קולנוע
סופרמן החדש הוא שיר הלל לעיתונות | ביקורת סרט
אלון אבוטבול, שהלך אתמול לעולמו במפתיע, בגיל 60, חי את חייו כמי שחי תפקיד שהוא מאוהב בו – טוטאלי, עמוק, חסר פשרות, יצרי. הוא נולד וגדל בקריית אתא, יצא מגבולות הפריפריה ופרץ והגיע עד הוליווד. ותמיד, כשניפץ תקרת זכוכית אחר תקרת זכוכית, נשאר כל כך “הוא". אבוטבול לא עשה רעש. “לא כל מה שאני עושה מתוקשר, אבל אני עובד", נהג לומר בריאיונות. “אני מעדיף להתעסק בעיקר ולא במה שמסביב".
ובשקט שלו הוא התפרנס מהמקצוע הכי לא יציב בעולם, לא רק בארץ, גם מעבר לים. הוא שיחק בקולנוע, בטלוויזיה, בתיאטרון, בתפקידים קומיים, דרמטיים, לפעמים מרושעים, לפעמים שבריריים – ותמיד אנושיים. מהפקות ישראליות כ"אחד משלנו", “שבתות וחגים" ו"שתי אצבעות מצידון", שנעשו כאן נכסי צאן ברזל, עד הוליווד של “חוק וסדר", “מינכן" ו"עלייתו של האביר האפל" (מסדרת באטמן), כשבתווך סרטים קטנים ופיוטיים. בשנים האחרונות, בגיל שבו רבים נחים על זרי דפנה, אבוטבול העז להתחיל שוב מחדש. הוא הגשים חלומות ישנים – להיות צייר, זמר, יוצר. כי לאבוטבול תמיד היה עוד מה לומר, גם כשהשורות לא היו כתובות בתסריט.
הוא חי על הקו לוס אנג'לס־תל אביב. “אני לא שייך למקום אחד, אבל פה הבית", אמר פעם. בריאיון האחרון שנתן רק שלשום, לתוכנית של גיא פינס בקשת 12, לרגל הסרט הישראלי החדש בכיכובו, “כשעננים נופלים", אבוטבול נראה מרוצה, שלו, כמעט רוחני. הריאיון צולם על רקע מנזר בנפאל, שם נערכו צילומי הדרמה. “אני פה בחוויה יוצאת דופן", הוא סיפר. “היופי פה עוצר נשימה, האנשים נחמדים בצורה קיצונית. אני בחוויה חוץ־גופית. אני חוזר לפה בעוד שבועיים". הוא לא יחזור.
“לא בכל יום אתה מנצח ומגיע לגיל הזה", הוא אמר בריאיון זה בהתייחסו ליום הולדתו ה־60, שחל לפני חודשיים. “אתה חי פעם אחת. חוויית הצילומים היא סיוט ולפעמים הנאה מטורפת. לפעמים זה מטורלל יותר ממה שאני יכול להעלות בדעתי". גם את מותו מצא אבוטבול כבסצינה של סרט – הוא התמוטט מיד כשיצא מהמים, לאחר שחייה בים, בחוף הבונים. כשנשאל לפני שנים, מה ייכתב על הקבר שלו, ענה בפשטות: “אני מקווה שיגידו שהייתי בן אדם".
לסתום את החרדה
הוא נולד ב־25 במאי 1965 בקריית אתא, למשפחה ממוצא מצרי ואלג'יראי. אביו, מוני, היה סוכן ביטוח, ואמו, ארלט, מנהלת חשבונות. אחיו הבכור, אברהם, היה שחקן וזמר שחזר בתשובה ונפטר ממחלה בשנת 2012. “ילדותי הייתה מורכבת, קסומה ומופרעת. היה בה הכל", סיפר אבוטבול בעבר בריאיון לכאן 11. “אני זוכר התכרבלויות מלאות חום עם אבא, אמא, אחי. בית עם דלת פתוחה. קריית אתא של אותה תקופה הייתה תחנת המעבר הגדולה בישראל לסמים. היו לי חברים שנפלו לסמים ומתו משימוש יתר".
