טלוויזיה
ניר קיפניס: "המרדף" של כאן 11 עם הילה קורח והצ'ייסר שי סנדקה
תתארו לכם עולם שבו אתם חיים חיי זוהר: רוקדים עם כוכבים בכל ערב, משתעשעים עם זמרים במסכות, אוכלים מידם של חיים כהן, אייל שני או אסף גרניט, בודקים את מצב בטנה המתפתחת של לוסי איוב, במה שהפך כבר לתכנית-זוטא לצד המשדר המרכזי – האם שוב תלד לפני הגמר? מטיילים בערבות מדינות ששמן מסתיים ב"סטאן" עם רותם סלע וליאור רז – ואת כל זה יארזו לכם נהדר בצינור או אצל גיא פינס.
יש אנשים שעבורם כל זה חלום, אלא שמי שניסה לחיות את החלום הזה יודע שבסופו של דבר יתחשק לו קוטג'. או אם כבר בקולינריה עסקינן, איך אמר פעם האורקל ממרמורק? אי אפשר כל יום אנטריקוט, לפעמים מתחשק לחם עם שוקולד.
בשולי הדיון הציבורי (שכמו כל דיון במקומותינו הוא אינו ציבורי-ענייני אלא פוליטי-סקטוריאלי) בהמשך תקצובו של תאגיד השידור, אומר רק זאת: אני לא יודע אם שווה להחזיק שידור ציבורי כדי לקבל ממנו ארוחת ערב של סלט, חביתה וגבינה לבנה, אני יודע רק שבעולם שבו מתערבבות ברוסקטות מרוחות בחמאת כמהין עם פרוסות דקיקות של טונה צרובה בקרוב למאה שקלים למנה, אין כמו חביתה ביתית טעימה, או לחילופין, צ'ייסר.
כלומר, לא אותה מידת אלכוהול ששינתה את משמעותה בישראל וירשה את מקומה של הטקילה המוקפצת (שתייני שנות השמונים ששרדו מוזמנים להכות את השולחן ולהיאנח בערגה), אלא במובן של "רודף" (עברנו לשנות התשעים: שלום, חבר) או בשם התאגידי: "המרדף".
אני לא יודע כמה מכם צופים באדיקות בתכנית הזאת שבה נופלים אנשים בעלי ידע נרחב, בשאלות טיפשיות, בגלל הלחץ שמייצרת תאורת האולפן שמכה אותם בסנוורים. אני יודע שעבורי – ואולי עבור כמה מבני דורי – היא מסמלת סוג של פרידה מימים שבהם לא טרם החליף הטלפון החכם את הבינה האנושית.
לקרוא את המפה
בנימה אישית: שתי חוזקות ידועות היו לי בימי עלומיי הרחוקים: זיכרון מוחלט למספרים ויכולת ניווט. הראשונה הובילה לכך שלפני עידן הדיגיטל, זכיתי לשיחות באישון לילה לאמור: "קיפניס, זוכר את ההוא שהיה אתנו במילואים בהר דב? אתה יודע במקרה מה הטלפון שלו בבית?" כמובן שזכרתי, ביחד עם כל דף הקשר של כיתה א'-1 בבית הספר היסודי "בארי".
החוזקה השנייה הובילה לכך שכאשר מטיילים ברומא (למשל), היה די בלהפקיד בידי את המפה בסוף ארוחת הבוקר המוגזמת (או הקונטיננטלית, יימח שמם של האנטישמים הקמצנים) תוך ציון כמה מונומנטים שיש לבקר בהם, פלוס המסעדה ההיא שהמליצו לנו עליה – והמסלול היה נערך בראשי עד לחזרה למלון לקראת ערב.
את שתי החוזקות הללו נטלה ממני הקידמה. רוצה לומר: אל תאשימו אותי אם אני מתלהב ממופע הלואו-טק שנקרא "המרדף".שניים כיהנו כצ'ייסרים: איתי הרמן ומיכל שרון. תסלח לי מיכל המרשימה, אבל לו מבקשים מאדם כלשהו שם שמזוהה יותר מכל עם המוסד, יהיה זה הרמן.
מידת הפופולריות שלו חרגה מגבולות הערוץ הלא מאוד נצפה הזה עד כדי כך, שאפילו שרת התחבורה, ירום הודה, שכרה את שירותיו כדי להעניק משנה תוקף לאיזו רפורמה. אני רק מקווה שהרמן הרוויח מהקמפיין הזה מספיק כדי לרפא את הפצעים שהותירה בגבו ההלקאה הפומבית על שיתוף הפעולה עם האויבת.
