
הרעב הזה של יונייטד לחזור לטופ של הכדורגל האנגלי והאירופי, מעלה באוב אמירה בת כמעט 200 שנה (בערך העונה האחרונה שבה זכתה הקבוצה באליפות) מפי המנהיג הפרוסי ביסמארק, שאמר על השאיפות האימפריאליסטיות של איטליה: "תיאבון כה גדול ושיניים כה קטנות!".
זה בעצם הסיפור של יונייטד לאורך כל 12 השנים האחרונות: רכישה מאסיבית, בעלויות מטורפות, של שחקנים שביום טוב הם פוטנציאל למכבי נתניה. מהיכן יבוא עזרם של אוהדיה הרבים של מי שהייתה פעם אימפריה? אולי מהעובדה שרגעי החסד הכמעט-יחידים בעונה הזאת, היו במהלך הקמפיין האירופי שלהם: בלי אף הפסד, עם כיבושים מרובים (לקבוצה שמתקשה להבקיע אפילו מול איפסוויץ' טאון!) ובעיקר עם רגעי קסם שהזכירו נשכחות.
יש כמובן את ההכרות עם המגרש בבילבאו, שבו ניצחו את המאחרת שהייתה להוטה להגיע לגמר שיתקיים במגרשה הבייתי, תקוות באסקיות שיונייטד, שלרגע אחת התחפשה לקבוצה שכה רבים אוהבים (ורבים עוד יותר אוהבים לשנוא), ניפצה באכזריות.
נעזוב רגע את חידת מנצ'סטר יונייטד, שאפילו אוהדיה הרבים כבר התייאשו מלנסות ולפצח, ונבדוק מה המצב אצל הספרס. עד לפני שנתיים-שלוש היה נדמה שהקבוצה הוותיקה, המפוארת ולמודת האכזבות הזאת עומדת בפני שדרוג רציני:
ההעפלה לגמר הצ'מפיונס אחרי חצי הגמר המהמם מול איאקס, האצטדיון הביתי החדש שהחליף את ווייט הארט ליין, הרומנטי אך הקטן והמיושן – ושלד של שחקנים מסון הדרום קוריאני ועד לחלוץ ענק כהארי קיין, גרמו לקבוצה עם התדמית היהודית להתחיל ולחלום בגדול. כרגע זה נראה כמו החלום ושברו, עם מקום אחד (17, יתכן שינוי במחזור הנעילה של הליגה) מתחת למנצ'סטר יונייטד אפילו בעונתה המחרידה… ועם דיווחים עקשניים באנגליה לפיהם אנג' פוסטקוגלו, המאמן האוסטרלי שבו נתלו כל כך הרבה תקוות, יעזוב מיד לאחר הגמר.
Source link