כמו הריתמוס של ספר הביכורים שלו, "אקסלרוד", כך השיחה עם הבמאי והמוזיקאי שחר אריאל: קדחתנית, מסקרנת ובנויה שכבות על גבי שכבות של ידע. יש התחלה. היא מתגלה בסוף. או אולי באמצע. יש המשך. בוודאי שיבוא המשך. הזמן אינו זמן ליניארי. יש כל מיני זמנים. עילי, תחתי, מעגלי. ישנה המציאות שסוגרת מכל עבר, אבל יש גם שירים שמזכירים שפעם היה פה – נו – די אותו דבר, או לכל הפחות דומה.

"ליל אהבה עם אזרחים בבית הכרם, רחוב מוגף את פנסיו כולם כיבה. אך השכונה הגישה את ליבה, עם המשקה והכריכים בשעות הטרם", הוא שר לעצמו כשהרוח נושבת קרירה בזמן ישיבה במרפסת בשכונה. כאן כתב מאיר אריאל את השיר בימי ההמתנה בערב מלחמת ששת הימים, כשהיה חייל מילואים של חטיבת הצנחנים. כל דבר מזכיר לו את אבא, וכל יציאה לשביל העיקרי של השיחה מושכת לשבילים צדדיים: "את יודעת איך אבא שלי היה קורא לזה שאת רוצה לפתוח סוגריים בשיחה? 'אני יוצא רגע לשביל עיזים'. שביל עיזים הוא לא שביל סלול, הוא לא אספלט, והוא לא הכביש הראשי של הסיפור. זה שביל שהעיזים סללו אותו, כלומר מעין אנקדוטה שקשורה בסיפור, אבל היא לא הסיפור".

ואחרי הכביש הראשי, שהוביל אותו לפגישתנו בירושלים מפרדס חנה, מקום מושבה של משפחת אריאל כולה בשנים האחרונות ואין־ספור שבילי עיזים, תבוא הנסיעה לתל אביב, לחתימות על ספרו בשבוע הספר הראשון שלו. ביום למחרת החלה המלחמה עם איראן. כששואלים אותו על מה הספר, תשובתו: "מתח, פנטזיה, קונספירציות".

תקציר העלילה: יעקב אקסלרוד (50) הוא בלש מוזנח ומובס, שהועבר לעבודה משרדית אחרי חקירה שבה כמעט הגיע לפענוח של פשע מחריד שמערב פולחן הקרבת ילדים בגיא בן הינום. הנפש היחידה שאהב, כלבתו, קבורה בחצר. הוא מעשן קאמל בשרשרת ומחכה לפנסיה מוקדמת שתגאל אותו מהשעמום. כשכבר האמין שהשאיר את עברו מאחור, הוא מוזעק למרדף בזמן אמת בעקבות שני רוצחים סדרתיים שיצאו למסע הרג מהצפון אל המרכז. סופה מסתורית משבשת את התקשורת, את החשמל ואת התחבורה.

אל אקסלרוד מצטרפת מרים, בלשית צעירה שמביאה איתה רוח רעננה והרבה שאלות. יחד הם יוצאים למרדף אחר רוצחים ללא שם – "הצעיר" ו"הצעירה" – וללא סממנים של בני תמותה. השניים שומרים סוד עתיק, ועולות שאלות כמו האם הם שליחים של כוח קדום או תוצאה של הנדסה מודרנית מקולקלת. מתח ופנטזיה, מציאות ודמיון, מוסר, חוק, מיתוסים עתיקים וטכנולוגיה עילית נפגשים בעלילה שכתובה כתסריט, ומעליהם השאלה הגדולה: האם צדק שווה את המחיר שהוא גובה?

"לדעתי, בעולם של היום, עמדת הספק חשובה: היא היחידה שאומרת 'אולי אתם טועים'", הוא אומר. "אני בא משם, מהספק. זו עמדת מוצא מצוינת בעיניי, כי העולם המודרני שונא דיסוננס. למשל, השמאל הליברלי שגדלתי בו מתקשה להכיל ריבוי דעות. גדלתי בבית שאהב את התרבות הערבית. אבא שלי למד ערבית בגבעת חביבה ולימד אותי לקרוא את ח'ליל ג'ובראן בשפת המקור, כמו שקוראים טולקין באנגלית. אני עצמי הפסקתי להתרברב בערבית שלי, כשהבנתי שזו ערבית של כובש. אבא מאוד האמין בזה שערבית חייבת להיות שפת לימוד חובה בארץ מכיתה ג', ואז, ברגע אחד זה קרה. היה לנו חניון ליד הבית. באינתיפאדה הראשונה, כשחזרתי מהטירונות, הוא אמר לי: 'שחר, כשאתה עובר את החניון, לא עם הגב'. אני בא מהמורכבות".

