ביטחון
מלחמת אזרחים בלבנון? חיזבאללה עלול להפנות את האש לעבר ישראל
באופן מפתיע, הרבה מהכותרות התקשורתיות של הימים האחרונים אינן עוסקות ברצועת עזה. על "שולחן הניתוחים" נמצאות סוריה ולבנון, עם פוטנציאל משמעותי מאוד לסדר אזורי חדש.
עד כמה חדש? דברי נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה (25.8), אומרים הכל: "ממשלת לבנון קיבלה החלטה חוטאת – להפשיט את ההתנגדות מנשקה, בזמן שיש תוקפנות ישראלית וכוונה להרחיבה. ההחלטה התקבלה מתכתיבים אמריקניים־ישראלים. אם הממשלה תמשיך כך, היא אינה מופקדת על הריבונות הלבנונית, אלא אם תחזור בה מהחלטתה".
בעוד שבסדר הישן חיזבאללה, שפעל כמדינה בתוך מדינה, הקפיד לצייר את עצמו כמגן לבנון וכמסייע לממשלת לבנון הנבחרת – הרי שכעת, לראשונה, חיזבאללה מאיים (בלשון שאינה משתמעת לשני פנים) על ריבונותה של ממשלת לבנון.
התפתחויות שיוצרות מצב חדש
מקצת מההתפתחויות שיוצרות, לפחות על הנייר, מצב חדש: החלטת ממשלת לבנון האחרונה על פירוק חיזבאללה מנשקו. מסעות הדילוגים של מורגן אורטגוס, שליחת ארה"ב ללבנון, ושל שגריר ארה"ב בטורקיה ושליחה לסוריה, טום באראק, בין הערים ביירות, ירושלים ודמשק. הצפי לנאום נשיא סוריה בעצרת האו"ם בחודש הבא.
הדיווחים על צפי לחתימת מזכר ההבנות הביטחוני עם ישראל. הודעת ישראל המביעה הערכה לממשלת לבנון על החלטתה ומביעה נכונות לנסיגה – בכפוף לפירוק חיזבאללה מנשקו.
אין ספק שיש כאן פוטנציאל אדיר להפסקת פעולות האיבה בין ישראל לשתיים מאויבותיה הגדולות ביותר, וזו אכן הזדמנות לתחילתו של סדר אזורי חדש: עם לבנון, שעימה ברמה המדינתית אין לישראל חילוקי דעות מהותיים בסוגיות שטח ותפיסה אזורית, וגם עם סוריה שמקומה הגיאוגרפי קריטי לכל סדר אזורי חדש שייווצר.
בתהליך מנוהל נכון יש סיכוי להרחיב את הסכמי אברהם לפחות עם לבנון, שחלק ניכר מאוכלוסייתה (העדות הנוצרית והדרוזית) אינו מתנגד לישראל, ובמובן הזה יש מכנה משותף יחסי בינו לבין מקבלי ההחלטות בממשלת לבנון.
בתהליך מנוהל נכון יש חשיבות קריטית לחסימת השתלטות ברית "האחים המוסלמים" (קטאר וטורקיה) על סוריה, ומניעת החלפת ציר דתי קיצוני אחד (השיעי) בציר דתי קיצוני אחר (סוני־ג'יהאדיסטי).
Wishful Thinking מול חלופה מסוכנת
אבל כל זה כרגע על הנייר בלבד ובגדר Wishful Thinking, ומולו יש חובה להציג גם את הגישה המתחרה – החלופה המסוכנת. לפי הגישה האחרת, יש ניסיון כמעט נואש של הממשלות בסוריה ובלבנון למצוא חן בעיני ארה"ב וממשל טראמפ בכדי לקבל לגיטימציה רשמית, לזכות בהסרת חסמים ומגבלות ולפתוח בשיקום כלכלי מאסיבי ששתי המדינות מאוד זקוקות לו.
הנתיב הזה עובר בחלק ניכר מהסוגיות דרך ישראל, ולכן הן זקוקות ל"חותמת הכשרות" הישראלית שתלבין אותן באופן רשמי בעיניים האמריקניות. לפיכך, ממשלות סוריה ולבנון מוכנות לחתימה על הסדרים זמניים בלבד עם ישראל, שבראייתן יספיקו למטרה זו, תוך חילוץ וויתורים קרקעיים מישראל בתמורה לכך והימנעות בכל דרך מחתימה על נורמליזציה מלאה איתה, תוך דחיית הנושא למועד לא ידוע בעתיד.
