הוא מודה שהכל התחיל "לצורך פריקה, בעקבות ההתמודדות עם קשיי חודשי הלחימה הארוכים". אין לו רקע של ממש בכתיבה, למעט יומן שכתב בעת שטייל במקסיקו. כשהפלוגה לחמה בבית חאנון, היכה בו הרצון לכתוב. "אני כותב דברים אישיים, לחלקם בני המשפחה וחברים עוד לא נחשפו. הם ילמדו מה עברנו".

בספר שנולד בכלל כיומן, הוא מוסיף, "הכל מובא בגוף ראשון. אני חולק את המראות, את הרעשים, את הריחות, מתוך הרחובות ובינות הפרדסים של עזה. זה הסיפור האישי שלי, שמתאר גם את העולם האזרחי של 'זקן כמעט בן 40' שחשב שהוא כבר סיים עם המילואים. אני לא איזה גנרל גדול, בסך הכל איש פשוט, אבא, שפתאום בשבת אחת ארורה הוקפץ למלחמה קשה, ובספר אני מביא את הסיפור שלי ושל החבר'ה שלי, המחלקה, הפלוגה. זה סיפור שמשלב בין לחימה – ולעניות דעתי, באופן אותנטי מאוד – לבין ההווי של הלוחמים, כולל הכינויים של כל אחד, כולל ההומור, הדאחקות, הקטעים והשטויות של חבר'ה בכל הגילאים שמוצאים את עצמם יחד. זה סיפור של עולמות מצטלבים, מבוגרים וצעירים, דתיים וחילוניים. זה לא רק הליכות וקרבות ולחימה".

מה התובנה הגדולה שלו מהכתיבה? "יש לנו עם מדהים, וכשאנחנו ביחד אז אנחנו יכולים להשיג הכל. צריך לשמור על אופטימיות למען עתיד טוב יותר לילדים שלנו. החזון שלי הוא להראות לעולם את הכוח של עם ישראל, לתת תחושת תקווה ומשהו להתגאות בו".

דפי ברזל: היומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב | חזרה לפרויקט מיוחד