טלוויזיה
"להיכנס לראשו של פושע בן 15": כך ״ילד רע״ הפכה להצלחה בינלאומית
הפילמוגרפיה של הבמאית והיוצרת הגר בן אשר (״נשים מתות מהלכות״, ״הפורצת״) מעידה על עיסוק מעמיק בצדדים הקשים בחיים, הסדרה ״ילד רע״ הציבה בפניה אתגר חדש – להיכנס לראשו של פושע בן 15 שמאתגר את גבולות החברה. והיא כנראה עמדה באתגר בהצלחה רבה, על רקע העובדה שהסדרה, בהפקת HOT וחברת Sipur, שמשודרת בהוט, זכתה החודש בפרסי הדרמה הטובה ביותר, הבימוי והתסריט של האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, ובסוף השבוע האחרון עלתה לשידור בנטפליקס העולמית.
יכולת לצפות להצלחה כזאת?
״את יודעת, יש קיוויתי, יש דמיינתי, יש רציתי – ויש פחדתי לקוות. זה מורכב מהרבה בחינות. אני חושבת שתמיד דמיינתי, אבל לא הייתי בטוחה בשום צורה, בגלל שזו סדרה מאוד נועזת חיצונית ולא ברורה מאליה לצפייה. אי אפשר לחזות שמשהו יתפוצץ, אבל האמנתי".
הסדרה מתרחשת בתוך כלא נוער. באיזה אופן זה השפיע עלייך?
״מעניינים אותי תכנים שעוסקים במקומות הקשים של האנושות. למצוא בהם את החמלה, אהבת האדם והאור. נמשכתי ל"ילד רע" בדיוק מאותו מקום שממנו נמשכתי לסרטים הקודמים שלי. המקומות האנושיים והמוארים בתוך הנפש האפלה".
רגע קסם אמיתי
העבודה עם צוות שחקנים צעיר ובלתי מנוסה הייתה אתגר בפני עצמו. ״חוויית הצילומים הייתה כל כך עוצמתית", הבמאית מעידה. "גיא מנסטר (שמגלם את התפקיד הראשי, דין שיימן) כן שיחק בכמה דברים לפני כן, וגם בן סולטן. אבל שאר הקאסט לא נכח על סט מימיו. כולנו יצאנו למסע מאוד קשה וידעתי מראש שאני הולכת לשים על כתפיים של ילד בן 15 המון ימי צילום. אבל ידעתי שהוא והבטמו פרדה (בתפקיד ציון זורו) ידעו לעמוד בזה נפשית וגם להגיע לתוצאות. תהליך החזרות היה מאוד אינטנסיבי, בעיקר באופן שבו מכינים אותם לדבר הזה ובונים להם את הכוחות לצלוח את הצילומים. הם היו גיבורים ופשוט מדהימים. אני מרגישה שהם הפכו את כל הפרויקט המשוגע הזה לאפשרי, וזה לחלוטין לא היה רק בידיים שלי כבמאית״.
בתוך האינטנסיביות הזו, עד כמה חששת לשחוק את היכולת של השחקן לאלתר בתוך התפקיד?
״בגלל שהם לא שחקנים מנוסים, ובגלל שליהקתי אותם כי אהבתי מי שהם, אז בחדר החזרות היה תהליך שמנסה בעיקר לקרב ביניהם. ניסיתי ללמד אותם להקשיב, כי זה בעצם הדבר הכי משמעותי במשחק, אבל דבר מאוד לא פשוט. היה להם הרבה מאוד חופש בדרך שבה צילמנו את הסדרה. המצלמה הייתה לרוב על הכתף, ומשוחררת, וכך נתנו לשחקנים חופש תנועה מוחלט. זה אפשר להם לנוע גם מבחינה רגשית בתוך הסצינה, ובכל יום צילום שרר איזה רגע קסם אמיתי, רגע שבו כולם הפסיקו לשחק ופשוט נכחו בתוך הסיטואציה. זה דבר שקורה בעיקר עם שחקנים לא מנוסים".
"גם מערכות היחסים בין הדמויות, שהיו כתובות בתסריט, התרחשו מחוץ לצילומים – גיא והבטמו התקרבו מאוד. בסוף, כלאתי 40 נערים בני 15 בתוך חדר ברמת גן. זה כמו ניסוי בבני אדם. ומה יכול לצאת מזה? רק מהומה. אבל מהומה טובה. לכן, הרבה ממערכות היחסים שמוצגות על המסך התרחשו באמת במציאות".
שתפי בחששות שהגיעו עם ההחלטה לעסוק בסיפור החיים הקשה של דניאל חן, שעליו מבוססת הסדרה
״הנושא לא הרתיע אותי בכלל, אלא השאלות איך אדע לכתוב את נפשו של ילד בן 15, ואיך אדע לכתוב את נפשו של קומיקאי. אני אף פעם לא חוויתי את העולם כנער בן 15 ולא הייתי בכלא. האם אני אדע לכתוב ולביים מתוך אמת? שם הסתתר החשש האמיתי. לא בעוצמת החומר. זה לא מפחיד אותי. להפך, זה מעניין אותי", הסבירה.