המטרה: מניעת כל תקדים בלתי הפיך – השגת תמורות מוחשיות (שיקום, נסיגה קרקעית ישראלית ולגיטימציה בינלאומית, בדגש לאמריקנית) – תוך "מריחת זמן" והעברת תקופת טראמפ בשלום, שלאחריה ינסו (בלבנון בלית ברירה, ובסוריה מתוך כוונת מכוון) להחזיר את הסדר הישן על כנו, לאחר שוויתורים ישראליים כבר בוצעו.
איזו גישה היא האמיתית?
מודה, שקיים קושי לא קטן לנסות ולהעריך בימים אלו איזו מהגישות היא הגישה האמיתית של סוריה ושל לבנון, ומן הסתם האמת מצויה באמצע.
עושה רושם שגם ארה"ב, ששמה את יהבה באופן מלא על משטר א־שרע בסוריה והייתה עד כה בגישה הראשונה, החלה לאזן את עמדתה. דו"ח של הפנטגון שהועבר לקונגרס לפני חודשיים מציג שגורמים מאל־קאעידה שואפים להשפיע על הממשלה הסורית החדשה.
במקביל, התבטא השליח האמריקני לסוריה כי בעקבות האלימות הבין־עדתית בסוריה, ייתכן שממשלה ריכוזית מאוד אינה רעיון טוב ויש לחפש פתקון אחר בדמות "קצת פחות מפדרציה".
אבל נכון יהיה, בראייתי, לנסות ולמצות כל הזדמנות שיש ליצור כאן סדר אזורי חדש. בסיוע ארה"ב, שממילא לוחצת לכיוון הזה, אפשר יהיה ליצוק לו את היסודות הנכונים ולוודא שהתהליך אינו הפיך.
עקרונות זהירות לישראל
אולם, בגלל הסיכון הנובע מהגישה השנייה שהצגתי, חובה על ישראל לאמץ גישה זהירה מאוד, המתבססת על המציאות ולא על תפיסת המציאות:
מחיר קבוע ובלתי הפיך על השתתפותן במלחמה נגד ישראל – שהוא גם בבחינת מסר לאזור. מי שמכיר מעט את הצד השני, מבין שנזקים ישירים מהמלחמה אינם נחשבים בעיניו מחיר. מה שקורה לאחריה, שאינו תלוי כסף, הוא בהחלט כן.
בהקשר זה מוטיב הקרקע ואחיזת השטח חשוב: ישראל תוסיף להחזיק בנכסים ביטחוניים שמקנים לה עומק אסטרטגי מסוים בשטחן של שתי מדינות אלו וחיץ מאזרחי מדינת ישראל – אם בחזקה ישירה על ידי כוחות צה"ל ואם באמצעות כוחות פרוקסי מטעמה (הדרוזים כדוגמה).
הסדרי שביתת הנשק מ־1974, שמוזכרים כל הזמן בדיווחי התקשורת, אינם רלוונטיים עוד. ההסדרים נעשו מול ממשלה ותיקה ויציבה עם צבא – וזה אינו המצב כאן. יתרה מזו, גם אם הייתה לממשלת א־שרע צבא, הרי שמדובר בצבא של ג'יהאדיסטים, שישראל לא הייתה מעוניינת שיישבו על גבולה. לפיכך, קווי 1974 אינם רפרנס לשום הסדר עתידי במקרה הנוכחי.
אסור שכל הסדר עם סוריה ולבנון יתבטא כבעבר רק בתחום הביטחוני־צבאי. כשארה"ב לצד ישראל, חובה לנצל את ההזדמנות ולהפנות רשימת דרישות אזרחיות – פעולה נגד חיזבאללה מצד אחד ונגד אנשי דאעש והג'יהאדיסטים מצד שני: הפסקת מימון, החרמת חשבונות בנק, מניעת נגישות לאוכלוסייה האזרחית, השפעה עליה באמצעות תוכניות סוציאליות, הפסקת הדעווה ועוד. הסדרים שיתמצו רק בתחום הביטחוני־צבאי – סופם להיעלם.
נורמליזציה עם ישראל והסדרה בינלאומית רחבה תחת מטרייה אמריקנית של "ברית אברהם" – חיונית מאוד לאזכור רשמי. במובן הזה, כניסתן של סוריה ולבנון לברית אברהם היא בהחלט מרכיב בלתי הפיך, ולשם על ישראל לשאוף. המשמעות: בכל הסדר קצר טווח שייערך כעת (אם ייערך) יש לקבוע לוח זמנים מוגדר, גם אם ארוך טווח, לתחילת כניסה להסכמי אברהם – טרם סיום כהונתו של טראמפ כנשיא.
