קולנוע
יום העצמאות: 10 המלצות סרטים שצריך להכיר במדינה בת 77
Published
11 חודשים agoon
לכבוד יום העצמאות 2025, מדור התרבות של "מעריב" ערך רשימה של 10 יצירות משמעותיות שמתפקדות כאבני פינה המרכיבות את הקולנוע הישראלי. אותן יצירות, שמהדהדות את התקופה בה הן נעשו, מצליחות להצביע בין היתר על הפערים והמורכבויות שקיימים עד היום בחברה הישראלית שלאחר השבעה באוקטובר.
1. מצור (1969)
השחקנית האדירה גילה אלמגור, שאמונה בין היתר גם על כתיבת התסריט יחד עם דן בן אמוץ שמככב לצידה בסרט, מגלמת את תמר – אישה צעירה ששכלה את בעלה במלחמת ששת הימים. בעוד משפחתו וחבריו מצפים ממנה להתמסר לדמות "האלמנה הנצחית" ולהקדיש את חייה לזיכרון מותו, בלבה עולה תקווה אחרת: להתרומם מתהומות הכאב ולאפשר לאהבה חדשה להתגנב לחייה.
מדובר באחת מהיצירות המכוננות ביותר שנעשו כאן שנוגעת בחכמה ברגשות המושתקים של אבל ופחד עם השפעה ניכרת של תנועת הקולנוע "הרגישות החדשה". הסרט צולם על ידי דוד גורפינקל, חתן פרס ישראל לקולנוע ומבכירי צלמי הקולנוע הישראלי והבמאי האיטלקי ג'ילברטו טופאנו, שיצר בעיקר סרטי תעודה ומסמן עם "מצור" את הסרט העלילתי הראשון והאחרון שביים.
2. עיניים גדולות (1974)
"עיניים גדולות" הוא הסרט השני מתוך טרילוגיית הסרטים שנפתחה עם "מציצים" (1972) ונחתמה ב"הצילו את המציל" (1977), של הבמאי אורי זוהר שנמנה בין יוצרי "הרגישות החדשה". נזכיר – אותה תנועה הפיחה בתעשיית הקולנוע הישראלית גישה קולנועית מודרניסטית המושפעת מתנועת הגל החדש הצרפתי והנאו-ריאליזם האיטלקי. את המושג "הרגישות החדשה" טבע הבמאי יהודה ג'אד נאמן, ובין חבריה הבולטים מלבד זוהר נמנים: דוד פרלוב, אברהם הפנר, ז'ק קתמור, יצחק צפל ישורון, דן וולמן, יקי יושע, איתן גרין ועוד.
זוהר מגלם בסרט את בני פורמן, מאמן קבוצת כדורסל שבוגד באשתו בלי הרף. במקביל לחיי המשפחה שלו עם זוגתו וילדיו, פורמן מנסה לנהל את חייו המקצועיים כמאמן ולשלב בתוך אלה את בגידותיו. זוהר החליט לערב את חייו האישיים כחלק מעשיית הסרט מה שנתן משקל מעט היברידי לחוויית הצפייה: אשתו של זוהר במציאות, אליה, מגלמת את אשתו בסרט; אריק איינשטיין, חברו הקרוב ושותפו ליצירה, מגלם את יוסי, חברו הטוב ובן טיפוחיו בקבוצת הכדורסל; וסימה אליהו, לימים אשתו של איינשטיין, מגלמת את סימה, מושא תשוקתו ובגידותיו של פורמן.
3. על חבל דק (1980)
סרט על התבגרות מורכבת מנקודת מבטה של ילדה שאיבדה את הקשר עם אימה. מאיה ונילי (איה ויירוב וליאת פנסקי) הן בנותיה של פולה (גילה אלמגור), אישה יפה וחיונית באמצע שנות ה-30 לחייה. לאחר שמאיה בת ה-12 נשלחת לקיבוץ, נילי בת השמונה נשארת לבדה ונאלצת להתמודד עם התנהגותה הקוטבית של אימה שמשתנה מחיוניות מוגברת לרגעים תכופים בהם היא שקועה בעצמה, לא יוצאת ממיטתה, ממלמלת ובוכה. ברגע בו נילי נשלחת לקיבוץ, מספר להן אב המשפחה (אלכס פלג) כי אימן נסעה לקרובים בירושלים אך כשנילי חוזרת הביתה מחופשת הקיץ – מתברר שאמה שהתה כל העת בבית מחסה לחולי רוח. למרות שנילי מנסה לשמור על אימה ולטפל בה, מצבה של פולה מידרדר והיא נשלחת שוב לבית החולים.
"על חבל דק" הוא סרטה של הבמאית המוערכת מיכל בת אדם, אחת מהיוצרות הישראליות החשובות שהביאו קול נשי חשוב שלא נשמע לפני כן לזירה הגברית והתחומה שהייתה באותה תקופה בתעשיית הקולנוע בכלל ובישראל בפרט.
