המתיחות הגוברת בגבול הצפון, פעולות צה"ל בתוך השטח הלבנוני וההתגברות בקריאות לפירוק חיזבאללה מנשקו, אינם רק חלק מדו"חות צבאיים או סיקור חדשותי. מאחורי הכותרות מסתתר סיפור של עם שלם, שמבקש בסך הכול לחיות. בשיחה עם "מעריב", מתאר אל"מ (מיל’) ד"ר משה אלעד – מזרחן, מומחה ללבנון, לשעבר מושל נפת צור ובינת ג’ביל ברצועת הביטחון, וכיום מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי – מציאות סבוכה, בה מצטלבות תקוות העם הלבנוני עם חששות ההנהגה וצל חיזבאללה שממשיך לרחף מעל הכול.

לדבריו של אלעד, הקרקע בלבנון רועדת, אך דווקא מבין הרעשים עולים קולות חדשים: "ראשי הממשל בלבנון ועמם רוב גדול של הציבור הלבנוני מייחלים לשינוי. הם רוצים כלכלה טובה, תיירות נכנסת, פריחת הבנקאות ובעיקר שיוכלו לחיות בצורה נאותה כפי שהורגלו לאורך שנים רבות. הלבנונים אוהבי חיים הם והם גם מתאפיינים בנוהג של 'חייה ותן לחיות'. אלא שלבנון זו היא, גן עדן שחיים עליו משוגעים".

ההידרדרות, הוא מציין, החלה לפני עשרות שנים: "לפני כשלושה-ארבעה עשורים הגיעה כת דתית, שיעית קיצונית, הנתמכת בידי איראן והפכה את חייהם לבלתי נסבלים: כל כמה חודשים פרצה מלחמה, הרג ודם נראו בכל מקום, אספקת מים והחשמל ניתנו בהקצבה זעירה, אשפה נערמה בכל קרן רחוב ועוד".

"כולם סימנו את חיזבאללה ומדיניותה כגורם העיקרי אבל איש לא העז לומר זאת בפומבי. ראש ממשלת לבנון הסוני רפיק חרירי רמז לכך בשנת 2005 וחוסל בידי 'אלמונים'. המילים 'חיזבאללה' ו'נסראללה' הילכו אימים על כל לבנוני ממוצע. זה היה בלתי נסלח – ארגון הטרור הדתי הזה מנע ממיליוני לבנונים לחיות חיים נורמליים", הוא מסביר.

האירועים האחרונים, כך נראה, הביאו לשינוי בתפיסה הציבורית.
"זאת עד למלחמה האחרונה. ‘הגיע הזמן’ החלו להישמע קריאות ברחבי המדינה. חיסולו של נסראללה וגריעת היכולות של חיזבאללה ע"י ישראל, בתוספת האיומים של ארה”ב צרפת ובריטניה וקריאותיהן לפירוק חיזבאללה מנשקו – הפיחו רוח חיים בלבנוני הממוצע".

"הקריקטורות, כלי הנשק היחיד של האופוזיציה בלבנון, החלו להעלות על נס את הלבנוני הממוצע, האיש הנאיבי עם התרבוש האדום והשפם הארוך שכל מה שהוא רוצה זה לחיות. לעבוד, לאכול ולשתות. לא הרבה".

הבעיה טמונה בהמשך קיומו של חיזבאללה ככוח שלט.
"אלא מה? חיזבאללה עדיין חי ונושם והחשש ממנו, גם אם פחת, עדיין קיים. אבל ישראל נמצאת בשטח. מי שמאזין להלכי הרוח הלא רשמיים ברשתות החברתיות ובתקשורת החופשית לא יכול שלא לשמוע את הזמירות החדשות שחלקן מבקש: ‘אל תגרשו את ישראל כי רק היא עושה עבורנו את העבודה’".

אלעד משתף גם בתמונת מצב מבצעית עדכנית: "עיון ביומן המבצעים בדרום לבנון של מספר שעות מלמד שרחפן ישראלי ירה ארבעה טילים לעבר כביש נומיירה וגרם להרוג ולחמישה פצועים. סיור ישראלי שחדר לעיירה שובא באזור מג’ידיה ירה לעבר חשודים והניס אותם. בעיירה בלידא מדרום למרג’ עיון פעל כוח ישראלי 800 מטר בתוך השטח הלבנוני. ולקינוח – חיילים ישראלים פוצצו חדר ממזרח לעיירה ע’אסונה. את צה”ל חשים כל העת. הוא בהחלט מפריע לשגרת חייהם אך רובם מעדיפים כי ימשיך להצר את צעדי חיזבאללה".