עד כאן בקצרה על שתי הגישות ועל הדרך הדוחפת לסדר אזורי חדש, אך גם הזהירה שבה על ישראל לנקוט.
חשוב לציין כי בעודנו מדברים על העתיד, כל אחת מהממשלות (בסוריה ובלבנון) נתקלות בקשיים משמעותיים במימוש התחייבויותיהן. בלבנון, אמירתו האחרונה של נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה (המובאת בראשית הטור), מעידה כאלף עדים על פוטנציאל לא קטן לפריצת מלחמת אזרחים חדשה בתוך לבנון.
להערכתי, יש סיכוי לא קטן שחלק מהאש תופנה על ידי חיזבאללה במכוון לעבר ישראל, כדי לנסות ולהסיט את הקשב הפנימי ולהוריד לחץ מעצמו מול אויב חיצוני. צעד זה גם ישרת את איראן, שבימים אלו מתמודדת עם לחץ משמעותי של צרפת, בריטניה וגרמניה, בדרך להפעיל את מנגנון הסנקציות ה־Snapback האגרסיבי, שיש ביכולתו לערער משמעותית את המשטר האיראני.
כשמסתכלים על המציאות מזווית מאוזנת, ברורה בעיניי הזהירות המתבקשת מצידה של ישראל בהתנהלות מול סוריה ולבנון, ואם כבר – הצורך להגיע למצב בלתי הפיך מולן כל עוד טראמפ מכהן כנשיא ארה"ב.
על פי נגל, "למרות שבאופן רשמי זה לא יצא אף פעם החוצה, כנראה ישראל החליטה לתקוף ללא קשר לאישור או אי אישור, היא הודיעה לארצות הברית וזו אמרה: 'אוקיי, תתקפי'. היא לא הבטיחה שתצטרף".
לדעתו של פרופ' נגל, ישראל לא מתכוונת לתקוף את אתרי הגרעין האיראניים בעת הזו. "את הפגיעה שאיראן ספגה ב'עם כלביא' היא לא הספיקה לתקן, וגם החומר המעשר שנמצא במעמקי פורדו ואיספהאן – אי אפשר להגיע אליו מהאוויר". הוא הסביר כי אם האיראנים ינסו להתניע מחדש את תוכנית הגרעין שלהם, גורמי המודיעין יבחינו בכך מייד. "ניסיון של האיראנים לשקם את האתרים ייראה מהאוויר. לפעמים אתה יכול להיכנס לתוך האתרים עצמם, אבל רוב הסיכויים שיראו אותך מתקרב אליהם". לפיכך הוא העריך: "אני לא רואה איום מיידי כרגע מהגרעין האיראני".
הוא סבור כי מה שמדיר שינה מעיני ישראל אחר לגמרי. "ישראל לא יכולה להשאיר את תוכנית הטילים הבליסטיים באיראן ללא פגיעה", קבע. "בנושא הטילים הבליסטיים לצערי, חלק מהדברים שנפגעו הם דו שימושיים, הם קיבלו בהם עזרה בעיקר מהסינים, והם משקמים אותם בקצב מהיר. זו אחת הסיבות המרכזיות שנתניהו נסע לוושינגטון, כדי לדבר עם טראמפ בארבע עיניים".
לסיום התייחס לנסיעתו הבהולה של ראש הממשלה לוושינגטון. "יש דברים שאי אפשר להציג בשיחת וידאו קצרה עם הנשיא. עצם העובדה שכשראש ממשלת ישראל מבקש, הוא מקבל פגישה באופן מיידי, זה עצמו מעביר מסר. הסיבה העיקרית הייתה לבוא ולהדגיש את הבעייתיות בכוונות שלהם, מה האיראנים חשובים ומה הם מתכננים, וגם מה הם חושבים על האמריקאים". הוא הדגיש: "אלה דברים שחשוב שייאמרו בחדר סגור. למיטב הערכתי, לא קיבלנו החוצה כל מה שנאמר בין נתניהו לטראמפ, וזה טוב מאוד".
המערב והמדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון מקווים כי המשטר האיראני יקרוס באמצעות הפיכה. למרות שהמשטר דתי וקיצוני, מרבית הציבור האיראני הוא חילוני, ליברלי ומשכיל במיוחד. נכון לעכשיו, אין לקבוצות המפגינים ברחובות מנהיג או הנהגה שיכולים לקחת את האירוע המתחולל באיראן צעד אחד קדימה.
