העולם כמרקחה. דומה שטלטלה כזו הוא לא חווה זה זמן רב, ובכל שעה משעות היום יש חדשות בעניין כזה או אחר – מדיני, משפטי, כלכלי, ביטחוני  – או הכל ביחד. דווקא כעת, חשוב וביתר שאת לשים לב לצומת הדרכים האסטרטגי הקריטי בתחום הביטחוני כמעט בכל זירה בעולם, בדגש לזו במזרח התיכון, ולברור את המוץ מהתבן, כשהמפתח לסיום המלחמה ולסדר החדש במזרח התיכון מצוי במפרץ הפרסי.

להלן כמה נקודות חשובות לפגישת ראש הממשלה עם נשיא ארה"ב:

איראן (הציר השיעי)-

1. טיפול בה הוא המפתח לתחילתו של סדר אזורי חדש שבו הממשל הנוכחי בארה"ב (וגם ישראל) מעוניינים.  
2. עיניים על הכדור – המשטר האיראני הנוכחי הוא מחולל הבעיות.
3. איראן מצוייה, בשקט בשקט, בהסתערות לעבר הגרעין. דוחות סבא"א וסוכנויות המודיעין השונות כולל זו של ארה"ב מציגות נתונים שמובילים למסקנה הבלתי נמנעת הזאת. מה שאיראן צריכה עכשיו יותר מכל הוא זמן. את זה היא עושה באמצעות "מריחת זמן". אסור לאפשר לה זאת.
4. מודל ההזדכות של קדאפי בלוב על הנשק הגרעיני שברשותו לא בהכרח ישים גם באיראן. בלוב הניסיון היה להאריך את חיי המשטר (חשיבה רציונאלית) ואילו באיראן המניע הוא בעיקרו דתי-תיאולוגי כתעודת ביטוח ליכולת של איראן להפיץ את המהפכה האסלאמית בעולם מבלי לשלם מחירים כבדים מדי.
5. התקייה בזרם השיעי באסלאם הוא מאפיין בולט שנשיא ארה"ב אינו בהכרח מכיר – היכולת לוותר ולפעול, לכאורה, בניגוד לאינטרס המדיני שלך, אך לזמן מוגבל וללא וויתור על המטרה ארוכת הטווח.
6. איראן כיום חלשה צבאית ואזרחית ונמצאת באחת מנקודות השפל שלה. הפעלת הכוח הצבאי עשויה לחולל תגובת שרשרת אזרחית פנימית בתוך איראן שתערער את המשטר הנוכחי עד כדי הפלתו (לאור המצב הכלכלי הקשה באיראן) עם חלופה משטרית שכבר קיימת בעולם בדמותו של פהלווי. אי הפעלתו – סביר שתבצר, והפעם בלגיטימציה בינ"ל, את המשטר הנוכחי לשנים ארוכות קדימה.  

קטאר וטורקיה (הציר הסוני הקיצוני) –

1. שואפות ליצור ציר מדיני (וכלכלי) מוסלמי שיחליף את הציר השיעי ולהיכנס בנעליו. הדוגמה הכי מוחשית לעניין – סוריה.
2. התיאולוגיה של קטאר ושל טורקיה היא של "האחים המוסלמים" (מדינת הלכה מוסלמית) והיא המכנה המשותף. חשוב שנשיא ארה"ב יבין – זה בדיוק כמו המשטר הנוכחי באיראן רק מהצד השני של התיאולוגיה המוסלמית, ועם אסטרטגיה מסוכנת יותר של התנחמדות למערב וניסיון לכאורה "לדבר בשפתו".
3. קטאר שבתחומה נמצא גם הבסיס האמריקני הגדול במפרץ הפרסי מנצלת אותו כמגן מדיני וצבאי שמאפשר לה חופש פעולה "רך" והשגת השפעה – היא תנסה בהמשך להחזיר לחיים את תוכנית ציר הגז הכלכלי שתתחרה בציר הכלכלי שמנסה ארה"ב לבסס מהודו דרך שטחי ערב הסעודית, ירדן וישראל.
4. טורקיה תחת ארדואן מנצלת את קשריה עם המערב כדי לפעול נגדו – עד כה נגד האיחוד האירופי וכעת, במסווה של סדר ויציבות, גם מול ארה"ב  – ליצירת בסיסי השפעה טורקיים על הסדר החדש במזרח התיכון ועמידה נגד ישראל ונגד ארה"ב ותוכניותיהן למזרח תיכון חדש. התפיסה הטורקית מעמידה את תפיסת החליפות המוסלמית במרכז במשולב עם החזון הכלכלי הקטארי (המתחרה לזה של ארה"ב). בינתיים היא מנצלת את היעדר תשומת הלב האמריקנית כדי לפגוע באופוזיציה לשלטונו של ארדואן.

