"ביני ליהודה וחיה נוצרה אינטימיות רבה", מספר קרמר. "ישנתי מחוץ לחדר המלון שלהם במשך שבוע, חייתי אצלם בבית, הפכתי לחלק מהרקמה שלהם, ורציתי שהקהל גם כן יוכל להרגיש מה זה לעבור את מה שהם עברו. היה לי ברור שזה לא בהכרח נוח שכל העולם רואה את הריבים שלך, אבל הסברתי להם למה זה חשוב והם קיבלו את זה. הכלל האתי שלי הוא תמיד להראות את הסרט למושאי התיעוד לפני שאני מקרין אותו לכל אחד אחר, וכך עשיתי גם הפעם. הם לא ביקשו להוציא ממנו שום דבר, שזה מדהים בעיני. יהודה וחיה כבר שישים שנה ביחד, שזה גם מדהים, וברור שבזוגיות יש ריבים, בטח כשחטפו את הבת ואת הגיס שלכם ואתם לא יודעים אם הם ישרדו, ואז אתם מקבל בשתיים בלילה טלפון שזה לא קורה בינתיים".

ברגע הכי מצחיק בסרט, הנשיא ג'ו ביידן מתקשר ליהודה לברך אותו על השחרור של ליאת, ויהודה לא מתרגש אלא אומר לו בטבעיות "חכה שנייה, אני קורא לאשתי".

"ככה זה כשאתה מצלם את המציאות. לפעמים, כלום לא קורה – לפעמים מושא התיעוד סתם יושב ואוכל בייגל. ולפעמים, פתאום הנשיא מתקשר. לגבי התגובה של יהודה – הוא אדם ישיר ונטול פילטרים, שאומר ועושה מה שהוא מרגיש, גם עם נשיא ארצות הברית, ולכן הקהל כל כך מתחבר אליו. אני חושב שהרגע הזה גם מדגיש שבסופו של דבר, 'לאחוז בליאת' הוא לא סרט פוליטי, אלא סרט על משפחה. לכן כל כך הרבה אנשים במקומות שונים מצליחים להתחבר אליו".

אם טראמפ היה מתקשר אליך עכשיו כמו שביידן מתקשר ליהודה, מה היית אומר לו?

"הייתי מאוד שמח להראות לו את הסרט. אני חושב שחשוב שיכיר את החוויות של האנשים שעברו את השבעה באוקטובר ואת השבי. ליאת עברה את כל זה וקוראת לדו-קיום ולשלום. צריך להקשיב לה, ואני מקווה שטראמפ והצוות שלו יתחשבו בה כשהם בונים את המדיניות שלהם".

זה מה שהיית אומר גם לנתניהו?

"כן".