4. אוונטי פופולו (1986)
"אוונטי פופולו" לוקח את הצופים והצופות לשלהי מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967 ועוקב אחר שני טוראים מצריים (סלים ד'או וסוּהיל חדאד) המשוטטים במדבר סיני כשהם צמאים, רעבים ושיכורים ומנסים לשוב לביתם בשלום. המדבר והחיילים המעורפלים מולידים מסע סוריאליסטי העובר דרך רועה בדואי המסרב להשקותם, ג'יפ נטוש של האו"ם ובו בקבוק וויסקי, צוות טלוויזיה בריטי וחוליית חיילים ישראלית המסיירת בחולות. הקולנוען הישראלי רפי בוקאי, ביקש לבחון באומץ, רגישות והומור את המלחמה דרך נקודת מבט ערבית.
5. החיים על פי אגפא (1992)
סרט המופת של אסי דיין, שגרף תשעה פרסי אופיר וזכה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע של ברלין, מציג תמונה אל-זמנית של המיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית בראשית שנות ה-90 שרלוונטית במיוחד גם בימים אלה ממש. לאורך לילה אחד, מתנקזות לפאב תל אביבי טיפוסי בשם "בארבי" דמויות שונות המייצגות טיפוסים וצדדים המרכיבים את דמותו של "הישראלי" בהם: יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, קצינים שוביניסטים וחבורת בליינים אדישה.
"החיים על פי אגפא", שכתב וביים דיין והפיקו רפי בוקאי ויורם כסלו, מכיל אנסמבל שחקנים מרהיב כגון: גילה אלמגור, אביטל דיקר, שולי רנד, נפתלי אלטר, עזרא כפרי, שרון אלכסנדר ועירית פרנק. הסרט מציף את הקונפליקטים הטעונים בחברה הישראלית והשסעים החברתיים כשכל צד מוצג על צדדיו החיוביים והשליליים האנושיים.
6. שחוּר (1994)
"שחוּר" עוסק בהתמודדותה של רחל (אורלי בן גרטי) בת ה-13, עם שדים האופפים את חיי משפחתה המרוקאית המסורתית בישראל של ראשית שנות ה-70. כשפים ("שחוּרים") הם הפתרון לכל בעיה בחיי היומיום של המשפחה. בלב הסיפור מסתתר חטא כבד המעיב על חייה של הגיבורה וחונק אותה ללא הרף.
השחקנית והבמאית חנה אזולאי־הספרי כתבה את התסריט מתוך חוויות המבוססות על חייה האישיים ודרכו הציפה שאלות העוסקות בזהות אישית, אשמה, נשיות וקהילתיות. "שחוּר", שתווה דרך עבור קולנוע ישראלי רב תרבותי וניסח מחדש שיח על זהויות בחברה הישראלית, זכה להצלחה רבה ולשבחים בביקורות כשבשנת יציאתו גרף שישה פרסי אופיר ובהמשך גם זיכה את הספרי בפרס לסרט הזר הטוב ביותר.
7. עטאש (צימאון, 2004)
משפחה בת חמש נפשות (רובא בלאל-עספור וחוסיין יאסין מחג'נה), שתי עזים ואתון מתגוררת בלשכבייה נטושה של צה"ל בעמק בין הגבעות, בקרבת כפר מוצאם. הם מתפרנסים מהפקת פחם מהעצים שהם כורתים בסביבתם. האב והבן הם היחידים שיוצאים לכפר. האם ובנותיה לא יצאו מהמקום מזה עשור.
באחד הימים מחליט האב להרכיב צינורות כדי שיהיו למשפחה מים זורמים. הנשים חוששות שהמהלך יקבע את חייהם בלשכבייה לתמיד. הבן מציית לאביו, ובלבד שיאפשר לו להמשיך ללמוד בבית־הספר. הצינורות מורכבים לאורך הגבעה, המים זורמים אל בית המשפחה ומלבים את חתרנותם של בני המשפחה תחת האב. לאט לאט נחשפת הסיבה שבגינה עקר האבא את משפחתו מהכפר. "עטאש", המסמן את סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי תאופיק אבו ואיל, קטף את פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, פרס אופיר עבור הצילום ופרס הביקורת בפסטיבל קאן.
8. ביקור התזמורת (2007)
תזמורת משטרה מצרית המגיעה לישראל של ראשית שנות ה-90, במטרה לנגן במעמד הפתיחה של מרכז חדש לתרבות ערבית בפתח תקווה. בשל מחדלים טיפוסיים, איש לא מגיע לאסוף את התזמורת משדה התעופה. לאחר מספר שעות הם מחליטים להסתדר בכוחות עצמם. תקשורת לקויה עם המקומיים מובילה אותם בסופו של דבר לעיירה שכוחת אל בדרום הארץ הקרויה "בית התקווה". הלילה הבלתי נשכח שיבלו בעיירה זו משנה את חיי אנשי התזמורת ואת חיי אנשי העיירה כאחד.
