מסע מופלא עבר ליאור אלמליח, מגדולי הפייטנים בישראל כיום, מאז ילדותו בקריית שמונה ועד להצלחתו המסחררת כיום. אבל בימי מלחמה, וכשאזור הצפון רק מתחיל להתאושש מהשנה וחצי הקשות כל כך שעבר, אי אפשר שלא להתחיל את השיחה שקיים עם אבי שושן בפודקאסט מעריב במצב, ובנקודת המוצא הגלילית של אלמליח.

מה שלומך?
ליאור: "שלומי טוב, למרות שבתקופה כזאת מוזרה ולא ברורה נזהרים מלהגיד 'טוב'".

גדלת בקריית שמונה. אמא שלך חזרה לשם? חזרה הביתה?
ליאור: "בחג הפסח אמא שלי חגגה לראשונה מאז הפינוי בבית שלה בקריית שמונה. היא עדיין לא חזרה באופן סופי, אבל את הפסח עשתה בבית".

לאן היא פונתה?
ליאור: “לא רחוק ממני. אנחנו גרים בהוד השרון, והיא הייתה בתל אביב – בהתחלה במלון, אחר כך בדירה שכורה, ואז חזרה למלון. מין אי־ודאות כזאת".

אישה מעל גיל 70, תושבת קריית שמונה כל חייה, שגידלה שם את הילדים, עוברת לתל אביב. איך זה היה לה?
ליאור: "היא פתאום גילתה את העיר. גילתה את הים, גילתה את החיים".

אז למה היא חזרה? בגלל שלא הייתה לה ברירה, כי הפסיקו לממן?
ליאור: "לא. היא פשוט התגעגעה לבית, לפינה שלה, למרחב שלה, לגינה. הסביבה הטבעית שלה שם, חברות, שכנות. אני מניח שזה גובר על דברים אחרים".

כמה אנשים לדעתך, מתוך אלה שפונו מקריית שמונה, יחזרו לשם?
ליאור: "הרבה לא יחזרו. יכולים לספר לי סיפורים עד מחר, אבל הרבה לא חוזרים, וגם לא יחזרו. אני פוגש אותם, הם באים למופעים. הרבה אנשים גילו את המרכז, ולא רק זה – הילדים והנכדים שלהם עזבו את קריית שמונה עוד קודם".

ואז מי יישאר בקריית שמונה? האוכלוסייה החלשה?
ליאור: "שאלה טובה. ואתה יודע מה? אני מרשה לעצמי, כבן קריית שמונה, לענות בחוצפה על השאלה הזאת: אני כעסתי על ההורים שלי שנשארו בקריית שמונה עוד כשהייתי ילד. כי אמרתי, לא יכול להיות שאנחנו יושבים פה, חוטפים קטיושות על ימין ועל שמאל במשך המון שנים, ובמרכז יושבים בבתי קפה. בהערכה שלי, 20%־25% לא יחזרו. זה הרבה, זה רבע מהעיר, כשכל העיר זה עשרת אלפים תושבים".

קפה עם ח'אלד וטאהא
על תחילת הדרך הוא מספר: "הגילוי הרשמי היה בבית הכנסת. מקריית שמונה יצאו המון דברים טובים, המון אנשים מדהימים ומוצלחים. אני תמיד אהבתי מוזיקה – כילד, בבית".

היית הפייטן?
ליאור: "מרגע שהתחילו לקרוא לי 'הפייטן', בגיל 11 וחצי־12, זה כבר היה רשמי, שאני פייטן. אז לא הייתי בטוח שזו ההגדרה שהייתי רוצה שייתנו לי, אבל זה ניתב את כל מסלול חיי".

אם יכולת לשיר משהו אחר, מה היית שר?
ליאור: "סביר להניח, בוא נגיד תשובה שתפתיע אותך, רוק".

איזה רוק אתה שומע?
ליאור: "מיכה שטרית. אני מת על המוזיקה שלו ועל הטקסטים שלו. הייתי שומע רמי פורטיס וברי סחרוף".

אתה יכול לציין שמות של סלבס מהעולם שהופעת איתם?
ליאור: "שב ח'אלד, ראשיד טאהא. כל האמנים האלה הגדולים. ישבתי איתם בבתי קפה בפריז. המפיק המוזיקלי שלהם היה המנהל המוזיקלי שלי".

