דעות
מגרשי כדורגל וטרור: הפנים האפלות של האסטרטגיה הקטארית
Published
11 חודשים agoon
בעולם שבו תדמית היא מטבע עובר לסוחר, קטאר הצליחה לבנות לעצמה חזות מבריקה. לא מעט מכך הודות לספורט: אירוח מונדיאל 2022, בעלות של קבוצות פאר כמו פריז סן־ז’רמן, והשקעות עתק בליגות האירופיות. כל אלו הציבו את המדינה הקטנה מהמפרץ בקדמת הבמה הגלובלית.
אבל מתחת לשכבה הנוצצת של מגרשים, פרסום ושחקנים נודעים, מסתתרת תמונה מטרידה בהרבה. לפי שורה של פרסומים מהעיתונות האמריקאית, קטאר אינה רק מעצמה ספורטיבית עולה, אלא גם שחקן מרכזי במערכת מימון הטרור הבינלאומי – והספורט הוא רק מסך עשן.
ב"וול סטריט ג'ורנל" נכתב כבר בשנת 2017 כי "קטאר משחקת משחק כפול. מצד אחד היא מציגה את עצמה כמרכז עולמי מודרני, ומצד שני היא ממשיכה להזרים כספים לארגוני טרור כמו חמאס ואל־קאעידה".
בכתבה ב"ניו יורק טיימס" לקראת מונדיאל 2022 נכתב כי "השימוש של קטאר בכדורגל אינו רק מהלך שיווקי, אלא הוא גם כלי פוליטי ליצירת נרטיב עולמי חדש". במילים אחרות, הכדורגל אינו עוד תחביב או השקעה – אלא מכשיר מדיני.
קרן ההשקעות של קטאר (QSI) היא הבעלים של קבוצת הכדורגל פריז סן־ז’רמן, שבראשה עומד הקטארי נאסר אל־חלאיפי. המועדון, למי שלא מכיר, הוא אחד הגופים המשפיעים ביותר בעולם הספורט. מעבר לכך, קטאר השקיעה סכומי עתק בתקשורת ובתשתיות ספורט באירופה וארה”ב – כולל השקעות ישירות ב־ESPN, רכישת בתי מלון בלונדון, נדל"ן במנהטן ורשתות פרסום עולמיות.
כל אלו נועדו לבסס השפעה תרבותית רחבה, גם במעצמה החזקה בתבל. האם ארה"ב, שלה בסיס צבאי מרכזי בקטאר, לא מבינה את המשחק הכפול של קטאר? כיצד המעצמה האדירה מאפשרת למדינה הזעירה הזאת להמשיך לשמש כצינור חמצן לאסלאם הקיצוני?
קטאר מתוארת שוב ושוב כמי שמספקת "סיוע הומניטרי" לעזה. בפועל, לפי דוח של משרד האוצר האמריקאי משנת 2020, חלק ניכר מהכספים הגיעו לידי חמאס ונוצלו לצרכים צבאיים – תשלום משכורות למחבלים, חפירת מנהרות וייצור רקטות.
קטאר מתוארת בעיתונות האמריקאית כגב הכלכלי העיקרי של "האחים המוסלמים" – תנועה אסלאמיסטית שהוזכרה כגורם השראה לרבים מהפיגועים שבוצעו באירופה בעשור האחרון. מספר מסגדים באירופה הממומנים בידי קטאר אף הפכו למוקדים של הסתה קיצונית ותמיכה בטרור.
הבעיה המטרידה היא היעדר תגובת המערב לנוכח האיום המתפתח על העולם החופשי. מדינות רבות נהנות מהשקעות קטאריות, ומעדיפות להימנע מהתמודדות עם הצד האפל שלה. חלקן אף מתגמלות את קטאר בפרסים, הוקרה, חוזים וסיקור תקשורתי אוהד.
מעודדים פיגועי התאבדות
אחד הארגונים הזוכים לחסותה של הנסיכות העשירה הוא "ההתאחדות העולמית של אנשי הדת המוסלמים". ארגון זה הוקם ב־2004, ועמד בראשו השייח' יוסוף אל־קרדאווי, שהיה איש האחים המוסלמים. אנשי הדת החברים ב"התאחדות" טוענים בעקשנות כי פיגועי ההתאבדות של פלסטינים נגד ישראלים מהווים מבחינת ההלכה "אִסְתִשְהַאד" (הקרבה עצמית), וכי מרצחי חמאס אינם טרוריסטים.
"ההתאחדות" ממוקמת בקטאר ונהנית מחסותה ומימונה, ומנהיגה השייח' עלי אל־קרה דאגי מתגורר בדוחא, בירת קטאר. בפרסומו האחרון מרחיב דאגי על החשיבות בפַתְוַּא – פסק הלכה לג'יהאד נגד האויב הציוני. שם נאמר בין היתר כי "קיימת חובת ג'יהאד בנשק נגד הכיבוש בפלסטין, והיא חלה על כל מוסלמי בעל יכולת בעולם האסלאמי". בנוסף, לפי פסק ההלכה, חובה להטיל מצור על האויב הציוני הכובש ביבשה, בים ובאוויר, לרבות המרחבים האוויריים במדינות הערביות והאסלאמיות.
קטאר משפיעה גם על אירופה, וזאת בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה והעובדה שהאיחוד האירופי נחוש למצוא תחליף לגז הרוסי. נכון לרבעון השני השנה, קטאר היא ספקית הגז הטבעי הנוזלי (LNG) השלישית בגודלה לאיחוד האירופי.
