הוא היה התגלמות הרוקנרול הישראלי: פרוע, חסר מעצורים, סולן כריזמטי של להקת המטאל "אלמנה שחורה" שחי על הקצה. אבל מאחורי תדמית כוכב הרוק שצועק את נשמתו על הבמה, הסתתר במשך עשרות שנים סיפור של כאב, טראומה ובדידות. אלי זולטא, אחד הקולות הייחודיים במוזיקה הישראלית, נעלם מהעין הציבורית אחרי שהשתתף בתוכנית הריאליטי "לה לה לנד".

עכשיו, בריאיון נדיר, חשוף וכואב עד דמעות לאבי שושן בפודקאסט של "מעריב", הוא פותח לראשונה את הפצעים שלא הגלידו: הפוסט טראומה הקשה ממלחמת לבנון הראשונה והשירות בעזה, האשפוזים הפסיכיאטריים, ההתמוטטות הנפשית אחרי הריאליטי שדחף אותו לקצה, והחיים כיום כאדם א-מיני המגדל שלושה ילדים ומתקיים מקצבאות וארגזי מזון מהסעד. זהו סיפור על הדיסוננס הבלתי נתפס בין הגיבור שהחברה רצתה שיהיה, לבין הנפש העדינה והפצועה שרק רצתה שיבינו אותה. 

  
אלי, שנים שלא ראינו אותך. לאן נעלמת? 
"אפשר להגיד שברחתי. יש סיסמה שאומרת ש'בקיעה שנזדקת מלמעלה זה חורבן, שהיא פוקעת מבפנים זו גאולה'. ואני באחריות ברחתי. 'אלמנה שחורה' הייתה פלטפורמה בשבילי להקיא את כל מה שעברתי בצבא, את כל הכאבים. הייתי הלום קרב, אבל אידיאולוגית לא רציתי להיות חלק מהמערכת. בניתי את עצמי לאט לאט, עד שהגעתי לשיא בתוכנית 'לה לה לנד'. הגעתי למקומות שלא האמנתי שאגיע, ואז הכול התרסק".

מה קרה שם, ב"לה לה לנד", שגרם לך להתמוטט? 
"הם ציפו לקבל כוכב רוק פרוע ששובר גיטרות, עושה סמים ומזיין נשים, ובמקום זה קיבלו הלום קרב, ילד טוב מכפר שלם, ילד של אמא. אני מוצא את עצמי שוכב במיטה של מייקל ג'קסון בבית מלון בלוס אנג'לס, עם מישהי שנראית כמו פמלה אנדרסון. והציפייה ממני, סליחה על הביטוי, היא לזיין אותה, להתנהג כמו בהמה. אני לא כזה".

מה זאת אומרת ציפייה? מה אמרו לך אנשי ההפקה? 
"המודל היה ברור. צועקים לי באוזניות, יש דיבורים. המודל היה 'אתה רוקסטאר, יש פה פמלה אנדרסון, תעשה מה שרוקסטאר עושה'. או לשבור את החדר או לשרוף אותה. אני לא כזה. אפילו היה מקרה אחר, עם כתבת מ'רולינג סטון', שהמפיק בא ואמר לי: 'שילמנו לה כסף כדי שתתנשק איתך, אל תדאג, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה'. אתה מבין את הדבר ההזוי הזה? הפקה ישראלית שילמה לאישה כסף כדי שאני אנשק אותה".

הרגשת שמזנים אותך? 
"הרגשתי שעושים לי סטריאוטיפ. שאלי זולטא מכפר שלם הוא רוקיסט מסומם. אבל אני נגד הכול, נגד סמים, נגד אלכוהול, אפילו נגד סקס. בסצנה עם 'פמלה' יצאתי מהחדר, הסתובבתי בבית המלון לחפש קפה שחור. כשחזרתי אמרתי לכולם ללכת הביתה. שתיתי קפה לבד ושאלתי את עצמי, 'ריבונו של עולם, כמה זה בודד, כמה זה כלום, זה לא מה שרציתי'. אחרי שחזרתי לארץ מ'לה לה לנד' התרסקתי. הלכתי הביתה, סגרתי את עצמי לחודש. לא עשיתי כלום. לקחתי קצת כדורים, קצת סמים עדינים, כיביתי את עצמי לרמה של כלום".

ההתמוטטות הזו בעצם הציפה אצלך את הטראומה מהשירות הצבאי במלחמת לבנון הראשונה. 
"נכון. אחרי הצבא התפרצה אצלי מחלת נפש, סוג של סכיזופרניה. הייתי באשפוזי יום באברבנאל, שם פגשתי את יצחק קלפטר ואסי דיין. השתחררתי מהצבא על רקע נפשי. הייתי בלבנון, ירדנו לעזה, הייתי חלק ממלחמות אלימות עם אלות. הייתי חייל שצריך להיות גיבור, אבל בפנים הייתי נפש עדינה וכאובה. פעם אחת נפלתי מגג לתוך חדר עם חמישה עזתים, אם חבר לא היה שולף אותי משם, אני לא יודע איך זה היה נגמר. הדברים האלה צילקו אותי".