שחר אריאל נולד ב־1969 בדטרויט, ארצות הברית, לתרצה ומאיר אריאל, 14 חודשים אחרי אחותו הבכורה שירז. אח גדול לאהוד, שביניהם מפרידות שבע שנים. מגיל שנה וחצי עד גיל 16 וחצי גדל בקיבוץ משמרות, ליד סבא אלכסנדר, שאליו נחזור בשביל העיזים. "בחופש הגדול בין י"א לי"ב, ההורים שלי עזבו את הקיבוץ ועברו לרחוב הירקון בתל אביב", הוא מספר. "הם לקחו את אהוד, שהיה בן 10. אמא הייתה עם ענייני העבודה בצפון, אבא ואודי בבית לבד. לא תכננתי לעבור איתם. באתי, ראיתי מה המצב ושיש בית ספר אנקורי ליד הבית. מאותו יום נשארתי בעיר, נרשמתי ללימודים אקסטרניים ולא חזרתי לקיבוץ. זאת אומרת, חזרתי לאסוף את הדברים שלי מהקיבוץ רק בחופשה הראשונה, בפסח".

לפני הצבא חזר לדטרויט כפרס שהעניקו לו הוריו על השלמת 12 שנות לימוד ובגרות, כדי שיכיר את המקום שבו נולד בזמן שהיו בשליחות מטעם הסוכנות היהודית. הוא שירת בנח"ל מוצנח, בני משקים, ויצא לקורס קציני מודיעין שאותו לא סיים: "אני גאה להגיד שגם בשירות הצבאי שלי, שהיה המון בעזה, לא הרמתי יד. ושם היה מאוד קשה לא להרים יד על טבחים, על אפסנאים, על כל מי שהתעלל בתושבים. זה אומר לבוא עם מצפון ומוסר למקום כזה, כשרבין הוא שר הביטחון, והפקודה היא לשבור להם את העצמות. ברקע תמיד היה אבא שלי, שדיבר איתי על התבהמות הנשמה והזהיר אותי מכתמים שלא יורדים בכביסה".

אחרי חופשת השחרור טס לניו יורק, המשיך לדרום אמריקה, חזר לארץ ושב ללוס אנג'לס לשנים 1999־2000: "יצאתי ללוס אנג'לס כי אבא ביקש ממני לעשות שנה שלמה עגולה כבמאי בשוק החופשי, רחוק מ'הבן של מאיר', רחוק מתל אביב. הוא נפטר אחרי חמישה חודשים שבהם שהיתי שם והחלטתי שאני עומד במילתי. נשארתי בארץ עד השלושים שלו ובמקום להישאר בארץ ולהיות חלק מקרנבל העמותה לזכר מאיר אריאל, הארכתי את השהות שלי שם לשנתיים וחצי. חזרתי ממש לפני קריסת התאומים". בין לבין היה פרק בהולנד. מנישואיו הראשונים נולדה סהר (29). מנישואיו לדנה, כיום גרושתו, נולדו נועה (21) טליה (16) ואיילה (14).

"לקח לי שנה לשמוע עברית אחרי שהוא נפטר", הוא אומר. "לא רק שברחתי אחרי השלושים חזרה ללוס אנג'לס, לא הייתי מוכן לדבר עם אף אחד. הייתי שומע שיר בעברית ומתחיל לבכות, הכל הזכיר לי אותו. להבדיל מאנשים אחרים שמטילים צל ענק או שהם אומנים מאוד דומיננטיים, אבא שלי באמת היה איש מאוד־מאוד צנוע, מאוד רגיש. הנקודה של להיות הבן של מאיר אריאל תקפה אותי רק בטירונות. עבדתי איתו מעל עשור מחיי, יום־יום, ולי מאוד חרה שאף אחד לא מכיר בו, אני הייתי בטוח שהוא גדול הדור, ואף אחד לא זיהה אותו, וכשזיהו אותו, זיהו את אריאל זילבר. מאוד רציתי שיכירו בו ויכירו בערכו".

