שלא יובן לא נכון: חייב כל ישראלי לשוות לנגד עיניו את החטופים תמיד, עד לשובו של האחרון שבהם, אבל לאורך שעה ומשהו של הריאיון עם שם טוב, חיפשתי משהו שייתן סיבה אחת לכך שמדובר בסרט תיעודי ארוך בעובדה עם אילנה דיין, ולא בכתבה של 20 דקות באולפן שישי עם דני קושמרו. לא נמצא כזה.

מה כן הצליח בכל זאת לגרד את התודעה הגדושה מדי שלי, כצופה, אחרי יותר משנה וחצי של מלחמה? תמונות השמחה: ההכנות בבית המשפחה, מהרגע שבו נודע שעומר משתחרר – ועד לריקודים בבית, עם החולצה הצהובה של נבחרת ברזיל, עם "טקס הסרת הנייר הדביק" מעל מתג התאורה ששמר על "אור-התמיד" בחדרו. עם האושר של שלי ומלכי, שמביטים בבנם שוב ושוב ולא יודעים את נפשם מרוב שמחה.

יכול להיות שרק להגיע לדקות האלה היה שווה את ההמתנה הארוכה (הכוונה כמובן היא למשדר, לא לסיפור האמיתי), אבל אני בספק כמה צופים שרדו עד לרגע הזה – שוב, לא בגלל היעדר כריזמה מצד הגיבור, אלא בגלל שזה שוב אותו הסיפור.

ובכל זאת, שווה להתעכב עוד קצת על מראות השמחה, רגע השקת הצ'ייסרים עם "ערק איילות" (המשקה האלכוהולי ששורד כל טרנד בעולם המשקאות) בווילה בהרצליה, דרך החיבוק אחרי מקלחת ראשונה בשטח ישראל – ועד לענטוזים במסיבה באותה הווילה, כחלוף כמה ימים בבית החולים. למה? כי הרגע הזה, שהוא של משפחת שם טוב, מגיע לכל משפחות החטופים. אם הסרט הזה יצטרף לעוד אירועים תקשורתיים שיש בכוחם לשמר את הנושא בתודעה, דיינו.

ואם כך, אפשר להתחיל לסכם: זה היה סרט בינוני מאוד, למרות הגיבור המקסים שלו ואנחנו מוכנים לספוג עוד הרבה סרטים בינוניים שכאלה, בתפילה שגם לאחרים יהיה כזה סוף טוב.