ארה"ב וקטאר משתפות פעולה באופן ברור מבחינה צבאית וביטחונית. באמירות הקטנה ממוקמת מפקדת המטה המרכזי של צבא ארה"ב – בסיס חיל האוויר האמריקאי "אל־עודייד", ובסיס הצבא "אסליילה". הקטארים תלויים ביטחונית בארה"ב, אך הם גם מהווים נכס למעצמה המערבית.
על פי מחקר של ארגון NAS, המקדם אג'נדה שמרנית במוסדות הלימוד בארה"ב, קטאר תרמה למוסדות אקדמיים במדינה 4.7 מיליארד דולר בין 2001 ל־2021, כשסגן אמיר קטאר למד באוניברסיטת ג'ורג'טאון. בדוח של הארגון האמריקאי־ישראלי AICE משנת 2021 נמצא כי קטאר היא התורמת הזרה הגדולה ביותר של אוניברסיטאות בארה"ב ב־35 השנים האחרונות, וסעודיה שנייה לה.
המכון לחקר אנטישמיות ומדיניות גלובלית (ISGAP) מצא בבדיקה משנת 2020 כי יש מתאם בין גודל התרומות מקטאר ומדינות אחרות במפרץ הפרסי לבין קיומן של קבוצות פרו־פלסטיניות בקמפוסים. אותן קבוצות, כידוע, מובילות מאז 7 באוקטובר מחאות קולניות נגד המלחמה של ישראל בחמאס.
מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שומר על קשר חם במיוחד עם קטאר. ממשלת קטאר חתמה על שורת הסכמים עם גוטרש בשנת 2018, שכללו תרומה של 500 מיליון דולר לתוכניות שונות של האו"ם ולמשרדים חדשים בדוחא. עוד קיבלו באו"ם מהקטארים הבטחה לתמיכה שנתית ביוניסף (קרן החירום הבינלאומית לילדים), באונר"א ועוד.
באופן ציני והזוי, קטאר, שמממנת את חמאס, מממנת גם את המשרד של האו"ם למאבק בטרור (UNOCT). נכון ל־31 באוקטובר 2023, קטאר היא המדינה שתרמה הכי הרבה כסף למשרד – 40% מכלל התקציב שלו מאז הוקם, שהם כמעט 140 מיליון דולרים.
מערביים, להתעורר
בעיתונות הכלכלית פורסם כי קרנות ההשקעה הקטאריות מחזיקות כיום בנכסים בשווי של מעל ל־450 מיליארד דולר ברחבי העולם. מדובר בכוח כלכלי שמייצר השפעה ישירה על בנקים, חברות השקעה, מוסדות אקדמיים, וגם על עיתונאים ופוליטיקאים.
זרועות התמנון של קטאר נשלחות גם לחלל. ספק אם מנהיגי מדינות המערב מודעים לתוכנית החלל הקטארית באמצעות חברת הלוויינים הלאומית שלה, Es'hailSat. בשיתוף עם חברת Eutelsat, שהמטה שלה ממוקם בפריז, שיגרה קטאר לחלל שני לוויינים חשובים לתקשורת אזרחית, רדיו וטלוויזיה, וזאת באמצעות משגר הלוויינים אריאן 5 של סוכנות החלל האירופית.
כמו כן פועלת קטאר להרחבת יכולות החלל שלה והקמת מערך ניטור ומעקב אחרי לוויינים. האם מישהו בסוכנות החלל האירופית שאל לשם מה קטאר זקוקה ליכולות כאלה? התשובה ככל הנראה מורכבת, אבל אין להוציא מכלל אפשרות שקטאר תספק לאיראן כלים מודיעיניים שיוכלו לשבש פעילות של לוויינים מערביים.
בינתיים, התוצאה בשטח ברורה: רשתות טרור מתחזקות, קיצוניות דתית מתפשטת, ודמוקרטיות מערביות מתקשות להיאבק בגל האסלאמיסטי. הפער הזה – בין המציאות התדמיתית למציאות הביטחונית – הוא מסוכן. הוא מייצר שיתוק מוסרי ומדיני, ומאפשר למנגנוני טרור לפעול בחסות הכסף.
אם העולם המערבי רוצה לשמור על ערכיו ועל עצמאותו, עליו לנקוט שורה של צעדים ברורים
• חובת שקיפות בהשקעות זרות תוך וידוא שכל קבוצה, מועדון, אוניברסיטה או בנק יהיו חייבים לדווח על מקורות המימון שלהם.
• קידום חקיקה שתאפשר בקרה על מוסדות ספורט בינלאומיים ואכיפה מול מדינות שמנצלות את התחום לצורך הלבנת תדמיתה של קטאר.
• הגדרה בינלאומית רשמית של קטאר כתומכת טרור, לפחות עד שתחדל מהעברת כספים לארגונים ולמוסדות ברחבי העולם המזוהים כתומכי טרור.
• הטלת סנקציות על עיתונאים הממומנים בידי קטאר, וחשיפת הקשרים הכספיים שמתחת לפני השטח – גם אם זה כרוך בעימות עם כוחות חזקים.
קטאר הצליחה לרכוש לעצמה תדמית של מדינה מערבית, פתוחה, תיירותית וספורטיבית, אך המציאות שונה. מתחת לחזות הקוסמופוליטית מסתתרת מדיניות עקבית של מימון קיצוניות אסלאמית וארגוני טרור. הגיע הזמן שמדינות המערב יתעוררו ויתחילו לשאול שאלות על הכסף שקונה (ומשחית) אותן, לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC
[email protected]
You may like
דעות
בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
דעות
ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