״משהו בחוויה של ילד פושע שעושה דברים מסוכנים סקרן אותי. תמיד עומדת אותה שאלה על כל דמות שאני מתחילה לכתוב ולביים, אבל כאן היא הייתה יותר משמעותית וגדולה. יכול להיות שהשיח המגדרי רלוונטי בעניין הזה. הסדרה ברובה עוסקת בחברות בין דין לזורו, מין אחוות בנים כזו, שמעולם לא הכרתי. היה לי מעניין לאפשר לדבר הזה לקחת אותי״.
לשגע את האלגוריתם
הסדרה נכתבה, צולמה ואף הוקרנה לראשונה בפסטיבל הסרטים בטורונטו, לפני 7 באוקטובר 2023. "העולם היה אחר", אומרת בן אשר. "אני מניחה שאם הייתי כותבת היום משהו לישראל, זה היה מורכב עבורי. אבל אני לא חושבת שיש לנו ברירה, אלא לייצר תוכן ולנסות לספר סיפורים ולהתקיים במקביל למה שמתרחש. אני חושבת שזה הכלי שיש לנו כרגע כדי להקל על הנפש".
"הסדרה במובנים רבים היא על זה – שהומור וסיפור יכולים להקל את הסבל האנושי. זה מה שמבדיל את האדם מן הבהמה, לספר סיפור. זו מחויבות שיש לנו כרגע, ולא רק שזה יותר מלגיטימי, עכשיו זה הכרח. לנו יש את האסקפיזם ואת הניסיון להציע משהו אחר, שהוא לא הקטסטרופה שאנחנו נמצאים בה. זו מחויבותנו״, הוסיפה.
את מרגישה בשלה להתעסק במצב ביצירות הקולנועיות שלך?
״אני לא יודעת כרגע להתעסק במה שקורה באופן ישיר, ואני מכבדת את כל מי שעושה את זה. אני חושבת שהסרט של תום שובל, 'מכתב לדויד', הוא דוגמה די מושלמת לאיך כן אפשר לייצר משהו שמשפיע על העולם כרגע ופועל מתוך כוונה נכונה. אני נמצאת עכשיו בעמדה שבה אני לא יודעת עדיין איך לדבר על מה שקורה. אני מרגישה שאני צריכה פרספקטיבה ומרחב נשימה. מובן שאני גם מוקירה את כל הדברים שעושים בנושא, בעיקר בתחום הדוקומנטרי, ושיש להם שליחות ותפוצה בעולם. אני כרגע לא יודעת לעשות את זה״.
את נמצאת ופועלת עכשיו בניו יורק, ועדיין, מה את מרגישה כלפי הרפורמה הקולנועית שמקדם שר התרבות והספורט מיקי זוהר?
״יש לי עוד פרויקטים בארץ. אני מביימת סרט שכתב רותם קמפלינסקי, זה התסריט הכי יפה שקראתי בחיים שלי, ואני יודעת שהרפורמה הזו תייצר קשיים בעשיית הסרט. אני לא יודעת מה להגיד מלבד העובדה שזה מצטרף לעשרות אלפי הכאבים היומיומיים שמתרחשים במדינה״.
מהי העצה שלך ליוצרות צעירות, בתחילת דרכן?
״העצה שיש לי תמיד: לזכור שאחרי מאה ׳לא׳ מגיע ׳כן׳ אחד, וה׳כן׳ האחד הזה הוא כל מה שצריך. זה פשוט מקצוע שדורש עקשנות והבנה של ריצה למרחקים. צריך לכתוב ולייצר את מה שמאמינים בו, אחרת לא שורדים את המסע הזה. האמת היא שאף אחד לא יודע מה יקרה: מה יתפוצץ ומה יתפוס. באמת אין לדעת. ועם כמה שזה נשמע אוטופי ודבילי, הכוחות היחידים שמניעים את הדבר הזה הם האמונה שלך בחומרים שיש לך, וזה שאת זוכרת תמיד שאף אחד לא יודע יותר טוב ממך. וכמובן, צריך שיהיו לך היכולת והכוח להילחם כדי שהדברים באמת יקרו, כי זה רצף של מאבקים. האמונה שלך תדביק את האנשים האחרים לעשות את הדבר".
על מה את עובדת בימים אלה?
״על סדרה וסרט אמריקאיים. ויש התסריט בישראל שאני מאוד מקווה שנצליח להרים. במקביל אני בכל מיני פרויקטים שנמצאים בפיתוח. אבל אני בעיקר עסוקה בלהגיד לכל מי שאני מכירה לשגע את האלגוריתם של נטפליקס ולצפות ב׳ילד רע׳ ולעשות לו לייק. אתמול ניגשתי לחבורה של ישראלים שאכלו במסעדה בניו יורק והתחננתי שילחצו לייק וישתפו. הפכתי למטרידה סדרתית כדי שהסדרה תתפוס תאוצה, והלוואי שזה יקרה״.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