ליאור אלמליח מישראל יושב בבית קפה עם שב ח'אלד וראשיד טאהא. אתה יהודי מישראל והם אלג'יראים. הם מדברים על שלום? או כל הזמן על מוזיקה?
ליאור: "הם מדברים. אתה תתפלא כמה זה היה אפשרי. 'אם לא המצב היינו באים להופיע בארץ', כאילו, אומרים לך את זה חד־משמעית. אני עובד עם מוזיקאים מסוריה ומעיראק שאני פוגש על במות באירופה".

מה שרתם יחד?
ליאור: "מהשירים שלהם. שרנו מוזיקה אלג'יראית קלאסית. זה העולם שלנו, הפייטנים היהודים. הוא שר 'יא אשיקין', והוא אומר לי 'אתה מכיר את זה?'. 'ברור, ידיד נפש'. אז שרתי להם את זה בעברית, והם שרו לי את זה באלג'יראית".

איך אף אחד לא ידע על זה פה? התקשורת לא התעניינה?
ליאור: "אני תמיד חשבתי על האופציה השנייה. במה הם מתעניינים? כשמשהו לא טוב קורה. פעם הלכתי לאיסטנבול, עם שייח' מוסלמי מהמפלגה שמתנגדת לארדואן. הלכתי להופיע איתו במקום ציבורי מסוים, והמופע התבטל בגלל שהיו איומים בפיגוע של אל־קאעידה, עם השם שלי. ואז נהיה בלגן עם המוסד ופינו אותי מהמלון באיסטנבול היישר למטוסים. פתאום אני מקבל גל של טלפונים: גלי צה"ל, רשת ב', וידיעות".

למה צריך שכמעט יהרגו אותך כדי שידברו עליך?
ליאור: "דברים טובים פחות מעניינים כנראה".

עבדת עם ג'ו עמר?
ליאור: "הופעתי עם ג'ו עמר, לא מעט מופעים, גם עם תזמורת אנדלוסית. הפקתי לכבודו, כשהוא כבר היה במצב לא טוב, סדרת מופעים. לאחר מותו הפקתי לזכרו כמעט את כל מופעי ג'ו עמר בארץ".

עד כמה הוא פרץ דרך? הוא גם שילם על זה מחיר מאוד יקר.
ליאור: "הוא פרץ דרך, חד־משמעית. לפניו, מי הקשיב למוזיקה עם סממנים אנדלוסיים, מזרחיים? אחד הקרקסים הגדולים היה חוסר השמעתו ברדיו, וחוסר המעמד".

הוא עזב בכעס.
ליאור: "הוא עזב בכעס, כן. ואתה יודע מה עצוב? שאתה גשר בין־דורי, ואתה לא בפלייליסט, לא ברדיו, ושנים נלחם כדי לקבל את המעמד שלך, למרות שאתה מגדולי הפייטנים של מדינת ישראל".

איך שכנעת את זאב רווח לבוא ולשיר איתך?
ליאור: "הוא פנה אליי לפני כן. הוא הציג לי את ספר הפיוטים של אבא שלו, משה רווח זיכרונו לברכה, שהיה פייטן מאוד ידוע. אמרתי לו בוא נעשה מופע ביחד, ולפני זה בוא תעשה איתי את הפיוט 'אעופה אשכונה'".

מה הרגשת ממנו באותם רגעים?
ליאור: "קודם כל, הוא התרגש בצורה שאי אפשר להסביר בכלל. אתה אומר, על כמה במות הבן אדם הזה עלה, ובכמה סרטים הוא שיחק, אבל הוא הגיע לאיזה מקום של חרדת קודש. הוא התנצל אחר כך: 'אתה בטוח שאני לא הורס את הפיוט? אני לא עושה פה זלזול בכל הדבר הזה?'".

חידשת את "אעופה אשכונה" עם מיכה שטרית חברך, שגם הולך להדליק משואה
ליאור: "הוא ראוי, אין ראוי ממנו. אני חושב שהוא מאוד עזר לעצב אותי כאמן וכפייטן". להגיע לאוזניים בחלק האחרון של הריאיון מצטרפת אלינו נעמה טוב אלמליח, אשתו של ליאור.

שלום, נעמה. אתם מוציאים אלבום משותף?
נעמה: "כן".

את זמרת?
"כן, מאז שאני זוכרת את עצמי. נולדתי לתוך הדבר הזה. גדלתי על ברכי זיקו גרציאני, שהיה מנצח אגדי של תזמורת צה"ל".

