עוד מתחילתה, הכתיבה המבריקה של "מוגזמת" משחקת במפורש על הדיסוננס בין הסיפור שבמרכזה לבין הקומדיות הרומנטיות הבריטיות הקלאסיות – החל מג'יין אוסטן (אם כי לונדון מעולם לא הייתה במרכז יצירותיה), דרך ברידג'ט ג'ונס, "ארבע חתונות ולוויה אחת", "נוטינג היל" ושאר מפעלות ריצ'רד קרטיס. אלא שבניגוד לאלה, וכמתבקש מדנהאם – שכתבה את (או הייתה שותפה לכתיבת) כל עשרת הפרקים וביימה שמונה מהם – "מוגזמת" הרבה יותר מחוספסת.

אנחנו מתוודעים אל הגיבורה לראשונה כשהיא פורצת באמצע הלילה לבית של האקס שלה (מייקל זיגן, שאחרי הגאולה שזכה לה לאורך "גברת מייזל המופלאה", הופך כאן לנבל עצום) וזוגתו הנוכחית (אמילי רטייקאוסקי) ומעירה אותם בצרחות. בתוך דקות ברור לנו ששברי הזכוכית בדלת שג'סיקה מרסקת כדי להיכנס פנימה, יכולים באותה מידה להיות הרסיסים שלה עצמה.

אבל אפילו לנוכח הפעולה האלימה הזו, אנחנו מיד בעד ג'סיקה. היא פגיעה, רגישה, טובת לב, מצחיקה וכובשת. ולמרות שהיא כרגע מעורערת, די מהר מתחוורת יעילותה המקצועית וניכר שרגליה לרוב על הקרקע. זה כך על אף שכשהיא מגיעה ללונדון, ג'סיקה מדמיינת את העיר בתצורתה הוויקטוריאנית, הרומנטית. כרכרות עם סוסים משתנעות על מרצפות האבן, גברים עוטי חליפות וחובשי מגבעות, ונשים עוטות שמלות מוגזמות שמתחתן מחוכים הדוקים.

אין לפנטזיות האלה אלא להתרסק אל מרצפות האבן של המציאות. ג'סיקה בטוחה שהיא מגיעה לחיות באחוזה בלונדון, אבל בפועל המילה "estate" מתארת בניין מגורים סתמי בשכונה סתמית בעיר, עם קללות וצרחות הבוקעות מבעד לקירות ולתקרות. וכשהיא פוגשת כבר בערב הראשון שלה את פליקס, לא מדובר באביר על סוס לבן אלא בדגל אדום ענק בדמות גבר צעיר, יפיוף, מתוק ומסוכסך.