ואיך כל זה התפרץ שוב בשבעה באוקטובר? 
"בשבעה באוקטובר נשארתי בבית, סגרתי את הדלת, אף אחד לא יוצא ואף אחד לא נכנס. הייתי בסגר עם אשתי והילדים במשך שלושה חודשים. פחד פחדים. היא הייתה יוצאת להביא אוכל. אני קרסתי לגמרי. הייתי במיטה, לא זז, לוקח כדורים, כל מה שאפשר כדי להחזיק. הפלאשבקים חזרו. יום אחד אשתי נתנה לבת התינוקת שלנו טיפות ברזל בפה, זה נראה כמו דם. הגעתי וחשבתי שאני רואה את הגרוע מכל, שאוכל סרט. צעקתי לה 'זה זה או לא זה?', היא כבר מבינה. כל רעש של שקית ביסלי יכול להדליק לי בראש מכשיר קשר צבאי".

אחד המחירים הכי כבדים ששילמת הוא בתחום המיני. אתה מגדיר את עצמך כא-מיני. 
"כן. אפילו מינית זה פגע בי. אני לא בן אדם של יחסי מין, אני לא מיני. בעבר הייתי אפילו אלים מינית, לא בשביל ליהנות אלא בשביל לפרוק, כמשימה. באיזשהו שלב המין פשוט הפסיק לעניין אותי. הכדורים הפסיכיאטריים דיכאו אותי. היום אני ואשתי לא מקיימים יחסי מין".

אבל יש לך שלושה ילדים קטנים. 
"נכון. אנחנו מקיימים יחסי מין רק בשביל להביא ילדים, זו מצווה. המזל שלנו שכל פגיעה היא קליעה למטרה, אז לא היינו צריכים הרבה ניסיונות. אבל חוץ מזה, כלום. אנחנו מתחבקים, מתנשקים, יש בינינו רומנטיקה, אבל אין מיניות. היא גם לא מינית, היא איבדה את אחיה ברשלנות רפואית, היא גם פגועה, אז מצאנו אחד את השנייה. יש לנו זוגיות מעניינת עם הרבה צחוקים".

ואיך אתם מתמודדים כלכלית? 
"אני לא מרוויח כסף. אני מקבל קרטונים עם אוכל מהסעד אחת לשבועיים. אנחנו חיים מתמיכה של הרווחה וההורים. אמא שלה עוזרת, מקבלים חיתולים, מטרנות. אנחנו בגדר נתמכי סעד. אשתי אומרת לי 'כשאתה תמות אני אשאר לבד', אז היא רוצה עוד ילדים, שתהיה לה משפחה. יכול להיות שזה לא אחראי להביא עוד ילדים במצב כזה, אבל זה המצב".

כשאתה רואה היום את החיילים שנלחמים בעזה, מה עובר לך בראש? 
"אני יודע מה מחכה לחלק מהם. המדינה היא לא כזאת מחבקת. וזה לא קשור לביבי או לא ביבי. אני רואה הורים שאומרים 'ייקח לך הבן', ואני אומר, אני את הילדים שלי אשלח לצבא למרות מה שחוויתי. אנחנו חייבים לשלם את המחיר הזה. אבל המדינה חייבת להבין שכל חייל שמשתחרר, חייב לקבל טיפול נפשי. קודם כול. גם אם הוא מרגיש גיבור. אתה יודע כמה חברים שלי מהשירות עברו בדיוק מה שאני? אנחנו לא מודעים להיקף הנזק".

אתה לא מוכר עד היום כהלום קרב על ידי משרד הביטחון? 
"לא קיבלתי שום דבר. רק לפני שבועיים פניתי לצבא עם עורך דין כדי להתחיל לטפל בזה כמו שצריך. אני לא צריך הכרה, אני מכיר בזה שאני דפוק. אני רק רוצה לקבל דרך נורמלית לצאת מזה. אידיאולוגית, אני אוהב את המדינה, אבל מגיעות לי הזכויות שלי".

אז מה קורה איתך היום? 
"יש לי סטודיו, אולפן הקלטות. זה הטיפול שלי. אני יושב שם ומקליט אומנים שאני מאמין בהם. אני משתדל לעשות הכי טוב. כל החיים חייתי בתוך סטריאוטיפ – של השכונה, של המזרחי, של הרוקיסט. אבל אני נפש עדינה, אני אומן, אני רך. החברה לא ידעה איך לשים אותי במשבצת הנכונה, אולי גם אני לא ידעתי איך להתמודד עם עצמי. אבל אני כאן, גם אם אני סוס מת עם עיניים פקוחות, כדי לקרוץ פעם אחרונה".