"ביקור התזמורת" מספק תצוגת משחק מרשימה של השחקנית המיתולוגית רונית אלקבץ והשחקן המוערך ששון גבאי כשלצידם מככבים גם סאלח בכרי וחליפה נאטור. מדובר בסרט הביכורים של הבמאי ערן קולירין, שגם אמון על כתיבת התסריט, והפך לאחד הסרטים הבולטים בפילמוגרפיה הישראלית וזכה להצלחה כבירה הן בישראל והן בעולם.
9. מדוזות (2007)
"מדוזות" מספר את סיפורן של שלוש נשים החיות בתל-אביב. בתיה (שרה אדלר) היא צעירה העובדת לפרנסתה בקייטרינג חתונות. ביום שבו בן-זוגה עוזב אותה היא מוצאת ילדה (ניקול לייטמן) כבת חמש היוצאת מהים. הילדה אינה מדברת, ובלית ברירה בתיה נאלצת לטפל בה. ככל שחולף הזמן מתחילה בתיה לחשוד בקיומו של קשר מסתורי בין הילדה לבין טראומה מודחקת ולא פתורה מילדותה. במהלך חתונתה ננעלת קרן (נועה רבן) בשירותים. לאחר ניסיונות כושלים לקרוא לעזרה, היא מצליחה לקפוץ מעל לדלת תא השירותים הנעול ובמהלך הנחיתה שוברת את רגלה. מאותו רגע מערכת היחסים בינה לבין בעלה הטרי, מיכאל (גרא סנדלר), מתחילה להתפורר. במהלך ירח הדבש במלון קטן בטיילת תל-אביב נכנסת לחיי הזוג צלע שלישית המאיימת על הקשר המעורער ממילא.
ג'וי (מה-נניטה דה לטורה) היא פיליפינית המטפלת בדודתה של קרן שמוצאת עצמה נודדת בין מטופלים קשישים המתים בזה אחר זה. לבסוף היא נשלחת לטפל במלכה, קשישה קשוחה המחלימה מניתוח לב. למלכה (זהרירה חריפאי) מערכת יחסים סבוכה וקרה עם בתה, גליה (אילנית בן-יעקב). ג'וי, שלא במודע, הופכת למעין מתווכת רגשית בין השתיים. שלושת הסיפורים המתקיימים במקביל נטענים במשמעות זה מזה כשחופה של תל אביב מהווה את הזירה המרכזית אליה מתנקזות כל גיבורות הסרט.
"מדוזות", אותו כתבה וביימה שירה גפן (יחד עם אתגר קרת), זכה לתשבוחות בארץ ובעולם, היה מועמד ב-10 קטגוריות שונות בפרסי אופיר, קטף את פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן הצרפתי, שנחשב לפרס החשוב בעולם לסרט ביכורים ונרכש להפצה באיטליה, ארצות הברית, גרמניה, הולנד, קנדה ועוד.
10. ואלס עם באשיר (2008)
לילה אחד בחודש ספטמבר שנת 1982, חדרו כעשרות חברי המיליציה הנוצרית ("פלנגות") אל מחנות הפליטים סברה ושתילה שבלב העיר ביירות. שם, נטבחו 3,250 פלסטינאים וברובם ילדים ונשים. כל אותו הזמן כיתר הצבא הישראלי את המחנות. הבמאי והתסריטאי המוערך ארי פולמן, אז נער בן 18, היה בין החיילים המכתרים את העיר ביירות, ובין הראשונים לזהות את הזוועה שהתחוללה מרחק מאות מטרים מהעמדה שעליה שמר. "ואלס עם באשיר" מספק מסע דוקומנטרי אותו יצר פולמן המבוסס על איורים מונפשים (דוד פולנסקי המאייר ויוני גודמן במאי האנימציה) אל נבכי הזיכרון האישי, בניסיון לפענח ולהסתכל מחדש על מה שהתרחש באותו הלילה.
הסרט זכה לתהודה רבה בארץ ובעולם וקטף פרסים נחשבים רבים בהם גלובוס הזהב, פרס סזאר, פרס אופיר והיה מועמד לפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. ברובם המוחלט של הפרסים ברחבי העולם שהסרט זכה, מדובר היה בזכייה או במועמדות הראשונה בהיסטוריה של סרט ישראלי.
You may like
היצירה הקולנועית הברזילאית "Viva La Vida" (לחיים!) שהועלתה זה עתה לפלטפורמת נטפליקס, השיגה הצלחה מסחררת ונכנסה לרשימת עשרת התכנים הפופולריים ביותר ב-35 מדינות ברחבי העולם, כולל ברזיל, ארגנטינה, בוליביה, צ'ילה, אוסטריה, בלגיה, ספרד, יוון וישראל.
מקורות ההפקה נעוצים בביקורו המשמעותי של המפיק הברזילאי חוליו אושה בישראל, שהתרחש טרם פרוץ מגפת הקורונה. אושה הגיע כחלק ממשלחת יוצרים בינלאומית שאורגנה על ידי משרד התיירות. במהלך שהותו נחשף לנופי הארץ הייחודיים, לסיפורי התושבים ולאנשים מרתקים, וקיבל השראה עמוקה מהתרבות הישראלית – דבר שהניע אותו לפתח את הפרויקט ולמימושו.