לצד רגעי הקרבה, הייתה אלימות בחיי המשפחה. “לא אשכח לילה שבו ראיתי את אחי הבכור מקבל מכות רצח מאבי", סיפר בריאיון ל"הארץ". “גם אמא שלי חטפה. היה פחד גדול. החוויה בבית הייתה של סכנה. גדלתי עם פחד ואימה. הבנתי שיש מתח, מכות, התפרצויות זעם. לא מדובר במשפחה הרוסה במובן הקלישאתי — לא אב שיכור, לא אם זונה. היינו משפחה עם גאווה. אבי היה שובה לב, מסמר של מסיבות. אבל בתכלס, המשפחה התפרקה".
אבוטבול עצמו לא היה קורבן לאלימות בבית. “נתפסתי כ'בן המועדף'", אמר. “לעומת אחי, שהוא אולי האיש הכי חשוב בחיי. הוא היה ההשראה הגדולה שלי לעשות, ליצור, ובהמשך גם להעז ולפנות למוזיקה. עד גיל 50 נשאתי אשמה. הייתי אדם מדוכא, חי בהסתרה. לילות שלמים עברו עליי בפחדים ובסיוטים". בגיל 15 בחר ללמוד משחק ונרשם לתיכון תלמה ילין בגבעתיים, לאחר שאמו עזבה את אביו ושכרה דירה בתל אביב. כשהיה בן 23 נפטר אביו מהתקף לב.
ב־1980, בטרם מלאו לו 16, שיחק לראשונה בקולנוע, בתפקיד קטן ב"כוכב השחר" לצד ילד הפלא נועם קניאל. בהמשך הופיע בסרט “תפוס על הגיטרה", וב־1983, עם סיום לימודיו, גילם תפקיד בסרט “הפנימייה" ואף שר את שיר הנושא, “לא נותר". “כשהגעתי ללימודים בתלמה ילין הגיעה אליי פנייה להשתתף בסדרת טלוויזיה בשם ‘מאחורי הצלצול'", סיפר בריאיון בעבר. “הופניתי לסוכנת האמנים רודיקה אלקלעי, שהחליטה לייצג אותי, והיא סידרה לי את התפקידים הראשונים".
אבל החיים החדשים, האמנותיים, לא היו קלים. “המעבר ממשפחה מתפרקת בקריית אתא לקריירה תל־אביבית, בלי קשרים ובלי גב, היה מעבר שקשה להסביר את עוצמתו", סיפר. “הגעתי לעולם האמנותי והרגשתי זר. הייתי בתוך תרבות שלא הכרתי, בשפה אשכנזית, משועממת, שלא הרגשתי שייכות אליה. ואז התאהבתי בקולנוע. מצאתי בו רוח חלוצית".
בשנת 1986, בעיצומו של שירות צבאי כנהג ביחידת ההסרטה של צה"ל, אבוטבול שיחק בארבעה סרטים: “בר 51", “הקרב על הוועד", “מלכת הכיתה" ו"כל אהבותיי". אך אלה היו רק ההקדמה לפריצה הגדולה: תפקיד ראשי בסרטו של אלי כהן, “שתי אצבעות מצידון", הפקה של יחידת ההסרטה הצבאית, שעסקה במלחמת לבנון הראשונה. המשחק המדויק של אבוטבול בתפקיד ג'ורג'י זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים. “גיליתי שזה לא קשה לשחק, זה קל", אמר אז. “זה מלווה באינסטינקט, בטוטאליות שמייצרת עבודה וחריצות. להיות פרפקציוניסט — כדי לסתום את החרדה שלא תצליח".
באותה שנה הוא הופיע בסרט הבינלאומי הראשון שלו, “אהבה גנובה", בבימוי משה מזרחי, לצידם של גילה אלמגור וטום הנקס. שנתיים לאחר מכן קיבל תפקיד הוליוודי לצד סילבסטר סטאלון ב"רמבו 3". בינתיים, הקריירה המקומית שלו המשיכה בקו עלייה: “אחד משלנו", סרטם של האחים ברבש, שבו כיכב אבוטבול לצד דן תורן ושרון אלכסנדר, היה ללהיט, והביא לו שוב את פרס השחקן הטוב ביותר.