איך גדלת על ברכיו?
"אבא שלי היה מפקד תזמורת צה"ל 30 שנים, וזיקו זיהה את הפוטנציאל שבי. אז הלכתי למקהלה. גרנו בפתח תקווה, הלכתי למקהלת קנטבילה, הייתי סוליסטית שלה וסוליסטית של תזמורת פתח תקווה, ואחר כך הלכתי ללמוד ב'רימון'".

אתה הכרת אותה על הבמה?
ליאור: "הלכתי לראות עם בוגרי תזמורת צה"ל מופע שהזמינו אותי אליו, ואני רואה בוגרת תזמורת צה"ל. לא התייחסתי לזה שהיא יפה, אבל הבנתי שהיא רווקה. הלכתי ישר אליה".

איך התחלת איתה?
ליאור: "הייתי מאוד עדין. קודם כל הצעתי לה, 'שמעתי אותך שרה מדהים, בואי נעשה משהו במוזיקה'".
נעמה: "האמת, אני מודה, הוא היה מוכר. הוא צלצל אליי ואז אמרתי, הוא יכול לעזור לי בקריירה, גם להופיע איתו. וואי, איזה יופי, יש פה פייטן מוכר, אפשר לעשות איתו דברים".

מתי הבנת שהוא רוצה מעבר?
נעמה: "הבנתי מלכתחילה, הוא לא הסתיר את זה לרגע. זה גם מאוד החמיא לי כי הוא ידע לעשות את זה בצורה מאוד נעימה. מרוקאים מאוד עדינים, מאוד ג'נטלמנים, מאוד רגועים".

כמה זמן זה לקח בפועל?
נעמה: "וואו, איזה שלושה חודשים של חיזור איכותי, אבל עקשנות שקטה".

ולמה לקח לך שלושה חודשים לפתוח את הלב?
נעמה: “הייתי בת 24".

 והוא היה?
נעמה: "34. עשור בדיוק. ואז הוא נראה לי גדול. הייתה איזו מין מחשבה על העשור הזה, וגם אני הייתי בשנת הוללות, ולא רציתי בכלל לחשוב על התמסדות או קשר רציני".

את חילונית ומבית אשכנזי, נכון?
נעמה: "אני אשכנזייה. הסבתא שלי מצד אמא עיראקית וטורקייה".

והדת לא הפחידה אותך?
ליאור: "הפחידה אותי. אם היית שואל אותי אז אם אני חושבת שאתחתן עם בחור עם רקע דתי, עם זיקה לדת – לא. אנחנו רשמית אומרים שאני דתי לייט, מסורתי־דתי".

עד כמה זה קשה שבעלך מצליח מאוד ואת עדיין נאבקת לקבל הכרה?
נעמה: "ברור שאני רוצה. הרצון תמיד היה. העניין היה עד כמה הייתי מוכנה נפשית להיות בנקודה של חשיפה, של לקחת את קדמת הבמה עד הסוף. זה גם קשור לזה שאני אישה, שיש ילדים בבית. אבל ליאור, בין שכמרוקאי ובין שכאדם דתי, שובר את כל הסטיגמות. הוא אבא, בעל, שותף מלא. אין לנו ברירה היום, גם הנשים לא מאפשרות".

איך נולד הרעיון של אלבום משותף?
ליאור: "הופענו הרבה פעמים יחד בעבר. בקורונה, כמו כל האנשים, ישבנו בבית. פתאום גיליתי את הפסנתר מחדש, כי בילדות הייתי מנגן. התחלנו להוציא כל מיני סרטונים ביתיים, קאברים ישראליים, והיו צפיות אדירות ואנשים הגיבו".

נעמה: "ואז החלטנו לעשות אלבום משותף. יש לנו חבר טוב, ערן מיטלמן, ואמרנו שכדאי למנף איתו מפלז'ר לביזנס. זה בעצם בייבי של כולנו".

 מהי הציפייה שלכם מהאלבום הזה?
נעמה: "להגיע להרבה אוזניים ולבבות, כי אנחנו מאוד מאמינים בזה וחושבים שהחיבור שלנו, האישי וכמובן המוזיקלי, הוא מיוחד. גם השעטנז הזה, של מזרח ומערב, שבו כל אחד מאיתנו מביא את הדנ"א שלו".