והוא?
"ברור שהוא רצה שיימכרו יותר תקליטים ושיגיעו יותר אנשים להופעות, אבל להבדיל ממה שטוענת הביוגרפיה של נסים קלדרון, מעולם לא חסר לנו דבר. זאת אומרת, מה שהיה, היה תמיד מספיק. לא היה מצב שבו היינו קצרים ב־100 שקל. לא הייתה מציאות כזאת. היו לו חבר'ה בכרם התימנים ובשוק הכרמל, והוא היה לפעמים הולך ויושב לקפה שחור, שלוש שעות בבסטה. הוא היה שואל אותי: 'אתה חושב שאם היו מכירים אותי הייתי יכול לשבת עם ציון ועם שמעון לקפה פה? אתה חושב ששלום (חנוך – כס"ו) יכול לשבת פה? גם אם הוא היה רוצה, הוא לא יכול'.

"מעולם לא עשה מעצמו עניין. הוא לא היה הפרימדונה בבית שצריכים לתת בו לאומן לישון. הוא היה אבא שקם מוקדם, הוא היה זה שמכין איתנו שיעורי בית, הוא היה זה שפוגש את הילדים אחרי בית הספר ונותן להם ארוחת צהריים. הוא היה מאוד משפחתי מהבחינה הזאת. אמא שלי הייתה הסטאר בבית. היא הייתה אשת עסקים מאוד טובה בזמנה. היא הייתה בעלת מפעל למסגרות משקפיים בחצור הגלילית. השוק שלה היה צפון אמריקה, קנדה, ארצות הברית וגם אירופה. היא טסה לטיסות עבודה של שלושה חודשים ברציפות. הוא היה האבא והאמא".

שביל עיזים מספר 1: הביוב

"כשהתעוררתי הבנתי שהדבר הרטוב שאני מרגיש על הלחי זה הביוב שזורם איפה שאני שוכב. אבל הביוב זורם למקום יותר נמוך".

"אקסלרוד" (עריכה ועריכת לשון: סמדר כהן) הוא הספר הראשון שנבחר לפתוח את פעילותה המחודשת של הוצאת מ. מזרחי בניהולו של המו"ל ישראל מזרחי, שעכשיו מציינת 70 שנות פעילות. הספר מצטרף לכ־3,000 כותרים וסדרות שהפכו לבני בית על מדף הספרים העבריים: "דנידין" ו"הספורטאים הצעירים" של שרגא גפני, "החמישייה הסודית" ו"השביעייה הסודית" של אניד בלייטון, "טרזן", "פופי", "טין טין", קלאסיקות של צ'ארלס דיקנס, פרל בק, אגתה כריסטי ועוד, בתרגומיהם של אהרן אמיר, יהושע קנז ואליעזר כרמי. "כשהתחלתי לקרוא, הספרים הראשונים היו של הוצאת ספרים מ. מזרחי. 'דנידין', 'הספורטאים הצעירים' ועוד. לימים, כאשר פגשתי את ישראל מזרחי והוא החליט להאמין בי, זו הייתה סגירת מעגל מושלמת. לא יכולתי לחשוב על הוצאה יותר מכובדת עבורי".

עניין הטוב והרע מעסיק אותך גם ביומיום או רק בכתיבה?
"גם ביומיום. מזל שלא כתבתי את 'אקסלרוד' אחרי 7 באוקטובר, כי הייתי נדרש להרבה יותר אכזריות בכתיבה. אני חושב שהחמלה נלחמת על חייה מאז. מציני וזחוח הפכתי להיות מודאג וחרד מהמצב בעם. מצאתי את עצמי מופיע בכל מקום שרק ביקשו ממני. כמו ששמעתי מאבא שלי על הופעות הווי ובידור שלו ושל יהודה עדר או דויד ברוזה ויהונתן גפן, אני מוצא את עצמי רץ על הקווים בצאלים. קשיש בן 54, שבוע אחרי שבוע מופיע בפני חיילים לפני שהם נכנסים לעזה ואחרי שהם יוצאים מעזה. גם הקשוחים שבינינו לא היו מוכנים ל־7 באוקטובר.