“לשחק לצידו של אלון היה כמו להיכנס לתוך סופה", מספר שרון אלכסנדר. “מרגע שידענו שנשחק יחד, הוא פשוט עטף את זה מכל כיוון – חזרות רבות, מפגשים בבית שלו ובבית שלי, בילוי בפאבים ואפילו אימונים משותפים בחדר כושר. היינו כל הזמן יחד, והוא יזם את זה. הוא היה שחקן טוטאלי. התפקיד לא היה רק על הסט – הוא היה החיים עצמם".
בין השניים נוצר חיבור הדוק שבנה את הכימיה על המסך. “אלון לא בדיוק למד בבית ספר למשחק, ולהיכנס איתו לסצינה הצריך ממני, כשחקן שלמד ב'בית צבי', להיות דרוך תמידית. זה הוציא ממני את המיטב. לא היה טייק אחד שנראה כמו הקודם. הוא היה שחקן אינטואיטיבי – הכל חי, פתוח, מפתיע".
אלכסנדר מספר שהשניים הכירו כבר כנערים. “ידענו שאנחנו רוצים להיות שחקנים, אבל אז זה עוד היה חלום. אחר כך כבר עבדנו יחד בטלוויזיה החינוכית, בסדרות נעורים. אלון תמיד היה חם, נדיב, מפרגן, כזה שיודע להעניק רגשית. גם כשעבר לחו"ל שמרנו על קשר, דיברנו, שלחנו הודעות. דיברנו גם לא מזמן. זה הלם שהוא איננו. פשוט הלם".
דליה שימקו, שגם היא שיחקה לצד אבוטבול ב"אחד משלנו", נזכרת באנרגיה הייחודית שהוא הביא איתו אל הסט. “אלון היה אז צעיר, וכבר היה מאוד־מאוד ברור שהוא כוכב. זה הדבר שהיה הכי ברור", היא אומרת. “הוא לא שחקן סטנדרטי – הוא כוכב, מעבר לזה שהוא מוכשר. הוא שלט בכל תחומי העשייה בצורה מעוררת השתאות, היה נורא חופשי, נורא יצירתי. כל טייק היה הרפתקה. הוא סחף את כולם עם האדרנלין המטורף שלו, עם החן, עם השובבות".
החופש היצירתי של אבוטבול לא תמיד התיישב עם התסריט, אבל דווקא שם, לדבריה, התרחש הקסם. “כל מיני דברים מרכזיים בסרט היו המצאות של אלון. למשל, הסצינה המפורסמת שבה הוא מנשק את שרון אלכסנדר – זה לא היה כתוב. גם איתי הייתה סצינה שבה הוא פתאום מוריד לי את השמלה – והיא לא נכללה בתסריט. אבל בגלל שהוא היה כל כך משוחרר, כל כך יצירתי וסמכתי עליו, נוצרו איתו רגעים בלתי נשכחים. תענוג של שחקן, תענוג של פרטנר".
פרטנר נהדר
“התחלתי כנער שרצה להתפרסם ולהופיע בטלוויזיה", סיפר אבוטבול בריאיון לאהוד מנור ב־1995. “אבל מהר מאוד הבנתי – אני צריך לעשות כדי ללמוד. כל ניסיון הוא שיעור. המורים הכי טובים שלי היו הבמאים שעבדתי איתם". בהמשך הוא הסביר איך תחושת מיצוי לאחר רצף הצלחות הובילה אותו לארצות הברית: “כשהגעתי לאמריקה, הבנתי שאני צריך לקחת את מעט הכוח שיש לי, ולעצב טוב יותר את הדברים שאני עושה. זו מלחמה קשה. לא כי לא אוהבים אותך, אלא כי כשאתה בוחר לצאת מהמיינסטרים, אין בזה כסף. ואז ההישרדות נהיית מאוד מוחשית. אני מנסה לאזן: פרנסה מצד אחד, ואתגר אישי מהצד השני".