לאורך תקופת הצילומים בישראל, משרד התיירות ליווה את הצוות הקולנועי באופן אישי, תיאם עם הרשויות המקומיות באתרי הצילום, סייע בפתרון מכשולים בירוקרטיים ויצר מסגרת מקצועית שהקלה על ביצוע ההפקה. הקרן לעידוד הפקות זרות, המאגדת את משרד התיירות ומשרדי הכלכלה והתרבות, העניקה להפקה מענק של למעלה ממיליון שקלים.
העלילה עוקבת אחר ז'סיקה, צעירה ברזילאית, שמגלה באופן מקרי את ההיסטוריה היהודית של משפחתה. בעקבות ירושה עתידית, היא יוצאת למסע אישי בישראל – שבו היא מגלה אהבה, שורשים ומשפחה חדשה.
קולנוע
מהתחתית בקריית אתא לצמרת של הוליווד: פרידה מאלון אבוטבול
Published
8 חודשים agoon
יולי 30, 2025
אלון אבוטבול, שהלך אתמול לעולמו במפתיע, בגיל 60, חי את חייו כמי שחי תפקיד שהוא מאוהב בו – טוטאלי, עמוק, חסר פשרות, יצרי. הוא נולד וגדל בקריית אתא, יצא מגבולות הפריפריה ופרץ והגיע עד הוליווד. ותמיד, כשניפץ תקרת זכוכית אחר תקרת זכוכית, נשאר כל כך “הוא". אבוטבול לא עשה רעש. “לא כל מה שאני עושה מתוקשר, אבל אני עובד", נהג לומר בריאיונות. “אני מעדיף להתעסק בעיקר ולא במה שמסביב".
ובשקט שלו הוא התפרנס מהמקצוע הכי לא יציב בעולם, לא רק בארץ, גם מעבר לים. הוא שיחק בקולנוע, בטלוויזיה, בתיאטרון, בתפקידים קומיים, דרמטיים, לפעמים מרושעים, לפעמים שבריריים – ותמיד אנושיים. מהפקות ישראליות כ"אחד משלנו", “שבתות וחגים" ו"שתי אצבעות מצידון", שנעשו כאן נכסי צאן ברזל, עד הוליווד של “חוק וסדר", “מינכן" ו"עלייתו של האביר האפל" (מסדרת באטמן), כשבתווך סרטים קטנים ופיוטיים. בשנים האחרונות, בגיל שבו רבים נחים על זרי דפנה, אבוטבול העז להתחיל שוב מחדש. הוא הגשים חלומות ישנים – להיות צייר, זמר, יוצר. כי לאבוטבול תמיד היה עוד מה לומר, גם כשהשורות לא היו כתובות בתסריט.
הוא חי על הקו לוס אנג'לס־תל אביב. “אני לא שייך למקום אחד, אבל פה הבית", אמר פעם. בריאיון האחרון שנתן רק שלשום, לתוכנית של גיא פינס בקשת 12, לרגל הסרט הישראלי החדש בכיכובו, “כשעננים נופלים", אבוטבול נראה מרוצה, שלו, כמעט רוחני. הריאיון צולם על רקע מנזר בנפאל, שם נערכו צילומי הדרמה. “אני פה בחוויה יוצאת דופן", הוא סיפר. “היופי פה עוצר נשימה, האנשים נחמדים בצורה קיצונית. אני בחוויה חוץ־גופית. אני חוזר לפה בעוד שבועיים". הוא לא יחזור.
“לא בכל יום אתה מנצח ומגיע לגיל הזה", הוא אמר בריאיון זה בהתייחסו ליום הולדתו ה־60, שחל לפני חודשיים. “אתה חי פעם אחת. חוויית הצילומים היא סיוט ולפעמים הנאה מטורפת. לפעמים זה מטורלל יותר ממה שאני יכול להעלות בדעתי". גם את מותו מצא אבוטבול כבסצינה של סרט – הוא התמוטט מיד כשיצא מהמים, לאחר שחייה בים, בחוף הבונים. כשנשאל לפני שנים, מה ייכתב על הקבר שלו, ענה בפשטות: “אני מקווה שיגידו שהייתי בן אדם".
לסתום את החרדה
הוא נולד ב־25 במאי 1965 בקריית אתא, למשפחה ממוצא מצרי ואלג'יראי. אביו, מוני, היה סוכן ביטוח, ואמו, ארלט, מנהלת חשבונות. אחיו הבכור, אברהם, היה שחקן וזמר שחזר בתשובה ונפטר ממחלה בשנת 2012. “ילדותי הייתה מורכבת, קסומה ומופרעת. היה בה הכל", סיפר אבוטבול בעבר בריאיון לכאן 11. “אני זוכר התכרבלויות מלאות חום עם אבא, אמא, אחי. בית עם דלת פתוחה. קריית אתא של אותה תקופה הייתה תחנת המעבר הגדולה בישראל לסמים. היו לי חברים שנפלו לסמים ומתו משימוש יתר".
