דעות
ידנו תמיד תהיה מושטת לשלום אל מול הכיבוש המוסלמי הזוחל
Published
11 חודשים agoon
הג'יהאד האסלאמי הוא מושג מרכזי באסלאם, המתייחס למאבק למען הדת. אומנם המושג "ג'יהאד" כולל גם משמעויות רוחניות ותרבותיות, אך בהקשר ההיסטורי והפוליטי, ג'יהאד נתפס כמאבק צבאי להרחבת שליטת האסלאם. העולם המערבי כשל בהבנת האידיאולוגיה הזאת.
קיימות שתי תפיסות חשובות באסלאם: דאר אל־אסלאם ודאר אל־חרב. "דאר אל־אסלאם" מתייחס לכל מקום בעולם הנשלט על ידי האסלאם, כלומר מדינות שבהן החוק האסלאמי (השריעה) שולט. באזורים אלה, המוסלמים חיים תחת שלטון אסלאמי, וחוקי הדת מכתיבים את אורח החיים. מטרת כל מוסלמי אדוק היא להרחיב את גבולות "דאר אל־אסלאם" ולהפוך את כל העולם לשטח אסלאמי.
"דאר אל־חרב" הוא ההפך מדאר אל־אסלאם – זהו כל שטח שאינו נשלט בידי האסלאם, ומכאן שהוא נחשב ל"בית המלחמה", אשר צריך להיות מסופח בהדרגה ל"דאר אל־אסלאם". הדרך להשיג זאת היא באמצעות ג'יהאד – מאבק מתמשך, שמטרתו להכניע את הכופרים ולהשליט את האסלאם.
לפי ההלכה האסלאמית הקלאסית, הג'יהאד אינו רק מאבק של יחידים, אלא חובה קולקטיבית של האומה האסלאמית (אוממה). בניגוד לדתות אחרות, האסלאם אינו דת פרטית בלבד, אלא מערכת פוליטית, משפטית וחברתית, שמבקשת לכונן סדר עולמי. בהקשר זה, השלמת שליטתו היא משימה דתית־פוליטית מתמשכת שאין לה מגבלת זמן.
לפי השריעה, מוסלמים מחויבים להפיץ את דתם ולוודא שכל בני האדם יקבלו את האמת האסלאמית. במקרים רבים, השליטה האסלאמית על שטח מסוים אינה תלויה בשאלת האמונה האישית של הפרטים, אלא בעצם קבלת חוקי השריעה.
באסלאם אין כאמור תאריך יעד להשלמת המאבק. אם תהליך הכיבוש נמשך מאות ואף אלפי שנים, הדבר עדיין תקף מבחינת הדוקטרינה האסלאמית. גישה זו מנוגדת לחשיבה המערבית, אשר רואה במלחמות אירועים שיש להם סוף מוגדר. בעוד המערב מחפש פתרונות מהירים וניצחונות מיידיים, התפיסה האסלאמית סבלנית בהרבה.
ההיסטוריה האסלאמית מלאה במאבקים צבאיים שנמשכו לאורך מאות שנים. הכיבושים האסלאמיים החלו במאה ה־7 ונמשכו עד המאה ה־17, עם התפשטות האימפריות האסלאמיות מאסיה, דרך אירופה ועד אפריקה. הכיבוש נתפס כחלק ממעגל החיים, ולא כאירוע יוצא דופן.
המערב נוטה להסתכל על קבוצות ג'יהאדיסטיות כמו אל־קאעידה ודאע"ש כארגונים קיצוניים שאינם מייצגים את האסלאם כולו. בפועל, רבים מהעקרונות שמניעים את הקבוצות הללו נטועים עמוק בתוך ההיסטוריה האסלאמית וההגות הדתית המסורתית. ההנחה שהאסלאם מתנהג כמו דתות אחרות היא טעות וחוסר הבנה מהותי.
השוואת האסלאם לנצרות או ליהדות היא משגה, ויש להבין כי האסלאם משלב תפיסת עולם דתית המגובה במערכת פוליטית ומשפטית. כוהני הדת נותנים פרשנות לסוגיות שונות, ובכך מאפשרים מעשים שאינם מקובלים על המערב, שנוטה להתמקד במאבק הצבאי מול ארגוני טרור, אך מזניח את הקרב האידיאולוגי. בעוד המערב מחפש פתרונות ביטחוניים – האסלאם מפיץ את תפיסותיו באמצעות חינוך, דמוגרפיה והשפעה תרבותית.
המערב צריך להפסיק לראות בג'יהאד איום צבאי בלבד, ולהבין שמדובר באתגר אידיאולוגי ארוך טווח. ללא מאבק רעיוני ותרבותי, אין סיכוי להביס את הג'יהאדיזם. במקום לפחד מתיוג כ"גזעני" או "אסלאמופובי", על המערב להגן על עקרונות הדמוקרטיה, החירות וזכויות האדם.
יש צורך בהכשרת מומחים אמיתיים להבנת האסלאם, כולל הזרמים הקיצוניים שבו. על קובעי המדיניות בארצות המערב ללמוד את כתבי הקודש האסלאמיים ולהפסיק להסתמך על נרטיבים שטחיים. בנוסף, מדינות המערב צריכות להפעיל מדיניות הגירה אגרסיבית יותר, ולוודא שמי שמגיע אליהן מכיר ומקבל את ערכי המדינה. הענקת האזרחות חייבת להיות מותנית בזמן ולאחר בדיקה מעמיקה של המועמדים להגירה.