אבוטבול חילק את חייו המקצועיים בין ישראל להוליווד, שיחק בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, ותקופה מסוימת עסק גם בבימוי ובהפקה. בישראל בלט בסרטים “לילסדה", “מרס תורכי", “האסונות של נינה" (תפקיד שעליו זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר), “בופור" ו"אצבע אלוהים" (פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים).
על מסך הטלוויזיה השאיר אבוטבול חותם בסדרות “שבתות וחגים" (שזיכתה אותו בפרסי האקדמיה ומסך הזהב), “האלופה", “בתולות" ו"הרמון". אפילו בז'אנר הריאליטי הוא השתתף, ב"רוקדים עם כוכבים" וב"מאסטר שף VIP", שם זכה במקום הראשון.
“אלון היה המורה שלי", מספרת השחקנית מירב גרובר, ששיחקה לצידו בסדרות “שבתות חגים" ו"בתולות". “כשצילמנו את ‘שבתות וחגים' הייתי בתחילת הדרך, לא היה לי בכלל ניסיון מול מצלמה. בית הספר הכי טוב שלי היה להתבונן באלון. הייתי עושה מה שהוא עושה. היה תענוג להסתכל איך הבן אדם היה נינוח מול המצלמה, ואיך הוא ידע בדיוק כל הזמן איך המצלמה רואה אותו. שלא לדבר על זה שהוא היה מאוד נחמד ולא מתנשא. מתוק כזה. הוא היה פרטנר נהדר. הוא לא עשה מהמשחק עניין יותר מדי, הוא הביא את הקלות למשחק שלו. די דומה למה שמרלון ברנדו עשה ב'חשמלית ושמה תשוקה'. אלון היה חכם מאוד, בן אדם עם אינטואיציה מדהימה וחוכמת חיים. הוא היה ילד נצחי. הוא נכנס לכולם ללב".
“הייתי במאי צעיר וחסר ניסיון כשנחת עליי האישור לביים את ‘שבתות וחגים'", נזכר רני בלייר. “אלון כבר היה שחקן ותיק, והמפגש הראשון בינינו היה כמו מפץ. לביים את אלון היה בית הספר הכי חשוב שלי לבימוי שחקנים. הניסיון הרב שלו, יכולת האלתור, העבודה הטוטאלית על דמות, האינסטינקט החייתי שלו מול המצלמה והאינטליגנציה הרגשית לימדו אותי את כל מה שלא ידעתי על בימוי שחקנים. הוא היה לי מורה. יצא לנו גם לשחק יחד, כאחים, בסרט של דני מנקין ‘האם זה אתה?', וזה היה עונג צרוף. אלון יישאר בליבי תמיד כאדם עם נשמה ולב חסרי מנוח וחיוך של ילד נצחי. מותו הכה אותי בהלם. צעיר מדי, מוקדם מדי. אני לא יכול שלא לחשוב כל היום על משפחתו האבלה".
גם בהוליווד הקריירה של אלון אבוטבול הלכה והתפתחה, והוא שיחק בסרטים בולטים: “סודות המסדר" (לצד ז'אן קלוד ואן דאם וצ'רלטון הסטון), “מינכן" (בבימוי סטיבן ספילברג ובהשתתפות דניאל קרייג), “גוף השקרים" (עם ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו), “עלייתו של האביר האפל" (לצד כריסטיאן בייל, מייקל קיין ומורגן פרימן), “המטרה: לונדון" (לצד ג'רארד באטלר), “ספטמבר בשיראז" (עם סלמה הייק ואדריאן ברודי).
בנוסף, השתתף בסדרות כ"המנטליסט", “הומלנד", “חוק וסדר: מדור מיוחד", “שלג צח" ו־"FBI אינטרנשיונל". אלו לא היו תפקידים גדולים, אבל הם אפשרו לו להתפרנס היטב ולהמשיך לאורך זמן את הקריירה הבינלאומית. “לא תמיד אתה מרוויח מיליונים, אבל לפעמים כן – ואז זה ‘הללויה!'", אמר לא מזמן בריאיון ל"ידיעות אחרונות".