לצד רגעי הקרבה, הייתה אלימות בחיי המשפחה. “לא אשכח לילה שבו ראיתי את אחי הבכור מקבל מכות רצח מאבי", סיפר בריאיון ל"הארץ". “גם אמא שלי חטפה. היה פחד גדול. החוויה בבית הייתה של סכנה. גדלתי עם פחד ואימה. הבנתי שיש מתח, מכות, התפרצויות זעם. לא מדובר במשפחה הרוסה במובן הקלישאתי — לא אב שיכור, לא אם זונה. היינו משפחה עם גאווה. אבי היה שובה לב, מסמר של מסיבות. אבל בתכלס, המשפחה התפרקה".
אבוטבול עצמו לא היה קורבן לאלימות בבית. “נתפסתי כ'בן המועדף'", אמר. “לעומת אחי, שהוא אולי האיש הכי חשוב בחיי. הוא היה ההשראה הגדולה שלי לעשות, ליצור, ובהמשך גם להעז ולפנות למוזיקה. עד גיל 50 נשאתי אשמה. הייתי אדם מדוכא, חי בהסתרה. לילות שלמים עברו עליי בפחדים ובסיוטים". בגיל 15 בחר ללמוד משחק ונרשם לתיכון תלמה ילין בגבעתיים, לאחר שאמו עזבה את אביו ושכרה דירה בתל אביב. כשהיה בן 23 נפטר אביו מהתקף לב.
ב־1980, בטרם מלאו לו 16, שיחק לראשונה בקולנוע, בתפקיד קטן ב"כוכב השחר" לצד ילד הפלא נועם קניאל. בהמשך הופיע בסרט “תפוס על הגיטרה", וב־1983, עם סיום לימודיו, גילם תפקיד בסרט “הפנימייה" ואף שר את שיר הנושא, “לא נותר". “כשהגעתי ללימודים בתלמה ילין הגיעה אליי פנייה להשתתף בסדרת טלוויזיה בשם ‘מאחורי הצלצול'", סיפר בריאיון בעבר. “הופניתי לסוכנת האמנים רודיקה אלקלעי, שהחליטה לייצג אותי, והיא סידרה לי את התפקידים הראשונים".
אבל החיים החדשים, האמנותיים, לא היו קלים. “המעבר ממשפחה מתפרקת בקריית אתא לקריירה תל־אביבית, בלי קשרים ובלי גב, היה מעבר שקשה להסביר את עוצמתו", סיפר. “הגעתי לעולם האמנותי והרגשתי זר. הייתי בתוך תרבות שלא הכרתי, בשפה אשכנזית, משועממת, שלא הרגשתי שייכות אליה. ואז התאהבתי בקולנוע. מצאתי בו רוח חלוצית".
בשנת 1986, בעיצומו של שירות צבאי כנהג ביחידת ההסרטה של צה"ל, אבוטבול שיחק בארבעה סרטים: “בר 51", “הקרב על הוועד", “מלכת הכיתה" ו"כל אהבותיי". אך אלה היו רק ההקדמה לפריצה הגדולה: תפקיד ראשי בסרטו של אלי כהן, “שתי אצבעות מצידון", הפקה של יחידת ההסרטה הצבאית, שעסקה במלחמת לבנון הראשונה. המשחק המדויק של אבוטבול בתפקיד ג'ורג'י זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים. “גיליתי שזה לא קשה לשחק, זה קל", אמר אז. “זה מלווה באינסטינקט, בטוטאליות שמייצרת עבודה וחריצות. להיות פרפקציוניסט — כדי לסתום את החרדה שלא תצליח".
באותה שנה הוא הופיע בסרט הבינלאומי הראשון שלו, “אהבה גנובה", בבימוי משה מזרחי, לצידם של גילה אלמגור וטום הנקס. שנתיים לאחר מכן קיבל תפקיד הוליוודי לצד סילבסטר סטאלון ב"רמבו 3". בינתיים, הקריירה המקומית שלו המשיכה בקו עלייה: “אחד משלנו", סרטם של האחים ברבש, שבו כיכב אבוטבול לצד דן תורן ושרון אלכסנדר, היה ללהיט, והביא לו שוב את פרס השחקן הטוב ביותר.
“לשחק לצידו של אלון היה כמו להיכנס לתוך סופה", מספר שרון אלכסנדר. “מרגע שידענו שנשחק יחד, הוא פשוט עטף את זה מכל כיוון – חזרות רבות, מפגשים בבית שלו ובבית שלי, בילוי בפאבים ואפילו אימונים משותפים בחדר כושר. היינו כל הזמן יחד, והוא יזם את זה. הוא היה שחקן טוטאלי. התפקיד לא היה רק על הסט – הוא היה החיים עצמם".
בין השניים נוצר חיבור הדוק שבנה את הכימיה על המסך. “אלון לא בדיוק למד בבית ספר למשחק, ולהיכנס איתו לסצינה הצריך ממני, כשחקן שלמד ב'בית צבי', להיות דרוך תמידית. זה הוציא ממני את המיטב. לא היה טייק אחד שנראה כמו הקודם. הוא היה שחקן אינטואיטיבי – הכל חי, פתוח, מפתיע".
