חשוב לי לציין שזה לא טור פוליטי. אני לא יודע למי מגדה מצביעה, למי אסף ומשפחתו מצביעים, ולא משנה לי. זו לא קריאה נאיבית להתפרקות מנשקנו. להיפך: הלוחמים שלנו, אלו שנפלו ואלו שנלחמים עכשיו, ראויים ליותר. מגיע להם שנדע להגיד בשביל מה הם נלחמים. מגיע להם תכלית, מטרה, ועתיד. אבל גם במבט הכי אובייקטיבי ונטול פניות, קשה להבין היום מה אנחנו עדיין עושים בעזה, את מי זה משרת – חוץ מפוליטיקאים ציניים ואוכלי מוות שמקדשים את האדמה במקום את החיים.

ערב יום הזיכרון, עוד שלוש משפחות נוספו למשפחת השכול הישראלי, ואף אחד לא עוצר לשאול מתי זה ייגמר. אף אחד לא שואל למה זה עדיין קורה. השאלות האלה לא נשאלו, והמלחמה ממשיכה, מאחורי מסך העשן של התקשורת הישראלית, שנכנעה מזמן לעצם קיומה של מלחמה, אליה יצאה מדינה שמסרבת להפסיק אותה, אפילו במחיר של 59 ישראלים שעדיין מחכים לחזור הביתה. את מגדה הצילו הבריטים, מי יציל אותם?

החיילים שהגיעו לברגן בלזן ראו ילדה בת 15, רזה עד מוות, והחזירו אותה לחיים. 80 שנה אחרי ששוחררה ממחנה ברגן בלזן, מגדה קיבלה על אדמת גרמניה את הבשורה הנוראית. המוות שוב פקד את משפחתה. אז אולי זה הזמן לעצור ולשאול את עצמנו: איך יכול להיות ששארית הפליטה עדיין מתמודדת עם שכול וגזרות גורל, האם אנחנו באמת לא מסוגלים לעשות יותר כדי לבחור בחיים? או לכל הפחות לבחור באנשים שאינם מקדשים את המוות.

היום, צעירים ישראלים יושבים בשבי במצב שלא שונה בהרבה ממצבה של מגדה במלחמה ההיא: רזים, רעבים, חולים, בלי אור שמש, בלי טיפול רפואי. עדיין אפשר להציל אותם. זו החובה המוסרית שלנו. במקום: הלחימה שרק מסכנת את חייהם נמשכת, החיילים ממשיכים ליפול, והשבויים ממשיכים לגסוס – ואף אחד לא נותן על זה את הדין. זה קל יותר כשהתקשורת מסקרת את המלחמה כאילו מדובר בגזירת שמיים. שמונים שנה אחרי שברגן בלזן שוחרר, אנחנו כבר יודעים איך נראית זוועה. רק התרגלנו לה. ועכשיו, לפרסומות.