חלום אלבום הסולו
לצד המסך הגדול והמסך הקטן, היה התיאטרון עבור אבוטבול מקום של התעמקות אינטימית באמנות המשחק. “בתיאטרון, אתה קופץ למים סוערים בכל ערב מחדש", אמר פעם. “אין קאט, אין טייק נוסף. אתה חי או נופל בלייב. וזה הדבר הכי קרוב שיש לאמת". הוא שיחק בין היתר בהצגות “המלט", “קוויאר ועדשים", “אחים בדם", “המלך ליר", “אנדורה", “הרציף המערבי" ו"מחילה". “הקהל בתיאטרון הוא כמו מד כוונות", הסביר באחד הריאיונות. “הוא מרגיש אם אתה בא באמת. זה המקום היחיד שבו אתה יכול להחזיק את האמת שלך שעה וחצי ברציפות, בלי עריכה, בלי הגנה. ככה נבחנים שחקנים אמיתיים".
“הזיכרון הכי מתוק שלי מאלון היה כשהייתי בן 12 והוא בן 18, ושיחקנו יחד בהבימה בהצגה ‘קוויאר ועדשים', לצד ששון גבאי ורפאל קלצ'קין", משחזר תומר שרון. “זה היה מדהים. היינו בעצם באותה פוזיציה של שני ילדים שאף אחד לא יודע מי הם, משחקים לצד כל הגדולים האלה ומסתכלים עליהם בעיניים פעורות. אלון היה מקסים, הוא היה ילד פאנק כזה, היו לו כל הזמן מלא שרשראות וניטים על הבגדים, ונעליים ועליהן סיכות. נורא הערצתי את זה. הוא היה כמו אחי הגדול שם. היה מקסים אליי, החבר העיקרי שלי בהפקה הזו. לימים עבדנו יחד בסרט ‘מרס תורכי', וגם אז החוויה הייתה מענגת. הוא היה שחקן אדיר. היה לו גרוב כזה מגניב.
“היינו מנהלים על הסט שיחות על דברים שלא קשורים לעולם המשחק. הוא היה אדם רוחני ועמוק מאוד. הוא היה בעל מודעות פוליטית רבה, מאוד היה אכפת לו ממה שקורה במדינה, הוא היה אקטיביסט ופעיל. לפני כמה שנים היינו נפגשים די הרבה כשהוא הגיע ללמוד נגינה על גיטרה אצל חבר שלי. היינו מג'מג'מים יחד ומנהלים שיחות עומק. הוא היה נשמה אמיתית. תמיד היה כיף להיפגש איתו".
באוקטובר 2022, בלונדון, אבוטבול כיכב בהפקה האירופית של המחזמר עטור הפרסים “ביקור התזמורת" בבימויו של מייקל לונגהרסט, שבוסס על סרטו הישראלי של ערן קולירין. לצידו של אבוטבול שיחקה מירי מסיקה, והשניים זכו לביקורות מהללות.
אבוטבול מעולם לא הסתפק במשחק. הוא חיפש ערוצי ביטוי נוספים, ובהם ציור ומוזיקה. הוא הציג בתערוכות ציור בארץ ובחו"ל, ומכר לא מעט מיצירותיו, אחת מהן לשחקן זוכה האוסקר מורגן פרימן. “אני מרגיש שלכישרון שניתן לי יש תכלית, ואני צריך למלא אותה", הסביר בעבר בריאיון את הדחף להרחיב את גבולות האמנות האישית שלו.
גם פוליטית הוא היה מעורב. בבחירות 2006 התייצב לצד מפלגת העבודה ואף שובץ במקום ה־36 ברשימתה. “היציאה מהארון הפוליטי שלי הייתה בתקופת חוק היוצרים, עם ההבנה שבממסד יש אנשים קטנים ולא נחמדים", אמר ל"הארץ". אבוטבול גם כתב טורים נוקבים על חברה, שלטון וצדק חברתי, ואף שיר מחאה בשם “תגנוב", שיצא כנגד השחיתות בישראל.