"כמו שאנחנו לא באמת מבינים מה ניצול שואה עבר, כך אף אחד לא יכול להבין מה עברו אנשים מבארי. אחד מכל ארבעה שם הלך. זה אסון בקנה מידה אפי. ומה שקורה פה זה היעדר דמות ראויה לחיקוי ברמת המנהיגות הבסיסית. זו רעה חולה בכל החברה הישראלית. גם בפיקוד הבכיר בצה״ל וגם על מי שאני רואה מהשירות הציבורי. זה מחזיר אותנו למי שמטיל ספק. כל מי שהיה ער בשבת השחורה, נוצר לו בנפש רישום של טראומה שאף אחד לא מבין, בטח לא אחרי שנתיים, כמה זה חמור. ייקח לנו שנים להבין את הטראומה. שאלו פעם את איינשטיין מה הוא חושב ההשלכות של המהפכה התעשייתית. היא הייתה 200 שנה לפניו. הוא אמר, אני לא יודע, לא עבר מספיק זמן כדי לדעת. מהמקום הזה אני מנסה להתבונן גם על ההווה שלנו, למרות שההווה שלנו משפיע בצורה דרמטית על העתיד שלנו".

הספר נכתב אומנם סביב היום הקצר בשנה, ביום עם הכי פחות אור השנה, עם זאת, לכל אורכו אריאל בחר להשתמש בזמן לא ליניארי, שמאפשר לעלילה לנוע קדימה ואחורה ולדלג בין תקופות ומציאויות שונות, חלקן בדיוניות. "מה זה זמן מוחלט? הרי הכל יחסי", הוא אומר. "שימי יד על תנור רותח, חלקיק שנייה ייראה כמו המון זמן".

סוף הספר קורץ להמשך שיבוא בעתיד בכרך שני, ואי"ה, גם שלישי: יום גשום, בית חולים, ודמות שמופיעה מתוך המבול עם עריסת תינוק שניצל מגיא הריגה. מעין משה קטן. הדמויות לקוחות ממיתולוגיות שונות. למשל, מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל, המלאכים המופקדים על חסד, גבורה, אור ורפואה ולהבדיל – סמאל, המזוהה עם יצר הרע.

"אקסלרוד, מרים, צעיר וצעירה, נעים סביב סוד האימוץ של הילד", הוא אומר. "כולם יודעים שהוא מאומץ, אך לא יודעים מאין הגיע או מי הוריו. עלתה בי השאלה אם הקוראים יוכלו לעקוב אחרי עולם המלאכים או שיידרש הסבר נרחב. גם אני אף פעם לא הרגשתי שייך לכאן ולעכשיו. לקח לי זמן להבין שאני לא מאומץ, אני פשוט דומה מאוד לאבא שלי. אני לא יכול להיות הגיבור, איזה באסה".

לא רק את תפיסת הזמן אריאל מאתגר, אלא גם את תפיסת הרע והטוב. "זה גם לא מערבון של ג'ון ויין. אין טובים מוחלטים, בטח לא אנחנו. אין רעים מוחלטים", אומר יעקב אקסלרוד. "הרעים שלנו הורגים רעים. רעים מאוד. אז אנחנו רודפים אחרי הפחות רעים? יש בכלל דבר כזה? יותר רעים או פחות רעים? יותר טובים או פחות טובים. מי קובע מי הטוב ומי הרע? אני פעם הייתי יודע מייד. יודע הכול. הכול היה ברור לי. שחור ולבן. אם יש ספק אין ספק. עכשיו אני מטיל ספק בעצמי. אני מעדיף עוד דעה. דעתך. אני מעדיף את דעתך מדעתי".

שביל עיזים מספר 2: קריאת הגבר

"מי היה הגבר הכי מצ'וקמק בהיסטוריה האנושית? אני אענה. אדם הראשון. מה זה 'היא אשמה'? אני לא יכול להעיד על כלל הזכרים בעולמי, אז אעיד עליי, ואולי על שניים־שלושה חברים שלי – היצור הזה שנקרא גבר הוא פגום, עובדה שאלוהים עשה מקצה שיפורים ושדרג. גבר זהו בן אדם מאוד פשוט, כשהוא רעב, הוא רוצה לאכול, כשהוא עייף, הוא צריך לישון".