כיצד מתייחסים לכך בדרגים הגבוהים בלבנון?
"הדיווחים המבצעיים הללו מתקבלים אצל נשיא לבנון ג’וזף עאון ואצל ראש הממשלה נואף סלאם משני מקורות: האחד – החמ"ל של חיזבאללה שמקפיד 'לעדכן' את ראשי המדינה הלבנונית על הפרות ההסכם שמבצעת ישראל ומגישן עם תלונות קשות, והשני – החמ"ל של הצבא האמריקאי בביירות שמחובר לחמ”ל הישראלי בצפון הארץ. התיאום ביניהם עובד יפה והלבנונים מרוצים. אבל רק כלפי פנים. כלפי חוץ – הס מלשמוח".

ההנהגה הלבנונית, מוסיף אלעד, נאלצת ללכת בין הטיפות: "ניתן לשער את אשר חשים המנהיגים הלבנוניים. מחד הם בוודאי מרוצים שישראל מונעת כל שיקום או חזרה לפעילות עוינת של חיזבאללה ומצד שני הם מגינים על ‘האחדות הלבנונית’ ומגנים את ‘האויב הציוני’ ואת ‘צבא הכיבוש’ על הפרות ההסכם בתוך שטחה הריבוני של ארץ הארזים.

הוא מסביר: "הלקסיקון הלבנוני כבר הפך לאילם נוכח המוסר הכפול אותו נוהגת ההנהגה הלבנונית. כאשר הנשיא או ראש הממשלה חייבים לצאת בהצהרה כלשהי הם בודקים עשר פעמים את הטקסט, שמא תיפלט מילה שלא במקומה ותהפוך למלחמת אזרחים. לא מזכירים את ארה”ב ועוד פחות את ישראל. ראשי הממשל נזהרים שלא להגזים לשני הצדדים".

ומה באשר להסכם אפשרי עם ישראל?
"הנושא החם שעל הפרק, קודם שידובר ‘בהסכמי שלום אזוריים’, (כך מכונה הסכם אפשרי עם ישראל) הוא פירוק חיזבאללה מנשקו. הם מכנים זאת 'המאמץ הלאומי של האחים מהמוקאוומה'."

וכך, הוא מציין, גם ההתנהלות מול מזכ”ל חיזבאללה מתבצעת בזהירות מירבית: “את מזכ”ל חיזבאללה, נעים קאסם ('המזיע') מנסים לשכנע לפרוק את נשק חיזבאללה 'מרצון'. בשום פנים ואופן – 'לא בכוח'. קאסם אומר כלפי חוץ שלעולם לא יאפשר זאת ובתוך חדר סגור הוא דן על 'אפשרויות או דרכים לפירוק'. אוהו, כמה קברניטי הלבנונים היו רוצים שמישהו 'יוציא להם את הערמונים מהאש' ויפרק את הארגון מנשקו… אבל מי? צבא לבנון?”.

ומה לגבי הצבא הלבנוני – האם הוא מסוגל להתמודד עם האתגר?
"צבא לבנון? אין ספק שהוא השתדרג, קיבל גיבוי מערבי ומבצע כל משימה של סיכול תוך מוטיבציה בלתי רגילה. לא שמענו עדיין על 'חיסולים ממוקדים' אבל גם אלה יגיעו. 'המצב רגיש' יטענו אנשי הצבא. יש גדודים שיעים בצבא המזדהים עם חיזבאללה הן משפחתית והן אידיאולוגית. ההבדל הוא מי משלם משכורת טובה יותר. כרגע זה הצבא. יש חיילים מדרום לבנון שבתיהם נהרסו. איזו מוטיבציה תהיה להם לעזור לצה”ל?”הלבנו

בשורה התחתונה, הוא מסכם, קולו של הלבנוני הפשוט נשמע מבעד לכל הרעש: “‘תנו לנו שנת שקט’, מבקש הלבנוני ברחוב, ‘מי צריך יותר’…”