ב־2023, לאחר שנים של גישוש מוזיקלי בפרויקטים שונים, הגשים חלום ישן והוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, “Family Bussiness", שאותו יצר עם בתו אליה ועם חברי להקת “המסך הלבן", גילברט וגבריאל ברויד. “בניגוד למשחק, כאן אני אחראי לכל", סיפר בריאיון ל"ישראל היום". “זו חוויה עוצמתית מאוד. יש איתי נגנים מטורפים על הבמה, והבנות שלי. אני זז לאן שהעבודה לוקחת אותי. אני רוצה להגיע עם ההופעה הזו לכל מקום".
מותו של אבוטבול, שעות ספורות אחרי שהעלה לחשבון האינסטגרם שלו סטורי של זריחה ישראלית יפה, הכה את עולם התרבות בתדהמה. אבוטבול הותיר אחריו ארבעה ילדים מבת זוגו לשעבר, הבמאית שיר ביליה. “הוא היה איש משפחה מסור וחם, אהב את הילדים שלו והשקיע בהם את הכל", אומר תומר שרון.
סערה מתחוללת בעקבות אירוע חריג שאירע הלילה (בין שני לשלישי) ביישוב כרמל בהר חברון שבמרחב חטיבת יהודה, בו עשרות פלסטינים הגיעו לאתר עבודות פיתוח ביישוב, כאשר בצה"ל טוענים כי העבודות נעשו בתיאום ובאישור על שטח היישוב וכי עשרות הפלסטינים החלו לרגום באבנים שני עובדים יהודים, מתיישבים שעבדו בסמוך לגדר היישוב עם טנדר וטרקטור.
על פי הידוע נכון לשעה זו, אחד משני העובדים שלף אקדח וירה באוויר, כאשר נטען שאחד הפלסטינים שעמד במרחק מהתקרית ונפצע, נפגע מהקליע שאותו ירה המתיישב. אותו פלסטיני שנפצע, ולאחר מכן התברר שנהרג הוא עודה הדלין, מחנך ואב לשלושה ילדים, שהופיע כמרואיין בסרט התיעודי “אין ארץ אחרת”, ואף נתן סיוע ליוצרים, כפי שמעיד הבמאי יובל אברהם. הסרט זכה בפרס האוסקר עבור הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בטקס השנתי והיוקרתי שהתקיים לאחרונה.
באסל עדרא, עיתונאי פלסטיני ושותף בבימוי הסרט "אין ארץ אחרת", פרסם פוסט ברשת האינסטגרם על "חברו היקר" הדלין. "הוא עמד מול המתנחל בכפר שלו כשמתנחל ירה כדור שחדר לחזה שלו ולקח את חייו. כך ישראל מוחקת אותנו – חיים אחרים בכל פעם", כתב עדרא בפוסט.
בצה"ל אומרים כי על פניו הדיווחים היוצאים מהרשתות הפלסטיניות בנוגע לאירוע אינם מדויקים והאירוע החל בניסיון של הפלסטינים לתקוף ואף לבצע, לדברי גורמים בצה״ל, מעשה לינץ׳ בשניים. יחד עם זאת אומרים בצה״ל כי האירוע הועבר לטיפול וחקירת המשטרה.
מהמשטרה נמסר כי "החקירה במשטרת ישראל כרגע נמצאת בשלבים הראשונים, וצפויים במהלך הלילה פעולות חקירה נוספות. כוחות צה"ל ומשטרה הגיעו לזירת האירוע. במקום עוכב אזרח ישראלי ובהמשך המשטרה עצרה אותו לחקירה.
בנוסף, נעצרו ארבעה פלסטינים על ידי לוחמי צה"ל במעורבות באירוע וכן שני תיירים זרים שהיו במקום. כתוצאה מהאירוע נקבע מותו של פלסטיני שמעורבותו המדויקת באירוע נבדקת. במסגרת החקירה כוחות משטרה הגיעו לבית החולים. החקירה כאמור נמשכת".
