טלוויזיה
"מוגזמת" של לינה דנהאם: האם זו הסדרה הכי מתישה של נטפליקס?
אחרי ההצלחה העצומה של "בנות", לינה דנהאם מנסה להמציא את עצמה מחדש. "מוגזמת", הסדרה החדשה שעלתה ביולי לנטפליקס, נכתבה בשיתוף עם בן זוגה, המוזיקאי הבריטי לואיס פלבר, ומבוססת במידה רבה על חוויותיהם המשותפות. היא מתרחשת בלונדון, מתהדרת בקאסט מבריק ובסטינגים אסתטיים – אבל איכשהו, בין הבעות הפנים, המונולוגים הפסיכולוגיים והניסיון להיות גם עמוקה וגם קלילה, הסדרה לא מצליחה באמת לרגש.
במרכז הסיפור נמצאת ג'סיקה (מגולמת על ידי הקומיקאית מייגן סטאלטר), אמריקאית כואבת לב שעוזבת את ניו יורק לאחר פרידה טראומטית. היא נוחתת בלונדון במטרה "להתחיל מחדש", ומיד פוגשת את פליקס (וויל שארפ), מוזיקאי מקומי נאה, מופנם ושבור בדרכו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים בלתי יציבה, מלאה משיכה, בלבול ורצון להתקרב – אבל גם המון דיבור על רגשות במקום פשוט… להרגיש אותם.
מי שציפה לרומ-קום בריטי בסגנון "אהבה זה כל הסיפור" או "נוטינג היל", יגלה שמדובר ביצירה מסוג אחר. כאן אין דיאלוגים שנונים על מזג האוויר ופייב אוקלוק טי, אלא שיחות עומק על גבולות, טראומות, אינטימיות וחרדות נטישה. לרגעים זה כן נוגע, לרגעים אחרים – זה מרגיש כמו פודקאסט פסיכולוגי חופר במיוחד עטוף באסתטיקה בריטית.
הבעיה הגדולה ביותר של "מוגזמת" אינה בתוכן, אלא בטון. הסדרה נעה על הקו שבין כנות חושפנית לביקורת עצמית מעייפת. היא מנסה להיות מאוד "מודעת לעצמה", עד לרמה שבה כל דיאלוג נשמע כאילו נכתב בזמן טיפול. הצופה לא מקבל רגע של חסד – הכול מוסבר, מנותח, מתוקשר. אין שקט, אין אוויר.
והכל – דרך הפריזמה של ג'סיקה. סטאלטר, שמזוהה בעיקר בזכות תפקידה ב"האקס" ("Hacks"), מביאה למסך משחק מוקצן של הבעות, קפיצות קוליות ותנועות גוף בלתי פוסקות. גם כשהיא רק מאזינה למוזיקה של פליקס, היא לא יכולה להניח למצלמה לתפוס רגע אחד בלי הבעות פנים מוגזמות. היא עסוקה מדי בלהראות שהיא "מרגישה", עד שנשאר אפס מקום לדמיון או אמפתיה של הצופה. התוצאה: דמות מתישה, שהייתה יכולה לרגש – אילו רק הייתה עוצרת שניה לקחת אוויר בין משפט למשפט.
זה לא עוצר רק במסך. סטאלטר מקדמת את הסדרה בראיונות שמשאירים אותך תוהה אם זו קומדיה מודעת לעצמה או התקף פומבי של אגו. מצד אחד, היא מקסימה וכריזמטית. מצד שני, כמות המחוות האקצנטריות גורמת לך לתהות אם מדובר באדם או בדמות?
כמובן, זו לא רק אשמתה. הסדרה כולה מתפקדת כמו ניסוי תרבותי שאיבד שליטה. הרצון של דנהאם לתרגם את הנוירוזה הניו-יורקית שלה לשפה בריטית יותר עדינה – מביא לתוצאה לא לגמרי מגובשת. החלקים הבריטיים של הסדרה יפים, אסתטיים ומלאי פוטנציאל. וויל שארפ מעולה בתור פליקס, מבט אחד שקט שלו אומר יותר מאלף שורות תסריט. הדמויות הסובבות אותו – חברים, אקסים, להקה – מצליחות להכניס לסדרה אנושיות, חום, ומידה מסוימת של הומור. אבל ג'סיקה, הדמות המרכזית, נראית כאילו נשלפה מסדרה אחרת – רועשת, וולגרית, ומתעקשת לפענח כל סיטואציה עד תום יכולת ההקשבה שלנו.
מול זה, ראוי לציין שגם חלק מן הביקורות מהללות דווקא את אותן תכונות. כתבי The New Yorker ו־TIME שיבחו את סטאלטר על הופעה "אמיצה, חסרת גבולות ובלתי צפויה", והציגו את הסדרה כניסוי מודע לז'אנר – רומ-קום שנכתב בלשון טראומה, שמנסה להמציא מחדש את חוקי המשחק. ויש בזה משהו. "מוגזמת" לא מנסה לרגש – היא מנסה לשקף. לשים מראה מול הדור שלא מצליח להתאהב בלי לפרק קודם את המשמעות של אהבה. השאלה היא: האם זה הופך אותה לסדרה טובה?
עבור מי שמחפש עומק רגשי מגובה באסתטיקה יפה ונגיעות הומור, "מוגזמת" בהחלט שווה צפייה. היא מספקת חומר למחשבה, ויש לה רגעים כנים ואנושיים. אבל עבור מי שמחפש בריחה קלילה או סיפור אהבה מתקתק – זו עלולה להיות חוויה מתישה, אפילו מתסכלת.
כי כמו השם שלה, "מוגזמת" היא פשוט… יותר מדי. יותר מדי דיבור, יותר מדי פרשנות, יותר מדי "אני רואה אותך", "אני שומעת אותך", "אני מזהה את הדפוס שלך". ולפעמים – מה שהכי חסר זה רגע אחד פשוט, שבו שני אנשים יושבים בשקט, בלי להסביר את עצמם לדעת.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