צה"ל ומערכת הביטחון הגבירו את הדריכות והפיקוח על איראן
דבריו של נשיא ארה"ב אתמול נקלטו היטב באיראן. ראשי המשטר מיהרו להשתמש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל, בניסיון להציג את המחאה כתוצר של התערבות חיצונית. האיומים של הנשיא האיראני, שלפיהם פעילות צבאית אמריקנית נגד מדינתו תיענה בתגובה, נתפסים כחסרי כיסוי ממשי.
לאן יוביל סבב המחאות הנוכחי באיראן? התשובה אינה ברורה. נראה כי ההפגנות הפעם עוצמתיות יותר, והייאוש של האזרחים אמיתי. הבעיה המרכזית היא היעדר הנהגה או מנהיג שיכולים להוביל את המחאה לשלב השני של מהפכה. מנגד, ייתכן שמהלכי המחאה יביאו לשינויים בסדרי העדיפויות של הממשל האיראני. על ישראל להמשיך לפעול כפי שעשתה בימים האחרונים: להיות ערנית ודרוכה – ובמקביל לשמור על דום שתיקה.
לדברי "אל־אח'באר", מאז הפסקת האש בעימות האחרון, ישראל שינתה את אופי פעילותה הביטחונית בלבנון, והיא פועלת כנגד מרכיבים אזרחיים, פוליטיים וצבאיים של חיזבאללה. לצד התקיפות הממשיכות בדרום לבנון, נטען כי קיימת כעת "שכבה חדשה" של פעילות חשאית, הנתפסת כחלק מניסיון ארוך טווח למנוע התחזקות מחודשת של הארגון.
העיתון מדגיש כי ישראל אינה רואה את חיזבאללה רק כגורם לבנוני מקומי, אלא כחלק אינטגרלי מציר ההתנגדות במזרח התיכון. לפיכך, יכולת הארגון להמשיך לפעול – לטענת הדיווח – משליכה ישירות על זירות נוספות ובהן סוריה, עזה, עיראק ותימן. בהקשר זה נטען כי ההישגים שחיזבאללה מצהיר עליהם אינם תואמים את הערכת ישראל, שלפיה הארגון עדיין שומר על יכולות משמעותיות.
לפי הדיווח, אחת הסוגיות המרכזיות היא השאלה כיצד תפעל ישראל כדי לשמור על "רמת שחיקה" של חיזבאללה, באופן שמונע ממנו להתייצב מחדש כגורם אסטרטגי. בין היתר נשקלות אפשרויות של תקיפות נקודתיות מדויקות, לצד צעדים חשאיים העשויים לכלול חדירה לשטח לבנון, ואף מבצעים מיוחדים.
עוד דווח כי חלק מההערכות בלבנון מצביעות על כך שישראל מבקשת לעבור משלב המעקב והאיסוף לשלב של יצירת "תשתית פעולה" בשטח הלבנוני. בין התרחישים שנבחנים, כך על פי הדיווח, תרחישי קומנדו שמטרתם פגיעה ביעדים שאינם רגישים לכוח אש מהאוויר – לרבות מתקנים צבאיים מוגנים או ניסיונות חטיפה של דמויות בכירות.
"אל־אח'באר" מציין כי בזירה המודיעינית נרשמת פעילות אינטנסיבית של ישראל בתוך לבנון, תוך הסתייעות – לטענת העיתון – בגורמים מערביים וערביים המקיימים עמה שיתופי פעולה מודיעיניים. מנגד, גם פעילות הביטחון של מדינות זרות המתואמות עם ישראל גוברת בשטח, מה שמעלה סימני שאלה לגבי מהלכים אפשריים בעתיד הקרוב.
בדיווח נכתב כי ישראל מנסה לנהל את התקיפות הנוכחיות כך שיתמקדו בגוף הצבאי של חיזבאללה או בתשתיות המסייעות לו, כדי להימנע מפתיחת חזית כוללת שתגלוש לעימות אזרחי רחב. עם זאת, בעיתון מזהירים כי כל שינוי בהבנה של ישראל לגבי מטרותיה, או פגיעה אפשרית ביכולת המבצעית של הארגון, עלולים להוביל ל"פיצוץ בלתי מבוקר".
על פי "אל־אח'באר", ההתפתחויות הפוליטיות והלחץ האמריקאי על ביירות, לצד ההסלמה בשטח, יוצרים דינמיקה שעשויה להוביל את האזור לנקודת התנגשות מחודשת. העיתון טוען כי ההחלטה על פתיחה בעימות רחב אינה מצויה רק בידיו של חיזבאללה, וכי גם ישראל עלולה להיגרר למהלך צבאי גדול – במתווה שעדיין תלוי בעמדה האמריקאית, הנתפסת כמי שמתאמת מקרוב את ההסלמה או הבלימה.