מדרון של אשליות
ישראל נעה לאורך עשרות שנים בין תקווה מדינית לבין מציאות ביטחונית עגומה. אחד מהכשלים האסטרטגיים החמורים ביותר היה האמונה כי ויתור על שטחים יוביל לשלום, וכי הבעיה הפלסטינית תוכל להסתיים בפשרה טריטוריאלית. תפיסה זו, שאומצה בעיקר בידי מחנה השמאל הישראלי, התעלמה לחלוטין מהאידיאולוגיה העמוקה של האויב – חמאס וארגוני ההתנגדות הפלסטינית – הרואים את ישראל כולה כ"פלסטין הכבושה", ומסרבים להסתפק בפחות מכך.
כשראש הממשלה אריאל שרון הוביל את ההתנתקות מרצועת עזה ב־2005, הוא עשה זאת מתוך אמונה שהנסיגה תביא רגיעה, תצמצם את העימותים ותעביר לפלסטינים את האחריות על גורלם. אך שרון, שהיה במשך שנים רבות לוחם נחוש ובעל הבנה ביטחונית עמוקה, כשל בהבנת האידיאולוגיה הפלסטינית, ובפרט זו של חמאס.
חמאס מעולם לא ראה ברצועת עזה מטרה סופית. עבורו, עזה הייתה שלב ראשון בתורת השלבים. מיד עם יציאת ישראל מהרצועה, הארגון הגביר את כוחו והפך את האזור למעוז טרור אימתני. המנהרות, הרקטות, ההתעצמות הצבאית – כל אלה הן הוכחה לכך שחמאס ראה בנסיגה ניצחון על ישראל ולא צעד לקראת הסכם שלום כלשהו.
עדות לכך ראינו רק בשבוע שעבר, כאשר פרצה סערה בעולם המוסלמי לאחר שאיש הדת הכוויתי עת'מאן אל־ח'מיס העז למתוח ביקורת חריפה על ארגון הטרור חמאס בריאיון לפודקאסט, שבו טען כי התנועה "סטתה מדרך הישר” והפכה ל"מושחתת ורעה מאוד". השייח' הכוויתי הוסיף ואמר: "אולי כשהמלחמה תסתיים, ננסה להרוס את התנועה הזו". דבריו הציתו תגובות זועמות מצד חוקרים ופעילים מוסלמים רבים, והוא נאלץ להתנצל.
ראש האיגוד הבינלאומי של החוקרים המוסלמים, עלי קרה דאע'י, יצא להגנת חמאס ואמר: "הג'יהאד הוא עיקרון קבוע בשריעה שלנו. המוג'אהדין בעזה הם רק הרחבה של הדרך הזו. העלבת הגיבורים האלו והטלת ספק בכוונותיהם הן סטייה ממדרגות הצדק שציוו עלינו לפעול לפיהן".
המקרה הזה מדגיש את הרגישות הרבה בעולם הערבי סביב הביקורת על ארגונים פלסטיניים, במיוחד בעת לחימה, ואת המחיר שעלולים לשלם מי שחורגים מהקו הרשמי בנושא זה.
התפיסה כי הבעיה הפלסטינית היא טריטוריאלית – כלומר, שאם ישראל תיסוג מהשטחים שנכבשו ב־1967, היא תוכל להשיג שלום יציב, הוכחה כטעות מרה וקיבלה משנה תוקף ב־7 באוקטובר 2023. רבים מהישראלים שוחרי השלום מתחילים להתעורר ולהתנער מהמחשבה שהפלסטינים דורשים רק את גבולות 1967 – הם שואפים לשוב ליפו, חיפה, רמלה ולוד.
אין מדובר רק באידיאולוגיה של חמאס, אלא גם בזרמים רחבים יותר בעם הפלסטיני, לרבות פת"ח והרשות הפלסטינית, שמתעקשים על "זכות השיבה" – רעיון שמשמעותו המעשית היא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. התבססות חמאס לאחר נסיגת צה"ל מעזה, אחרי שטבח וגירש את אנשי פת"ח, מוכיחה שאפילו לטעמם של שליטי חמאס, פת"ח הרצחני נחשב ל"מתון מדי".
הסיסמה "מן הנהר ועד הים" אינה רק קריאה רטורית, אלא תמצית האידיאולוגיה הפלסטינית הרואה בכל שטחי ישראל אדמה כבושה שיש "לשחרר". במילים אחרות, הוויתורים הטריטוריאליים אינם נתפסים כהוכחה לרצון ישראלי בשלום, אלא כהיחלשות ישראלית, שמזמינה עוד ועוד לחצים, עוד ועוד פיגועים. מה שחיזק את התפיסה הפלסטינית שישראל חלשה זה כל הנסיגות, כולל זו מלבנון בשנת 2000.
ישראל נמצאת במדרון חלקלק של אשליות. ויתורים נחשבים בעיני אויבינו כהצלחה, ולכן כל ניסיון להגיע להסכם על בסיס ויתור טריטוריאלי בלבד נועד לכישלון. המציאות מחייבת הבנה אסטרטגית אחרת. ישראל צריכה לבסס כוח הרתעה אמיתי, לחזק את ההתיישבות בכל רחבי הארץ, ולפעול בנחישות נגד כל ניסיון לערער את ריבונותה.
שלום אמת יוכל להתקיים רק כאשר הצד השני יבין שאין דרך צבאית או פוליטית לממש את חלומו למחוק את ישראל – ורק אז אולי תוכל להתקיים הידברות אמיתית. לצערנו, שינוי כזה לא נראה באופק. ידנו תמיד תהיה מושטת לשלום, אבל כל עוד בבתי ספר פלסטיניים ממשיכים התלמידים ללמוד את דברי התרעלה, ובמקום ללמוד מדעים מלמדים את הילדים לאחוז בנשק – אנחנו, לצערנו, נמשיך לאחוז בחרב.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, קונסול כללי כבוד של נאורו, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC
You may like
דעות
בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר
Published
7 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
דעות
ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי
Published
7 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
