרך שבה אנחנו משתמשים באותיות וסימנים כדי להביע את עצמנו היטב בכתיבה – אבל לא בזה נתעסק הפעם.
לפעמים אנחנו משתמשים בהרבה נקודות בסוף משפט כדי להביע המשכיות, תהייה או מסתורין, כמות נאה של סימני שאלה כדי להביע שוק, והרבה סימני קריאה כדי להעביר את המסר שאתם מתפוצצים מהתרגשות או כשרוצים שהצד השני יבין שאתם מדברים על נושא חשוב במיוחד. אם שאלתם את עצמכם אי פעם כמה זה "יותר מדי" סימני פיסוק במשפט, יש מי שאמונים לעשות סדר בדברים – האקדמיה ללשון העברית.
האקדמיה קבעה תקנות גם בנושא הזה, והן פשוטות למדי: מבחינה סגנונית מומלץ להשתמש בסימן קריאה אחד בלבד, גם אם יש לכם הודעה ממש חשובה או שההתרגשות שלכם לא יודעת גבולות. עם זאת, באקדמיה מסתייגים ואומרים שבכללי הפיסוק לא מוזכר רצף של סימני קריאה, ולא נקבעו כללים רשמיים לרצף כזה – ככה שבינינו, אף אחד לא יכול לטעון נגדכם אם תחליטו להשתמש בכמות גדולה יותר.
עוד ציינה האקדמיה כי היא ממליצה להשתמש בשלושה סימני פיסוק להדגשה יתרה ולא יותר, אבל שוב – מדובר בהמלצה בלבד, וזה מגיע מהמוסד שלא נתן חלופה עברית למילה 'אקדמיה', והחליט בשנת 2021 שהמין הדקדוקי של גרב הוא זכר ונקבה (ולא זכר בלבד) בגלל לחץ חברתי.