אריאל למד קולנוע בקמרה אובסקורה בין 1992 ל־1995 בהדרכתו של אדם ברוך: "שמעתי הרצאות של רון מיברג, גדלתי על הציר שבין כתיבה, צילום ותרבות. רציתי לעשות קולנוע כמו גודאר. תמיד הייתי אולד סקול. ידעתי לזהות את ההבדלים בין תרגומים, קראתי מגיל 5, בלי הפסקה. אני בעצם התלמיד החנון".

עבודתו כבמאי ב"האח הגדול" בין 2009 ל־2020 סיפקה את המסגרת הכלכלית: "כל עונה של ארבעה חודשים נתנה לי את רוב ההכנסה השנתית. חודש ראשון סגר את הבור, חודש שני אפשר לחסוך, ובחודש השלישי כבר התחלתי לתכנן את מה שיבוא אחר כך. בין לבין היו הופעות. עד תחילת הקורונה ביימתי עונות שלמות. עבדתי בלילות, לצידו של נועם גיל, איש עומק מטורף והיום מחזאי מצליח. שנינו ביקשנו בחוזה לעבוד בזמן שהדיירים ישנים. זו הייתה עבודה. לא אידיאולוגיה ולא תשוקה".

החיים התנהלו כסדרם: עבודה ב"האח הגדול", ילדות קטנות, בתי ספר, שכר דירה. כשפרצה הקורונה ונדרש ממנו להתחסן על מנת לקבל את התו הירוק כאישור עבודה, סירב: "נפתח אצלי מרחב אחר. במשך שנים צברתי סיפורים, רשימות, דמויות. אז התיישבתי לכתוב את 'אקסלרוד' בעיצומו של סגר עולמי. הייתי תקוע בחריש. עד אז גרתי בתל אביב, בדירה קטנה בירקון 70 שנקראה 'בית המדרש על שם מאיר אריאל'".
חמש שנים עבד על הספר. המציאות התערבבה בעלילה.

בראת דיסטופיה. מציאות שחורה ופסימית.
"כן, דיסטופיה שמתרחשת ולכן היא לא דיסטופיה כבר. הרי אם הייתי כותב את המציאות שלנו היום, היו אומרים לי, תקשיב, זה לא אמין מבחינה תסריטאית".

אבל אם זה מה שקורה ביומיום פה, למה לא לברוא אוטופיה?
"אני מנסה להגיד משהו על הכאן ועכשיו שלנו. אולי לפעמים מרוב כוונות טובות, האנושות הורסת את עצמה, אולי לא תמיד צריך להיות כל כך מועילים. 'המשכיל בעת ההיא ידום'. אין לי שום דבר טוב להוסיף בשום ויכוח. כל דבר שאני אגיד כרגע לא יועיל. רק יוסיף לשריפה שיש פה, וכולם מנסים לכבות אותה עם בנזין. כאילו שמישהו סובב את הכפתור של האינטנסיביות והמהירות שבהן האירועים מגיעים יום אחרי יום, לפעמים בוקר, צהריים וערב. אתה לא יודע למה להגיב קודם. 7 באוקטובר, חמאס, האסון הגדול, חטופים בעזה, טראמפ, חות'ים, איראן, כדי שבן אדם יוכל להכיל את כל הגודש הזה של העיוות, נהיה טיפה קהה בלב. אולי זו הסיבה שניסיתי להתנתק מכל מיני אירועים של כאן ועכשיו שניתן להיות מושפעים מהם".

"הצעיר והצעירה", הרוצחים, ממוקדי מטרה, הם פועלים בשם משהו. לא כל הנרצחים מעוררים חמלה. "הספר בכלל התחיל הרבה קודם, כשפיתחתי את רשימת הנפגעים שלי", הוא מספר. "שמו המקורי של הספר היה 'הרשימה'. לשם התחלתי להכניס את הפשעים המוחלטים. ואז הכל נראה פתאום רוע בנאלי. כל מה ששמעתי וראיתי שקרה ב־7 באוקטובר זה הפשע המוחלט".