אלכסנדר מספר שהשניים הכירו כבר כנערים. “ידענו שאנחנו רוצים להיות שחקנים, אבל אז זה עוד היה חלום. אחר כך כבר עבדנו יחד בטלוויזיה החינוכית, בסדרות נעורים. אלון תמיד היה חם, נדיב, מפרגן, כזה שיודע להעניק רגשית. גם כשעבר לחו"ל שמרנו על קשר, דיברנו, שלחנו הודעות. דיברנו גם לא מזמן. זה הלם שהוא איננו. פשוט הלם".
דליה שימקו, שגם היא שיחקה לצד אבוטבול ב"אחד משלנו", נזכרת באנרגיה הייחודית שהוא הביא איתו אל הסט. “אלון היה אז צעיר, וכבר היה מאוד־מאוד ברור שהוא כוכב. זה הדבר שהיה הכי ברור", היא אומרת. “הוא לא שחקן סטנדרטי – הוא כוכב, מעבר לזה שהוא מוכשר. הוא שלט בכל תחומי העשייה בצורה מעוררת השתאות, היה נורא חופשי, נורא יצירתי. כל טייק היה הרפתקה. הוא סחף את כולם עם האדרנלין המטורף שלו, עם החן, עם השובבות".
החופש היצירתי של אבוטבול לא תמיד התיישב עם התסריט, אבל דווקא שם, לדבריה, התרחש הקסם. “כל מיני דברים מרכזיים בסרט היו המצאות של אלון. למשל, הסצינה המפורסמת שבה הוא מנשק את שרון אלכסנדר – זה לא היה כתוב. גם איתי הייתה סצינה שבה הוא פתאום מוריד לי את השמלה – והיא לא נכללה בתסריט. אבל בגלל שהוא היה כל כך משוחרר, כל כך יצירתי וסמכתי עליו, נוצרו איתו רגעים בלתי נשכחים. תענוג של שחקן, תענוג של פרטנר".
פרטנר נהדר
“התחלתי כנער שרצה להתפרסם ולהופיע בטלוויזיה", סיפר אבוטבול בריאיון לאהוד מנור ב־1995. “אבל מהר מאוד הבנתי – אני צריך לעשות כדי ללמוד. כל ניסיון הוא שיעור. המורים הכי טובים שלי היו הבמאים שעבדתי איתם". בהמשך הוא הסביר איך תחושת מיצוי לאחר רצף הצלחות הובילה אותו לארצות הברית: “כשהגעתי לאמריקה, הבנתי שאני צריך לקחת את מעט הכוח שיש לי, ולעצב טוב יותר את הדברים שאני עושה. זו מלחמה קשה. לא כי לא אוהבים אותך, אלא כי כשאתה בוחר לצאת מהמיינסטרים, אין בזה כסף. ואז ההישרדות נהיית מאוד מוחשית. אני מנסה לאזן: פרנסה מצד אחד, ואתגר אישי מהצד השני".
אבוטבול חילק את חייו המקצועיים בין ישראל להוליווד, שיחק בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, ותקופה מסוימת עסק גם בבימוי ובהפקה. בישראל בלט בסרטים “לילסדה", “מרס תורכי", “האסונות של נינה" (תפקיד שעליו זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר), “בופור" ו"אצבע אלוהים" (פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים).
על מסך הטלוויזיה השאיר אבוטבול חותם בסדרות “שבתות וחגים" (שזיכתה אותו בפרסי האקדמיה ומסך הזהב), “האלופה", “בתולות" ו"הרמון". אפילו בז'אנר הריאליטי הוא השתתף, ב"רוקדים עם כוכבים" וב"מאסטר שף VIP", שם זכה במקום הראשון.
“אלון היה המורה שלי", מספרת השחקנית מירב גרובר, ששיחקה לצידו בסדרות “שבתות חגים" ו"בתולות". “כשצילמנו את ‘שבתות וחגים' הייתי בתחילת הדרך, לא היה לי בכלל ניסיון מול מצלמה. בית הספר הכי טוב שלי היה להתבונן באלון. הייתי עושה מה שהוא עושה. היה תענוג להסתכל איך הבן אדם היה נינוח מול המצלמה, ואיך הוא ידע בדיוק כל הזמן איך המצלמה רואה אותו. שלא לדבר על זה שהוא היה מאוד נחמד ולא מתנשא. מתוק כזה. הוא היה פרטנר נהדר. הוא לא עשה מהמשחק עניין יותר מדי, הוא הביא את הקלות למשחק שלו. די דומה למה שמרלון ברנדו עשה ב'חשמלית ושמה תשוקה'. אלון היה חכם מאוד, בן אדם עם אינטואיציה מדהימה וחוכמת חיים. הוא היה ילד נצחי. הוא נכנס לכולם ללב".
