חדשות
כלבים בצו 8: כיצד כלבי השירות הפכו לגיבורי-העל בבתי החולים
"המסר שלי הוא שכלבים הם באמת גיבורי־על. יש להם כוחות שאין לנו. אנחנו רק צריכים להנגיש אותם למי שזקוק להם", אומרת מיתר סלע, מקימת מיזם "כלבים בצו 8", שנבחרה להיות בין מקבלי אות הנשיא להתנדבות לשנת תשפ"ה.
סלע בת ה־35 מאורנית היא רס"ן בקבע, רמ"ד תכנון אופרטיבי באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. למשמע הבשורה על הבחירה בה לקבלת האות היא התרגשה מאוד. "קיבלתי את השיחה כשהייתי בדיסנילנד עם ריינג'ר, כלב השירות שלי", היא מספרת. "אמרתי לנשיא שזה הכי ריגש אותי כי בזכות האות הזה עוד ועוד אנשים ייחשפו לכל הטוב הזה שכלבים עושים, לעולם של הכלבים הטיפוליים ועד כמה הם יכולים לעזור לאנשים".
אות הנשיא להתנדבות יוענק ב־15 ביוני ל־18 אנשים, קבוצות, או עמותות, שגילו רוח התנדבות מרשימה ופעלו לחיזוק המדינה והחברה הישראלית תוך עשייה למען האחר, במטרה לסייע בריפוי ובתיקון של המדינה והחברה. האות ניתן, זו השנה ה־51, בשיתוף פעולה של בית הנשיא והמועצה הישראלית להתנדבות.
מבין בלי מילים
סלע, נכת צה"ל, הלומת קרב מ"צוק איתן", התנדבה בעבר לשמש משפחת אומנה לריינג'ר, גור נחייה. "הייתי תומכת לחימה ב'צוק איתן', וחוויתי אירועים קשים. אחרי המבצע עדיין לא ידעתי שיש לי פוסט־טראומה", היא משתפת.
"לפני שש שנים ריינג'ר הגיע אליי, וטיפל בכל מיני דברים שרק בזכותו הבנתי שהיו בעייתיים עבורי. לדוגמה, לא הייתי יוצאת מהבית. בזכותו יצאתי, כי הייתי צריכה להוציא אותו לפחות שלוש פעמים ביום. בזכותו גם הייתי צריכה לקיים אינטראקציות בגינת כלבים. הוא גם היה מלטף אותי כשהייתי בוכה. השינה שלי השתפרה קצת בזכותו. במקביל, התחלתי לקבל טיפול, ואחרי שנה אובחנתי כפוסט־טראומטית".
בשלב האבחנה, מספרת סלע, ריינג'ר כבר לא היה איתה: "נפרדנו, והוא התגייס להיות כלב נחייה. זמן קצר אחרי שאובחנתי עם פוסט־טראומה הודיעו לי שריינג'ר הולך לעבור לתפקיד של כלב שמסייע לאנשים עם צרכים מיוחדים. אז אמרתי להם שאני זכאית לכלב שירות, ושנוצר לי איתו חיבור כל כך עמוק, אז אני מבקשת אותו. הכשרתי אותו במרכז להכשרות כלבי שירות במסגרת תוכנית 'כלבי הלוחמים' שהמרכז עשה בהתנדבות, להכשרת כלבים להלומי קרב. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם אנשים כמוני, הלומי קרב".
איזה תפקיד ריינג'ר ממלא כיום בחייך?
"פוסט־טראומה בכלל, והלם קרב בפרט, גורמים לך להרגיש הכי לבד בעולם. בזכות ריינג'ר אני אף פעם לא לבד. הוא מבין אותי בלי מילים, מבין מה עובר עליי, מרגיש אותי. הוא גם התיווך שלי לעולם החיצון. כשאני יוצאת למרחב הציבורי, הוא גם סוג של חוצץ ביני ובין האנשים שמולי, שומר על המרחב האישי שלי. המרחב האישי משמעותי אצלי בגלל האירועים שחוויתי".
"ריינג'ר גם מאפשר לי לתקשר עם אנשים דרכו, ואז אני לא מרגישה מאוימת. הוא ממש מתווך לי את העולם, נותן לי ביטחון עצמי, מקל עליי את ההתנהלות במציאות מאתגרת. הוא הולך איתי גם לצבא, ועוזר לחיילים נוספים, לכל מי שנמצא סביבו".
המיזם, שמפעילותו אפשר להתרשם בעמוד האינסטגרם idf_dogs, משלב כלבי שירות, כלבי טיפול וגורי נחייה בהווה ובעבר, המגיעים לבתי חולים ברחבי הארץ כדי לחלק אהבת חינם לגיבורי המלחמה ולסייע לנפגעי טראומה בגוף ובנפש. הוא פועל מאז השבוע הראשון למלחמה, ועד היום הגיע לאלפי פצועות ופצועי צה"ל.