שביל עיזים מספר 3: שאלה לכל תשובה

"יום אחד יצאתי החוצה מהתפילה להתאוורר. בחוץ עמד עולה חדש מרוסיה שלא ידע עברית. רצה לומר לראשונה קדיש על אבא שלו ולא היה נעים לו להיכנס, מה שמראש אומר משהו על בית הכנסת. ליוויתי אותו פנימה. ראיתי שכשהתחיל להגיד את הקדיש, לא כולם ענו 'אמן', והרב היה עסוק בלדבר עם הגבאי. זה הזלזול הכי נוראי שיש כלפי הקדיש של היהודי הזה. אמרתי לכל באי הבית כנסת, תתביישו לכם, כולכם! פניתי אל הרב ושאלתי: 'אתה רב? לא הייתי נותן לך להיות רב של כיור. היהודי הזה אומר קדיש, אין לו עשרה שיענו לו אמן'. גירשו אותי, לקח חודשים עד שהסכימו לקבל אותי שם כאורח של שמחות, וגם זה בעזרתו של אחי אהוד. עכשיו, מה אני עושה פה ב'אקסלרוד' עם האכפתיות הקיצונית הזאת? הרי לאקסלרוד, הדמות הראשית, כבר לא אכפת, היה לו אכפת יותר מדי. הוא לא יעשה סצינה כמו שעשיתי בבית כנסת. מקסימום יסנן קללה מתחת לשפם, ילך ולא יחזור יותר.

"ממצב שאני יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, כלומר במאי, אמרתי: אוקיי, אני כרגע יושב פה על גדות הנהר הזה, עד שאדע מה אני באמת רוצה לעשות. כשחזרתי לארץ עבדתי במחלקת הפרומו של קשת וביימתי בערוץ הצחוק, 'ביפ'. הרווחתי מצוין, אבל משהו היה חסר. כל ביס שלקחתי מהאוכל הזה, היה נדמה לי שחסרים בו תבלינים, אני רק לא בטוח מה. משהו פה תפל, וכל הזמן מילאתי את המחברות שלי בעוד דברים שגיליתי במסע בדרום אמריקה, ומצאתי בכתבים, ובמחקר שלי על תולדות הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל, ואמרתי: יום אחד אני אעשה עם זה משהו.

"לאבא שלי היה שלט ביציאה מהבית: 'אין עוני אלא בדעת'. חסר לך משהו? לך תקרא משהו. המשפט השגור היה, אה, אתה לא יודע? לך תלמד. איפה שהייתי סקרן, הוא עזר לי. כשראה שאני אוהב גיבורים, הפנה אותי למיתולוגיה היוונית; ראה שאני אוהב ספורט ושיחקתי כדורגל בהפועל חדרה – לקח אותי לכל האימונים. הוא לא היה אוהד כדורגל כמו האבות האלה שהיו צועקים על השופטים במשחקים, ולא עניין אותו כדורגל מי יודע מה. וכשאמרתי לו, אבא, אין לי כוח לכדורגל, אני רוצה לעבור לכדור מים, כי אני רזה, והבנות אוהבות שרירי, אמר: תעבור לכדור מים".

הכניסה לתוך עולם התשובה באה עם גילוי בית המדרש: "הבנתי שמצופה ממני פשוט לשבת ולעשות מה שתמיד רציתי לעשות, אם היה לי זמן. אני אוטודידקט שלומד, מה שנקרא 'תלמיד חכם'. נכנסתי לתוך המסע שלי לתשובה מתוך סיבות פנימיות אישיות. אף פעם לא הייתי בעל תשובה רגיל. למדתי להתפלל בגיל 38 ומאז הספיקו לזרוק אותי בפרדס חנה משלושה בתי כנסת: גם מבני עקיבא, גם מבית כנסת מרוקאי, גם מבית כנסת של רוחניקים, יעני מקום שמאפשר. חזרתי מהר מאוד להתפלל לבד, כי הבנתי שרק בגלל שלמדתי איזושהי הלכה ואני מקיים אותה, או נדמה לי שאני מקיים אותה, אני לא יכול להתחיל להקפיד על כל מי שנדמה לי שלא מקיים אותה".