“הייתי במאי צעיר וחסר ניסיון כשנחת עליי האישור לביים את ‘שבתות וחגים'", נזכר רני בלייר. “אלון כבר היה שחקן ותיק, והמפגש הראשון בינינו היה כמו מפץ. לביים את אלון היה בית הספר הכי חשוב שלי לבימוי שחקנים. הניסיון הרב שלו, יכולת האלתור, העבודה הטוטאלית על דמות, האינסטינקט החייתי שלו מול המצלמה והאינטליגנציה הרגשית לימדו אותי את כל מה שלא ידעתי על בימוי שחקנים. הוא היה לי מורה. יצא לנו גם לשחק יחד, כאחים, בסרט של דני מנקין ‘האם זה אתה?', וזה היה עונג צרוף. אלון יישאר בליבי תמיד כאדם עם נשמה ולב חסרי מנוח וחיוך של ילד נצחי. מותו הכה אותי בהלם. צעיר מדי, מוקדם מדי. אני לא יכול שלא לחשוב כל היום על משפחתו האבלה".
גם בהוליווד הקריירה של אלון אבוטבול הלכה והתפתחה, והוא שיחק בסרטים בולטים: “סודות המסדר" (לצד ז'אן קלוד ואן דאם וצ'רלטון הסטון), “מינכן" (בבימוי סטיבן ספילברג ובהשתתפות דניאל קרייג), “גוף השקרים" (עם ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו), “עלייתו של האביר האפל" (לצד כריסטיאן בייל, מייקל קיין ומורגן פרימן), “המטרה: לונדון" (לצד ג'רארד באטלר), “ספטמבר בשיראז" (עם סלמה הייק ואדריאן ברודי).
בנוסף, השתתף בסדרות כ"המנטליסט", “הומלנד", “חוק וסדר: מדור מיוחד", “שלג צח" ו־"FBI אינטרנשיונל". אלו לא היו תפקידים גדולים, אבל הם אפשרו לו להתפרנס היטב ולהמשיך לאורך זמן את הקריירה הבינלאומית. “לא תמיד אתה מרוויח מיליונים, אבל לפעמים כן – ואז זה ‘הללויה!'", אמר לא מזמן בריאיון ל"ידיעות אחרונות".
חלום אלבום הסולו
לצד המסך הגדול והמסך הקטן, היה התיאטרון עבור אבוטבול מקום של התעמקות אינטימית באמנות המשחק. “בתיאטרון, אתה קופץ למים סוערים בכל ערב מחדש", אמר פעם. “אין קאט, אין טייק נוסף. אתה חי או נופל בלייב. וזה הדבר הכי קרוב שיש לאמת". הוא שיחק בין היתר בהצגות “המלט", “קוויאר ועדשים", “אחים בדם", “המלך ליר", “אנדורה", “הרציף המערבי" ו"מחילה". “הקהל בתיאטרון הוא כמו מד כוונות", הסביר באחד הריאיונות. “הוא מרגיש אם אתה בא באמת. זה המקום היחיד שבו אתה יכול להחזיק את האמת שלך שעה וחצי ברציפות, בלי עריכה, בלי הגנה. ככה נבחנים שחקנים אמיתיים".
“הזיכרון הכי מתוק שלי מאלון היה כשהייתי בן 12 והוא בן 18, ושיחקנו יחד בהבימה בהצגה ‘קוויאר ועדשים', לצד ששון גבאי ורפאל קלצ'קין", משחזר תומר שרון. “זה היה מדהים. היינו בעצם באותה פוזיציה של שני ילדים שאף אחד לא יודע מי הם, משחקים לצד כל הגדולים האלה ומסתכלים עליהם בעיניים פעורות. אלון היה מקסים, הוא היה ילד פאנק כזה, היו לו כל הזמן מלא שרשראות וניטים על הבגדים, ונעליים ועליהן סיכות. נורא הערצתי את זה. הוא היה כמו אחי הגדול שם. היה מקסים אליי, החבר העיקרי שלי בהפקה הזו. לימים עבדנו יחד בסרט ‘מרס תורכי', וגם אז החוויה הייתה מענגת. הוא היה שחקן אדיר. היה לו גרוב כזה מגניב.
“היינו מנהלים על הסט שיחות על דברים שלא קשורים לעולם המשחק. הוא היה אדם רוחני ועמוק מאוד. הוא היה בעל מודעות פוליטית רבה, מאוד היה אכפת לו ממה שקורה במדינה, הוא היה אקטיביסט ופעיל. לפני כמה שנים היינו נפגשים די הרבה כשהוא הגיע ללמוד נגינה על גיטרה אצל חבר שלי. היינו מג'מג'מים יחד ומנהלים שיחות עומק. הוא היה נשמה אמיתית. תמיד היה כיף להיפגש איתו".
באוקטובר 2022, בלונדון, אבוטבול כיכב בהפקה האירופית של המחזמר עטור הפרסים “ביקור התזמורת" בבימויו של מייקל לונגהרסט, שבוסס על סרטו הישראלי של ערן קולירין. לצידו של אבוטבול שיחקה מירי מסיקה, והשניים זכו לביקורות מהללות.