אתמול קרה דבר גדול בחוג נאמני "המרדף": צ'ייסר חדש נולד – והוא אפילו חורג מהשטאנץ הסטריאוטיפי שיש לרבים בקרבנו על למדנים: משרת ציבור מרמלה עם כיפה רחבה לראשו. הייתי משלם כדי לעבור מבית לבית ולראות את ההלם המוחלט על פניהם של חלק מהצופים, שלא הבינו מי הזיז להם את האשכנזי עם האנציקלופדיה. שי סנדקה קוראים לו. ברוך הבא – ואנא זכרו את השם.
קורח ועדתה
תכף נמשיך עם סנדקה, שבפוטו-פיניש מרשים הצליח לעקוף פאנל של שלושה מתחרים חזקים, בעיקר אחת מהם: גאיה ההייטקיסטית שהתגלתה בעצמה כחומר שממנו עשויים צ'ייסרים לעתיד (כך התחיל גם סנדקה), אבל קודם כל למהפך הקודם שחווה הפורמט הנחמד הזה: החלפתו של עידו רוזנבלום בהילה קורח.
אני מחבב את קורח, איך אפשר שלא? אבל עם כל הכבוד לה, אין בן אדם בעולם שיכול להיות "קול" כמו רוזנבלום. אחד שמצליח להביא אפילו לרעה שבתכניות – "הזמר במסכה" – שכל שנותר ממנה לרוב הוא געיות הצחוק של אופירה אסייג, כמה רגעים של חסד.
באופן פרדוקסלי, אולי כדי להדגיש את השוני בין שני הערוצים, שודרה אמש "הזמר במסכה" מול האקסית של רוזנבלום בתאגיד השידור, מה שאפשר לצופה הביקורתי הזדמנות להשוואה בין טלוויזיה שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר לכזו שמנסה להעלות מעט את הרף.
עד לשניות הסיום, הייתה זו הופעת בכורה פושרת מאוד לסנדקה, שניסה לשווא להרים כמה דחקות. זה לא הלך. בניגוד למשל להרמן שיודע לסגור כל שאלה בסיפור קטן אודות התשובה הנבחרת או האפשרויות השגויות שהוצגו בפניו – שלא לדבר על שפת הגוף התזזיתית בשלב הסיום של התכנית – סנדקה צריך עוד לפתח אישיות טלוויזיונית משלו. לא נורא, אם יש משהו שבו ניחנו צופי התאגיד הרי זו סבלנות.
השכנים מהבלוק
אלא שיותר מהצ'ייסר החדש, מה שעושה את המרדף לארוחת ערב מושלמת של ביצת עין עם טוסט גבינה, בעידן של סלסות וטפנדים, הוא האריזה. האולפן מזכיר נשכחות מימי "זה הסוד שלי", עד שבכל רגע נדמה שיתפרץ אליו אורי זוהר המנוח מהימים שבהם השתמש עדיין בניירות גלגול ולא בדפי גמרא.
גם המתחרים תורמים את שלהם, אולי מפני שבאו חפים מכל סלבריטאות או רצון להפוך למשפיעני-רשת שיזכו לקמפיינים: אתמול היה זה אלעד (קובי פרג' לוק-אלייק) שתחביבו הוא חקר דברים מוזרים שאין להם חשיבות, כמו למשל תיארוך הפעמים הספורות שבהן אימו מספרת בדיחות(?!). או חן, הווטרינרית המקסימה שהודחה לאחר שלא הכירה מקרוב את אילנות היוחסין של נשיאי ארצות הברית. והיה גם את אודי, עורך הדין שמתמחה בנדל"ן, שהסוודר שהוטל ברישול על כתפו לא מסמל רק חוש אופנתי שפס מן העולם, אלא גם את העובדה שהתכנית צולמה בחורף.
מעל כולם בלטה גאיה ההייטקיסטית שכבר הוזכרה קודם, שנראתה מוזר בתחילה (הנורא שבפחדיה: מילקי!), אבל כמעט העניקה לקבוצתה את הסכום שבקופה. למה כמעט? כי סנדקה שלא הרשים בתחילה (סבר שניסיון ההתנקשות בטראמפ אירע בווירג'יניה ולא בפנסילבניה) ואף נפל פעמיים(!) בשלב האחרון והמותח של המרדף, הצליח לענות נכון על 15 שאלות בדקה האחרונה (מתוך השתיים שמוקצות לשלב הזה), כדי להותיר את הממון בקופת התאגיד.
זה היה פוטו-פיניש שכמוהו, כיאה לקינוח לארוחה של ביצה וסלט, כגבינה מעורבת בריבת תות. רק שבעודי מתענג על ה"קוץ'-מוץ'" הזה, שלטטתי הלאה לערוצים שבהם התחרו סלבס מחופשים לבעלי חיים באנשים רדודים מחופשים לאחים גדולים – ותודה לאל, האיי-קיו שלי צנח בחזרה למצב שמאפשר התמודדות עם חדשות הלילה שאורבות לכולנו בסוף כל יום של משדרים.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
