כששומעים את עלילת הסרט קשה שלא לחשוב על אורה, האישה שבורחת מבשורה שכתב דויד גרוסמן לפני קרוב ל-20 שנה; בפועל, הן הפוכות לחלוטין. אורה ברחה מהבשורה, בעוד ענת תפסה את בנה באוזנו היישר משדה הקרב אל חיקה בתקווה שיישאר שם. דאנה איבגי מזכירה לנו בפעם המי יודע כמה שהיא פשוט אחת השחקניות הגדולות בארץ, במה שהוא התפקיד הכי טוב שלה מאז 2014 (שנת הניצחון שלה עם "את לי לילה" ו"אפס ביחסי אנוש"), מעוררת הזדהות וכאב, אנושית ומאופיינת עד המילימטר האחרון, ובמה שהוא ההישג הכי מרשים – אמינה במיליון אחוז כאמא של חייל לקראת שחרור, למרות שהיא הייתה בקושי בת 40 כשצולם הסרט.

אני לא נוטה להמר על העתיד, אבל להערכתי "חמצן" הולך להכות גלים כשייצא – מדובר בזיקוק מדויק של כל מה שבלתי נסבל בשנתיים המסויטות שעוברות עלינו. זה סיפור שצריך היה לספר, גם אם אני באופן אישי לא בטוח שהייתי רוצה לראות עוד כמוהו ולו מפני שהייתי רוצה שהקולנוע ימשיך להיות מקום שבורחים אליו, לא המקום שבו רואים את כל מה שבורחים ממנו. התחרות הישראלית לא נתנה לי את זה השנה, ואולי טוב שלא: בזמן שחגגנו בפסטיבל ירושלים בצד אחד של העיר, בצד השני שלה, בבית קולנוע אחר, צעקו "מוות לערבים" לקופאים בדוכן הפופקורן.

בפסטיבל ירושלים השנה הוצגו סרטים שתיארו כל מיני מגזרים, על אימהות של חיילים ועל ילדים פלסטיניים ועל משטרים חשוכים ועל אנשים שקופים שנדרסים על ידי מערכת שלא רואה אותם. יכולת לראות גם סרטי אימה ומותחנים פסיכולוגיים וקומדיות רומנטיות – אני מקווה שיום אחד נראה יותר סרטים כאלה גם בשפה העברית, כי גם לנו מגיע.

בינתיים כנראה שנצטרך בעיקר לחכות ליום שבו נוכל להתייחס לפסטיבלי קולנוע כאל פעילות תרבותית מובנת מאליה ולא כאל בריחה מזוועות היומיום. כבר שנה שנייה ברציפות שפסטיבל ירושלים מתפקד בזמן שהכל מסביב בכאוס מוחלט. עלינו רק לקוות שבשנה הבאה נוכל ללכת אליו בלי שתהיה לנו סיבה להרגיש אשמים, ושכמה סרטים גרועים יהיו הצרה החמורה ביותר שלנו.