
השבוע העירה אותנו האזעקה בתזמון אידיאלי למשחק 5 בגמר ה-NBA. עונה שלמה ומעולה התנקזה לרגע המכריע הזה. עקבתי אחרי הפלייאוף הזה באדיקות וציפייה לגמר, הכל היה מוכן ושקט והסלון היה ריק, אבל לא מצאתי כוחות לצפות במשחק ולהתמסר אליו. הרגשתי תשוש מהמצב, מרוקן. לא כשיר. המלחמה, האזעקות, המתח והחרדות הכריעו אותי. "תמשיכו בלעדיי", מלמלתי, "אני בחוץ". הלכתי לישון. לא מצאתי אנרגיות להתמודד עם עליצות המשחק, עם האוהדים הצוהלים שמגבירים את עוצמת הריקוד כשמזהים את עצמם על המסך בתקרת האולם, עם קלות הדעת.
מרגיש כמו לוקסוס להתלונן בימים אלה על ספורט, אבל במדור ספורט אנחנו, ספורט הוא חיינו, הפינה החמה והבטוחה שאליה אנחנו נוהגים לברוח, וכמה ארורים ואומללים הם הימים שגורמים לנו להבין שספורט הוא הבל הבלים. מלחמות, חטופים, חיילים הרוגים, הרס ואסונות, ובמקביל אנחנו מציצים בחטף לעדכונים מחלון ההעברות, נזכרים בעולם מקביל ומיד חוזרים למציאות.
את הנזק לספורט הישראלי אנחנו מרגישים בכל יום. זרים שמודיעים שלא יגיעו, קבוצות שלא מצליחות לפתוח את העונה, מאמנים זרים שתקועים בחו"ל, אפילו הלדר לופס הקשוח פתאום נבהל ותוהה למה הוא צריך את זה. אלוהים יודע לכמה זרים נעשו פניות והם דחו על הסף את האפשרות להגיע לאדמה המופגזת הזו. את כולם אנחנו מבינים. הבהלה מוצדקת.
Source link