אבוטבול מעולם לא הסתפק במשחק. הוא חיפש ערוצי ביטוי נוספים, ובהם ציור ומוזיקה. הוא הציג בתערוכות ציור בארץ ובחו"ל, ומכר לא מעט מיצירותיו, אחת מהן לשחקן זוכה האוסקר מורגן פרימן. “אני מרגיש שלכישרון שניתן לי יש תכלית, ואני צריך למלא אותה", הסביר בעבר בריאיון את הדחף להרחיב את גבולות האמנות האישית שלו.
גם פוליטית הוא היה מעורב. בבחירות 2006 התייצב לצד מפלגת העבודה ואף שובץ במקום ה־36 ברשימתה. “היציאה מהארון הפוליטי שלי הייתה בתקופת חוק היוצרים, עם ההבנה שבממסד יש אנשים קטנים ולא נחמדים", אמר ל"הארץ". אבוטבול גם כתב טורים נוקבים על חברה, שלטון וצדק חברתי, ואף שיר מחאה בשם “תגנוב", שיצא כנגד השחיתות בישראל.
ב־2023, לאחר שנים של גישוש מוזיקלי בפרויקטים שונים, הגשים חלום ישן והוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, “Family Bussiness", שאותו יצר עם בתו אליה ועם חברי להקת “המסך הלבן", גילברט וגבריאל ברויד. “בניגוד למשחק, כאן אני אחראי לכל", סיפר בריאיון ל"ישראל היום". “זו חוויה עוצמתית מאוד. יש איתי נגנים מטורפים על הבמה, והבנות שלי. אני זז לאן שהעבודה לוקחת אותי. אני רוצה להגיע עם ההופעה הזו לכל מקום".
מותו של אבוטבול, שעות ספורות אחרי שהעלה לחשבון האינסטגרם שלו סטורי של זריחה ישראלית יפה, הכה את עולם התרבות בתדהמה. אבוטבול הותיר אחריו ארבעה ילדים מבת זוגו לשעבר, הבמאית שיר ביליה. “הוא היה איש משפחה מסור וחם, אהב את הילדים שלו והשקיע בהם את הכל", אומר תומר שרון.
קולנוע
הפלסטיני שנהרג ביו"ש – השתתף בסרט הישראלי-פלסטיני שזכה באוסקר
Published
8 חודשים agoon
יולי 29, 2025
סערה מתחוללת בעקבות אירוע חריג שאירע הלילה (בין שני לשלישי) ביישוב כרמל בהר חברון שבמרחב חטיבת יהודה, בו עשרות פלסטינים הגיעו לאתר עבודות פיתוח ביישוב, כאשר בצה"ל טוענים כי העבודות נעשו בתיאום ובאישור על שטח היישוב וכי עשרות הפלסטינים החלו לרגום באבנים שני עובדים יהודים, מתיישבים שעבדו בסמוך לגדר היישוב עם טנדר וטרקטור.
על פי הידוע נכון לשעה זו, אחד משני העובדים שלף אקדח וירה באוויר, כאשר נטען שאחד הפלסטינים שעמד במרחק מהתקרית ונפצע, נפגע מהקליע שאותו ירה המתיישב. אותו פלסטיני שנפצע, ולאחר מכן התברר שנהרג הוא עודה הדלין, מחנך ואב לשלושה ילדים, שהופיע כמרואיין בסרט התיעודי “אין ארץ אחרת”, ואף נתן סיוע ליוצרים, כפי שמעיד הבמאי יובל אברהם. הסרט זכה בפרס האוסקר עבור הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בטקס השנתי והיוקרתי שהתקיים לאחרונה.
באסל עדרא, עיתונאי פלסטיני ושותף בבימוי הסרט "אין ארץ אחרת", פרסם פוסט ברשת האינסטגרם על "חברו היקר" הדלין. "הוא עמד מול המתנחל בכפר שלו כשמתנחל ירה כדור שחדר לחזה שלו ולקח את חייו. כך ישראל מוחקת אותנו – חיים אחרים בכל פעם", כתב עדרא בפוסט.
בצה"ל אומרים כי על פניו הדיווחים היוצאים מהרשתות הפלסטיניות בנוגע לאירוע אינם מדויקים והאירוע החל בניסיון של הפלסטינים לתקוף ואף לבצע, לדברי גורמים בצה״ל, מעשה לינץ׳ בשניים. יחד עם זאת אומרים בצה״ל כי האירוע הועבר לטיפול וחקירת המשטרה.
מהמשטרה נמסר כי "החקירה במשטרת ישראל כרגע נמצאת בשלבים הראשונים, וצפויים במהלך הלילה פעולות חקירה נוספות. כוחות צה"ל ומשטרה הגיעו לזירת האירוע. במקום עוכב אזרח ישראלי ובהמשך המשטרה עצרה אותו לחקירה.
בנוסף, נעצרו ארבעה פלסטינים על ידי לוחמי צה"ל במעורבות באירוע וכן שני תיירים זרים שהיו במקום. כתוצאה מהאירוע נקבע מותו של פלסטיני שמעורבותו המדויקת באירוע נבדקת. במסגרת החקירה כוחות משטרה הגיעו לבית החולים. החקירה כאמור נמשכת".