"בשבעה באוקטובר הייתי בחופשה מ'בית מאזן', חלופת אשפוז פסיכיאטרית", מספרת סלע. "הרגשתי לנוכח האירועים חוסר אונים גדול, כאילו אני חווה את החוויות שלי מ'צוק איתן' מחדש. הבנתי שאני חייבת להיות בעשייה כדי לא להיות בחוסר אונים. חשבתי מה קורה עם החיילים בבתי החולים. הבנתי שאני יכולה אולי לעזור להם בזה שאקח אליהם את ריינג'ר שכמות הטוב שיש לו לתת היא הרבה יותר מרק לי. הבנתי שאני יכולה להנגיש אותו לאנשים נוספים שיפיקו ממנו תועלת".
מה היה הצעד הראשון שלך?
"ביום הרביעי למלחמה הגעתי עם עוד שני הלומי קרב וכלבי השירות שלהם לבית החולים שיבא והתחלנו להסתובב בבניין האשפוז. ראינו בעיניים מה זה עושה לא רק לפצועים, אלא גם למשפחות שלהם, לצוות הרפואי ולכל מי שפוגש בכלבים בדרך. מגע של כלב הוא מאוד מנחם, והוא בלי מילים. אתה לא צריך להגיד לו מה עובר עליך, הוא יודע להנכיח את עצמו בצורה שבני אדם לא יכולים. הוא לא שיפוטי, לא שואל שאלות, פשוט שם בשבילך. זו באמת אהבה בצורה הכי טהורה שלה".
השלב הבא היה להפיץ את הרעיון. "הוצאתי קריאה בכל הקבוצות הרלוונטיות שמתחיל מיזם, והתחלנו למסד ביקורים סדירים בבתי חולים בשיתוף פעולה עם ר"מ 2, היחידה שאליה מסופחים חיילים פצועים", מספרת סלע.
"הגענו מהר מאוד למצב שאנחנו פועלים ב־14 בתי חולים עם למעלה מ־300 מתנדבים שמגיעים עם הכלבים שלהם. חלק מהכלבים לבושים גלימות בצבעים שונים. המשמעות של הגלימות היא שהם גיבורי־על. זה גם קצת להכניס צבע, צחוק ושמחה. בהמשך הוצאנו גם בנדנה בצבע המדים, שכתוב עליה 'כלבים בצו 8'".
ההגעה לבתי חולים, היא מספרת, נעשית בקבוצות של שלושה כלבים לפחות, "ובתקופות העומס והשיא במספר הפצועים היו בממוצע עשרה כלבים בביקור. כל הכלבים נכנסים יחד, ומתיישבים ליד הפצוע. אנחנו לא כופים את עצמנו על אף אחד, תמיד שואלים אם אפשר להיכנס. אנחנו נכנסים לכל המחלקות, חוץ מטיפול נמרץ. במצב של טיפול נמרץ, היינו עם המשפחות בחוץ. באחד מבתי החולים היה חייל בטיפול נמרץ שמאוד אהב כלבים. המשפחה שלו ביקשה אישור מיוחד, והכניסו לו גור".
רב־אלוף ריינג'ר
לדברי סלע, הקשר עם חלק מהפצועים נמשך אחרי שהם משתחררים מהאשפוז. "אחד הממליצים עליי לאות הנשיא היה אחד הפצועים האלה", היא מעידה. "הוא לא יצא מהחדר עד שהכלבים התחילו להגיע אליו. עם כלבי השירות הגיעו מתנדבים פוסט־טראומתיים, וגם מתנדבים עיוורים עם כלב נחייה. זה נתן תקווה לפצועים שבעצמם היו במצב הזה".
ספרי על מקרים מרגשים נוספים.
"היו כמה פצועי ראש מאוד קשים, שעברנו איתם תהליך שהתחיל בלהתעורר ונמשך עד שהם יצאו מבית החולים. אלה רגעים, למשל, של להצליח להזיז את היד וללטף את הראש של הכלב. היינו מעלים את הכלב לגובה של החייל ששכב במיטה".
"החיילים היו מקבלים מהכלבים נשיקות וליקוקים, והרבה פעמים זה נתן להם מוטיבציה. היה, למשל, חייל מיחידת עוקץ שהיה פצוע קשה וגם איבד את הכלב שלו. הוא היה חסר מוטיבציה לטיפול, והאחיות התקשרו אלינו וביקשו שנבוא. הן אמרו שהבטיחו לו שאם ישב על כיסא, הן יביאו לו כלב".
היו גם מקרים שבהם לא נוצרה כימיה?
"המקרים היותר מעניינים היו כשלחייל הייתה כימיה, אבל לאמא שלו לא. היה חייל שאמא שלו מאוד פחדה מכלבים. הייתי אומרת 'אם אתם נגעלים מכלבים, אין מה לעשות עם זה. אבל אם אתם פוחדים, יש מה לעשות'. בסופו של דבר, גם האמא התחברה".
מתנדבי המיזם וכלביהם הגיעו לא רק לבתי החולים. "בימי שישי בצהריים היינו הולכים קבוע לכיכר החטופים", סלע מספרת. "בנוסף למשפחות החטופים, היה שם עם ישראל, וראית את הסבל, התסכול והייאוש. ראית כמה אנשים זקוקים למבט או למגע הזה של הכלב, לתמיכה המורלית שלו. זה התפתח לשיתופי פעולה עם משפחות חטופים".