שביל עיזים מספר 4: הקריאה והשתיקה

"סבתא שלי הדסה הגדיש ושלוש הבנות, תרצה, יהודית ושולה, היו מפטפטות ביניהן, הן לא חיכו לתשובה מסבא שלי מנחם, בפרט סבתא שלי: 'מנחם, אתה רוצה לאכול?', הוא לא מספיק לענות, היא כבר עונה במקומו. 'תקשיב לי רגע. אני אכין לך שני סנדוויצ'ים, אתה רוצה עם גבינה צהובה? כן'. בשלב מסוים הוא עבר להברות. הבין שאין צורך במילים, ובסוף עבר לנהמות".

את הספר אריאל מקדיש לשני סביו: סשה אריאל בשמשניקוב ומנחם הגדיש: "מסבא סשה למדתי לקרוא. הוא חטף פעמיים עונש הגליה לסיביר ועבודות פרך. גירד לו את קצה הביצה עבודות פרך. הוא זה שבעצם גידל אותי".

מהסבא השני, מנחם הגדיש מכפר סאלד, למד לשתוק, להקשיב ולגלף: "הוא הגיע בגיל 17 על האונייה עם אופנוע, אקדח ואולר. איש מאוד גבוה שידע לעשות הכל בידיים. מסגר, רתך שהכין מוקשים וכל מיני פצצות מאולתרות. מ־1948 עד אחרי ששת הימים היה הולך בלילה לצד הסורי, מטמין אותם וחוזר בבוקר לעבוד במסגרייה. צפה רק בסרטים דוקומנטריים, היה צלם חובב".

קיבוץ משמרות של ילדותו היה מקום שהתאפיין ב"חוסר רצון לעשות כל דבר שקשור לעבודה, קידוש של תרבות הפנאי, תחכום בלתי נדלה בתחמון המערכת כדי לא לעבוד, וכמובן: רכילות וזימה בלי גבול. אף אחד לא עזב אותו. כלומר, בסוף כן עזבו, ובצדק. אבל בעבר, לעזוב את משמרות לא היה פשוט. כדי לצאת היית צריך רכב, ולא היו רכבים פרטיים, רק רכבים מלוח הרכב, ורק בעלי תפקידים יכלו להשתמש בהם. האוטובוס הקרוב היה במרחק של קילומטר וחצי ברגל. קו 852 היה לוקח לעיר הגדולה – חדרה.

"תל אביב הייתה כבר מעבר להרי החושך. אז כולם נשארו בקיבוץ: המתנדבים, גרעיני נח"ל, פה ושם ילדי חוץ. הם היו נציגי העולם החיצון. אם לא היו באים נחלאים ומתנדבים עם תקליטים, היינו פשוט נשארים עם עצמנו. גדלנו על מה שהיה בקיבוץ, בעיקר מה שהיה בתקליטייה. אבא שמע הרבה רוק אמריקאי, בוב דילן מעל הכל, הביטלס. אמא אהבה את בילי ג'ואל ואלטון ג'ון. בתקליטייה היו שניים מכל סוג וגם שלום חנוך וכל התקליטים שאבא כבר היה מעורב בהם. היו גם הגשש החיוור, יוסי בנאי, פטר והזאב. כל מה שאפשר היה לשמוע – שמעתי. וכשהגעתי לגיל שבו יש לך רצון משלך, הייתי הולך ברגל לפרדס חנה וקונה תקליטים מחנות התקליטים שהייתה שם, מתוך מה שהיה".

בד בבד לעבודתו על הכרכים הבאים של "אקסלרוד", במה שיהפוך לטרילוגיה ובתקווה שגם לסדרה, הוא שוקד על פרויקט נוסף: עלילות קיבוץ משמרות – חממת הגידול שלו והמקום שבו צמחו אביו מאיר, שלום חנוך, חנן יובל ורבקה נוימן – הולכות ונרקמות עכשיו לתוך סדרה וספר. "אני אוהב מאוד את הדברים שיש להם נשימה ופרספקטיבה כמו האפוסים הגדולים", הוא אומר. "סיפור היסטורי של מקום, שבאמצעותו אספר את תולדות המשפחה שלי לאורך ארבעה דורות במקום שהוא גן עדן לכל דבר ועניין והמקום לילדות מאושרת. אומנם זה אוקסימורון, 'ילדות מאושרת', אבל למי בכלל יש ילדות מאושרת?".