השוואה בין סרט צרפתי איכותי לבלוקבסטר הוליוודי היא טריק זול, אך לעתים בלתי נמנע – בחמש דקות של "כשהקיץ הופך לסתיו" הרגשתי שאני עובר יותר, חווה יותר ולומד יותר מאשר בשלוש שעות של "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי".

ובכל זאת, למרות כל מה שקורה בו ונאמר בו, החשוב ב"כשהקיץ הופך לסתיו" הוא מה שלא נאמר. ושוב, אם בסרטים כמו "משימה בלתי אפשרית" חשים צורך לסגור את כל הקצוות, כאן משאירים מקום לפרשנות. כך, למשל, אנחנו לא יודעים ולא נדע לעולם למה הנכד מקבל את מה שהיא ההחלטה הכי חשובה בעלילה. מהיכרות עם גוף העבודה של הבמאי, ומן הרמיזות שיש בהבעות פניו ובשפת גופו, אפשר להניח שזה כתוצאה מאהבתו לגבר – אבל זה לא נמסר מפורשות. כמובן שאנחנו גם לא יודעים מה באמת זממה הסבתא עם הפטריות, בדיוק כפי שאוזון לא יודע מה עמד מאחורי התבשיל של דודתו. ככה זה בחיים.

את החיים האלה הופך אוזון, כהרגלו, לקולנוע מופלא – רגיש ומרגש, אינטנסיבי ועדין, אמיתי וחידתי. הוא מסתייע בצוות נפלא של שחקנים ושחקניות: הלן ונסן, שבגיל 81 היא מן השחקניות הוותיקות של הקולנוע הצרפתי, כסבתא; לודבין סנייה, בשיתוף הפעולה הראשון שלה עם הבמאי מאז להיט הענק "בריכת השחייה", כבת; פייטר לוטן, שזכה בפרס בפסטיבל סן סבסטיאן על עבודתו כאן, כאסיר המשוחרר. גם הפסקול נפלא כרגיל אצל הבמאי, שמיטיב להעלות באוב שירי אייטיז נשכחים. הפעם זה "Aimons-nous vivants" של פרנסואה ואלרי, המבטא את מה שהוא אולי המסר של "כשקיץ הופך לסתיו" – במקום לחכות להלוויות, בוא נאהב זה את זה בעודנו בחיים. למרות כל החרטות והטרגדיות שיש כאן, אוזון בכל זאת מוציא אותנו עם התקווה שהחיים הם כוכב של מישלן ולא פטריות מורעלות.