"פנתה אלינו אחותו של יגב בוכשטב ז"ל, וביקשה שניקח חלק ביום אימוץ מיוחד שהם ארגנו בכיכר. כשנודע על הירצחו של יגב בשבי, המשפחה עשתה טקס זיכרון והזמינה אותנו עם הכלבים. כל מי שהגיע עבר דרך הכלבים שחילקו אהבה. לארגן כלבים לטקס זיכרון זה לא דבר מובן מאליו, אבל ברור שהתייצבנו".
איך המיזם הזה השפיע עלייך באופן אישי?
"לפני המיזם, מצבי לא היה טוב. התעסוקה והמשמעות שהמיזם נתן לי החזירו לי את החיים שלי, את הכשירות. גיליתי את המשמעות שלי מחדש דרך היכולת לעזור לאנשים אחרים על ידי הכלבים. הסיפוק הוא מהשיקום האישי שלי, שהחזרתי לעצמי סוג של שליטה בחיים, שמצאתי משמעות מחודשת לחיים, לפציעה. אבל הסיפוק הוא בעיקר לראות קסם קורה מול העיניים שלך. לראות איך הכלבים מסייעים לפצועים. לא סתם זה צבר את התאוצה כמו שזה צבר".
בתי החולים העיקריים שבהם מאושפזים כיום חיילים פצועים הם תל השומר וסורוקה. "בהם נמשכים ביקורי הכלבים באופן תדיר", סלע אומרת ומחייכת. "עכשיו הכלבים מבקרים גם אותי. לפני שבוע נפלתי וריסקתי את הקרסול. אני נמצאת בשיקום האורתופדי בתל השומר, וחווה את החוויה 'מצד הלקוח'. כרגע הכלב שלי אצל אחת המתנדבות כי אין לי אפשרות להוציא אותו החוצה. בינתיים מביאים אותו לביקורים".
לריינג'ר, היא מתלוצצת, יש דרגות רב־ אלוף. "באחד הביקורים בתל השומר פגשנו את שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט", היא מספרת. "בהתחלה שמתי לריינג'ר דרגות של אלוף. כשהשר התחיל לדבר איתי על הכלבים, הוא אמר לי: 'את צריכה להעלות את הכלב בדרגה'".
"עניתי לו שרמטכ"ל יש רק אחד. ואז חזרתי הביתה והחלטתי ליישם את ההמלצה של השר. אז עכשיו יש לריינג'ר על הקולר דרגות של 'רמטכ"לב' כי רמטכ"ל, כאמור, יש רק אחד".
התקווה שלה, סלע מסכמת, היא "להכניס כלבים טיפוליים לכל מיני מסגרות ציבוריות, טיפוליות, שיקומיות, רווחתיות, לצה"ל. כלב זה לב. זה משאב אדיר, שרק צריך למצות אותו. כלב יכול לעשות הבדל של חיים שלמים. הבדל בין חיים ללא חיים, ואני עדה לכך ממקור ראשון. הייתי רוצה שכלבים יהיו חלק מהמאמץ הלאומי לצמצום התפתחות של פוסט־טראומה. ריינג'ר הציל לי את החיים. אני מקווה שכמו שכלבים מצילים חיים בשדה הקרב, הם יצילו חיים גם ביום שאחרי".
Continue Reading
חדשות
Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia of the "Ana Chuchulashvili" the thief The worst hotel in the world, it's dangerous, don't go near it! This is not a hotel! It's an old, dirty house, there are cockroaches and insects in the room, Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia – The manager of the place is a fraud and a former drug addict named "Ana Chuchulashvili"
"ב-7.10 נחטפה כל המשפחה שלי, אני, בעלי דוד, ושתי בנותינו אמה ויולי, אז בנות 3 בלבד", פתחה את נאומה שרון, אשתו של דוד קוניו החטוף בעזה. "דוד בעלי, אהבת חיי, והאבא של הבנות שלי, עדיין שם. התאומות ואני חזרנו ביום החמישים ושתיים. אמה ויולי שלנו חגגו חמש, בלי אבא שלהן. בשבוע הבא הן ילכו לגן חובה, והן יודעות שאבא לא יהיה איתן ביום הזה. הן יודעות שאבא שלהן שם. לפני כמה ימים, כשהשכבתי אותן לישון הן שאלו אותי 'אמא, את בטוחה שאבא יחזור?'".
"יש הצעה לעיסקה על השולחן, שחמאס כבר אמר לה כן", המשיכה. "האמריקנים רוצים שהחטופים יחזרו. הרמטכ"ל אומר שחייבים ללכת עכשיו לעיסקה. העם, אתם, כל אחד מכם, כאן בככר, במהלך היום בצמתים, בכל מקום, במספרים אדירים, כולם צועקים איתנו, כולם רוצים את החטופים בבית. אז למה אני לא יכולה להגיד לבנות שלי שאני בטוחה שאבא שלהן יחזור?"
The US government will start seeking the death penalty in Washington, DC, for homicide cases.