סוריה ולבנון –

1. בסוריה הוקמה בשבוע החולף ממשלה חדשה, שבה יש ייצוג (מינימלי) גם למיעוטים. חשוב שנשיא ארה"ב יכיר שבמקביל קמה בסוריה גם מועצת שריעה. תפקידה – ליישם אוטוקרטיה מוסלמית קיצונית (כבר אמרנו – בדומה למשטר הנוכחי באיראן, רק מהצד השני של התיאולוגיה המוסלמית – היחס למערב זהה).
2. רצח המיעוטים בסוריה הוא בלתי נסלח בכל אמת מידה שהיא – והיא ההוכחה בשטח לעמדת המשטר הנוכחי.
3. טורקיה מעוניינת מאוד בביסוס המשטר החדש בסוריה – מדבר בשפתה התיאולוגית ונתמך על ידה לאורך שנים.
4. בלבנון – חיזבאללה במצוקה, אך נראה שהממשלה החדשה עדיין לא מצליחה לדחוק את השפעתו החברתית הגדולה ולטפל ביכולותיו הצבאיות.
5. אין ואקום – ככל שהזמן יארך ייכנסו גורמים שלא מעוניינים בסדר חדש במזרח התיכון שיתאם לאינטרסים של ארה"ב ושל ישראל.
6. לכן – ישראל זקוקה לסיוע של ארה"ב בהשארת הboots on the ground האמריקני בסוריה, ואולי אף הרחבתו ללבנון עם מנדט לאכיפה. רק כוח חזק בלבנון מצבא דרום לבנון יוכל לנצל את החולשה של חיזבאללה ולנטרל את השפעת הארגון בלבנון, בטרם ישתקם. גם חיזבאללה, בדומה לאיראן, זקוק לזמן  ולשקט.
7. האינטרס הגדול ביותר של סוריה ושל לבנון בימים אלו הוא השיקום האזרחי. המשקמות יהיו בהכרח מדינות המרץ שבהן מצוי הכסף הגדול לכך. חשוב שנשיא ארה"ב יכיר שערב הסעודית, שרואה כבר את הרווח הטמון בשיקום זה למעמדה האזורי, להשפעתה ולכלכלתה, מנסה להיכנס לשם. בשל חשיבותו העצומה של השיקום הזה לסדר האזורי החדש במזרח התיכון, הכרחי שארה"ב תנהל את האירוע (אפשר בשת"פ עם ישראל וסעודיה ויתר מדינות המפרץ ללא קטאר), בנוסח "תוכנית מרשל" שלאחר מלחמת העולם השנייה. הרווח מתוכנית כזו והובלתה בידי ארה"ב לסדר האזורי החדש ולחזון הכלכלי האזורי, הוא לא יסולא בפז.

עזה –

1. ישראל וארה"ב צריכות לסמן מטרה משותפת – לא רק חמאס שאינו שליט הרצועה אלא פירוקו מנשקו והגליית אנשיו מהרצועה לצמיתות.
2. מאמץ  שהוזנח עד כה, אבל כעת בסיוע ממשל טראמפ אפשר להתחיל בו, הוא המאמץ המשפטי – מאמץ חובק עולם לדה לגיטימציה בינ"ל של תנועת חמאס (עם קריצה לתנועת "האחים המוסלמים" וכאן תהיה גם תמיכה מצרית וירדנית) – בדומה לתהליך שנעשה מול התנועה הנאצית בסיום מלחמת העולם השנייה. לפחות את המומחים משני הצדדים אפשר לסמן כבר כעת ולתת להם להתחיל לעבוד. זה מהותי לסדר החדש במזרח התיכון לשנים רבות קדימה.
3. השיקום האזרחי של הרצועה ותוכנית ההגירה מרצון – יש ליצוק בהם לאלתר תכנים ופרטים – זהו האיום האסטרטגי המהותי ביותר על חמאס שפשוטו כמשמעו "שומט את השטיח מתחת לרגליו" – תפיסתית ממגן פלסטין הוא הופך באחת לפוגע בפלסטין ומעשית – לשליט לא יהיו עוד נשלטים. התוכנית יוצרת לחץ אסטרטגי על חמאס, ורצוי בהקשר הזה שנשיא ארה"ב יחזור לדבר בפומבי בנושא (במתינות ללא חשיפת ההתנהלות מאחורי הקלעים).
4. השיקום הוא גם הכלי המרכזי לתחילת עבודתה של מנהלת המדינות שתשלוט ברצועה – ארה"ב, ישראל, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ותחילת יישומה בפועל של תצורת "היום שאחרי" בעזה.

מצרים וירדן –

1. אמנם הן חלק מהסדר הישן ואת הבכורה יתפסו כעת מדינות המפרץ הפרסי ("הסכמי אברהם"), אך בשל הגבול המשותף יש לרכז מאמץ להכליל אותן כשותפות בסדר האזורי החדש (ולא בניהול הרצועה!). יתכן שהטבות כלכליות משמעותיות (לירדן יהיו כאלו כתוצאה מהחזון הכלכלי של נתיב ה-IMEC מהודו) לצד טיפול בינ"ל מרוכז בהובלת ארה"ב בתנועת האחים המוסלמים (שהיא האיום הגדול ביותר על המשטר במצרים), יסירו התנגדויות ואת הנושא הפלסטיני כמכשול.

חשוב לזכור – אין ואקום. על הסדר האזורי החדש במזרח התיכון יש כמה מתחרים, גם בהיעדרה של איראן (קל וחומר כשמשטר האיראני הנוכחי עודנו פעיל). רק ראייה מערכתית משותפת, חוצת זירות, של ישראל וארה"ב תוכל לממש את ההזדמנויות הטמונות במצב האסטרטגי הנוכחי, ותוך הבנה שמפתח עיקרי למזרח התיכון החדש נמצא דווקא במדינות "הסכמי אברהם" (שלא היו במלחמות /סבבים קודמים). 

הפגישה הנוכחית בעיתוי הנוכחי היא הזדמנות יוצאת דופן לנסות לרתום את ארה"ב לראיה משותפת ולפעולה משותפת לא רק במאמץ הצבאי אלא גם בתחומים האזרחיים-מדיניים. ובהקדם. 

סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים