"שיחקנו בשביל הדגל": זה היה לפני כשלוש שנים בהפסקת משחק ליגה בין קבוצות מכבי ובני-יהודה תל-אביב זומן לקהל רגע של היסטוריה. בטקס הוקרה שבו הוענקה ליוסף גולדשטיין, מהשחקנים הגדולים של מכבי בכל הזמנים, חולצה ממוסגרת לתפארת כשעליה מספר 8' המזוהה איתו. הלחלוחית שבעיניו העידה על עוצמת ההתרגשות שהסבה לו המחווה.

"גולדשטיין, שהכל קראו לו יוסקה, להבדיל מיוס'לה מירמוביץ', אגדת כדורגל אחרת של מכבי ומי שנחשב למר אלגנט על כר הדשא ושהיה מאחרוני המוהיקנים של קבוצת הפאר של מכבי בשנות ה-50, הלך הבוקר לעולמו היום (ראשון) כשהוא בן 88. הידיעה על מותו החזירה אותי לראיון האחרון שערכתי עמו בשלהי שנת 2017. 

יוסקה שיער שמלמעלה הכתיב לו הגורל שיעסוק בספורט: "נולדתי ב-29 במארס 1932, ביום שבו נפתחה המכבייה הראשונה, כך שאני לגמרי מכביסט", העיד על עצמו. לדבריו, הגיע לקבוצה בעקבות אחיו הבכור, חיים, שלימים נפל במלחמת העצמאות. בהיותו בן 17, במשחק הליגה השני שלו, הבקיע שער ב-0:3 המוחץ של קבוצתו בדרבי התל-אביבי. "זה היה מול יעקב חודורוב, השוער הכי טוב שהיה לנו, ממש ענק", הדגיש.

הרבה לפני עידן הלגיונרים בכדורגל הישראלי, שיחק יוסקה בחו"ל – בוינגייט, קבוצת חובבים יהודית לונדונית. "חובבים, חובבים, אבל לא שיחקנו בחינם", סיפר: "את המשכורת היו מעבירים לי דרך מסגרייה של יהודי כדי לעקוף את הקושי בהשגת רישיון עבודה". בהמשך שיחק גולדשטיין כשנתיים במדי קבוצת ריינג'רס יוהנסבורג, אלופת דרום אפריקה. "הייתי שם כמו מלך", נזכר בהנאה, "העמידו לרשותי מכונית צמודה וגם משרתת שחורה שקראו לה מייבל. מבין החוויות שהיו לי שם אני זוכר איך כשיצאתי עם נבחרת יוהנסבורג לשחק בקונגו הבלגית, זאיר של היום, שיכנו אותנו בבית-הארחה בקצה הג'ונגל. בלילה ראינו אריות מעבר לגדר. זה היה משהו".

לאחר שנתיים, נאלץ לשוב ארצה ולקבל לידיו את ניהול בית הדפוס המשפחתי, כשאביו חלה. יוסקה עמל שם גם כשחזר לככב במכבי תל-אביב וכשהוא, קלאסה של שחקן קישור, שיחק במקביל ב-25 משחקים בינארציים של נבחרת ישראל, כולל התבוסה 7:2 נגד נבחרת פולין ב-ורוצלב. יוסקה כבש שם אחד משני השערים לצד נחום סטלמך "ראש זהב". הוא תירץ את התבוסה בכך שבאותו משחק זרקו ישר למים את המאמן החדש דאז, גיולה מאנדי, מבלי שהכיר את השחקנים. אף שחלף מאז זמן רב ניכרה התרגשות בקולו של יוסקה, כשהתייחס למאנדי, מי שהיה מאמן נבחרת הפלא ההונגרית ובא לאמן בארץ האבות. "מאנדי היה טיפוס משגע", סיפר. "לפני משחק הוא לא היה מסוגל לשבת בשקט וכל הזמן היה הולך אנה ואנה, שקוע במחשבות לקראת המשחק הצפוי".

"בימים ההם זו הייתה גאווה גדולה ללבוש את מדי נבחרת ישראל", הצהיר יוסקה. "אנחנו שיחקנו בשביל הדגל ובשביל הסמל בעוד ששחקני הנבחרת כיום משחקים בשביל הכסף. בתקופה שלנו הסתפקנו בדמי-כיס של שלושה דולרים ליום". יוסקה החמיץ לא רק את המשחק נגד הרוסים, אלא גם את הניצחון האדיר בבלגרד על נבחרת יוגוסלביה החזקה. מסתבר, שבדיוק אז הוא היה בנבצרות. "זה היה לפני פסח", העיד כשחותם ההחמצה עדיין ניכר בפניו.

"בדפוס שלנו היינו עמוסים בהזמנות לקראת החג ונאלצתי לבקש לשחרר אותי מהנסיעה. לפחות התנחמתי במשחקים בלתי נשכחים אחרים של הנבחרת שבהם שיחקתי, כמו ניצחון ה-0:4 על נבחרת אנגליה הצעירה בבלומפילד. מאנדי הזכיר לנו שוב ושוב כמה חשוב להתאמץ  בשביל המולדת". יוסקה היה נשוי שנים רבות לבת-עמי, בתו של מי שהיה שחקן הכח לייפציג ואב לשלושה. בריאותו התערערה בשנותיו האחרונות. הוא עבר ניתוח מעקפים, סבל מגידול בגולגולת וגם החליפו לו ברך. "זה כתוצאה משנים של כדורגל", העיר. את מקום המשחק האהוב עליו תפס הסודוקו. ככה זה. הזמנים משתנים ומציאות אחרת השתררה במגרשים.

"עכשיו זה כבר לא זה", הצר יוסקה. "השחקנים של היום מטיילים בין הקבוצות כמו בטיילת ואין דבר כזה להיות נאמן למועדון. אם היו מבקשים ממני עצה, הייתי אומר – 'שתפו יותר שחקנים ישראלים. החבר'ה שלנו לא נופלים מכל הזרים שמביאים מחו"ל. במקום לעודד את השחקנים המקומיים, מבזבזים את הכסף על שחקנים מחוץ לארץ".