דעות
התפנית הגיעה: החלה הפעולה שתהפוך את חמאס למיותר
Published
10 חודשים agoon
כבר שנה וחצי שאני מדבר על זה וכותב את זה, ולשמחתי מסתמן שזה מגיע סוף סוף – לאחר שנה וחצי של התמהמהות והסתמכות כמעט מוחלטת רק על המאמץ הצבאי (שנחל הישגים צבאיים אבל לא הביא לפירוק חמאס כשלטון וכרעיון), השבוע זה קורה – כל מי שקצת מבין את חמאס ומה חשוב לו באמת, יודע שהשבוע אנו מתחילים, לראשונה, לטפל במרכיב הכוח העיקרי של הארגון – האוכלוסייה והריבונות.
עד כה הייתה אסטרטגיה של התנגשות צבאית עם חמאס. זו אמנם פגעה בו משמעותית, אך תפיסתית מציבה אותו כיריב "שווה" לישראל כשמעשית זה כמובן רחוק משם. הפעולה הזו לא הצליחה לערער את משילותו ברצועת עזה, למרות כל החבטות הצבאיות שספג. מכאן והלאה, גם אם מדינת ישראל לא המשיגה זאת לעצמה, הרי מדובר בשינוי עמוק באסטרטגיה לכיוון אסטרטגיה של "ייתור", קרי הפיכתו של חמאס למיותר בעיקר בעיני האוכלוסייה.
הייתור ניצב על שתי רגליים עיקריות – האחת, האוכלוסייה תקבל מזון וסיוע לראשונה מגורם שאינו חמאסי (ארה"ב) וחמאס עצמו, מעבר לאובדן רכיב המשילות, גם לא יקצור עוד הכנסות כלכליות קריטיות עבורו בעיתוי הנוכחי. הרגל השנייה – תוכנית ההגירה מרצון שקורמת עור וגידים בימים אלו, ובין אם ישימה בהיקפים המדוברים ובין אם לאו, תפגע מאוד ברעיון שאותו ביקש חמאס לשווק באמצעות ה-7 באוקטובר – "ממגן ומקדם פלסטין" לכזה שפוגע בה וגורם לנכבה שנייה.
זה אמור להיות אפקטיבי פי כמה מהלחץ הצבאי, שאין לוותר עליו והוא אמור לגבות את שתי הרגליים האלו כעמוד שידרה, ולהערכתי יהפוך את הלחץ התפיסתי והכלכלי על חמאס לבלתי נסבל, ולהבדיל מהצבאי שמתברר שאיתו חמאס יכול לשרוד, כך שהארגון בנסותו לעצור את המגמה המסוכנת יסכים לשחרור חטופים, ויתכן אף לוויתורים מרחיקי לכת כמותם לא ראינו בעבר.
ייתור חמאס 1 – חלוקת המזון ע"י גורם אחר
השיטה: פתיחת מרחבים הומניטריים בהובלה אמריקנית ובמעטפת ביטחונית ישראלית. הגדול והראשון בהם יהיה המתחם שייפתח בדרום הרצועה באזור מורג – כ-120 אלך עזתים צפויים להגיע למתחם, לעבור בידוק ולקבל סיוע הומניטרי באיכות וברמה גבוהה. החלוקה תהיה קמעונאית (ולא סיטונאית) פר משפחה עם רישום שבועי ובהיקף המתאים לגודלה של המשפחה.
סטטוס כיום: גורמי החלוקה האמריקניים, אנשי חברת האבטחה GHF, נמצאים בשטח ומיועדים להתחיל לפעול באחד הימים הקרובים. מימון הפעילות ייעשה מקרן ייעודית של תרומות שהוקמה לעניין, ויהיה צורך לעבותה בתרומות כדי להחזיק את הפעילות לאורך זמן.
הערכה: בתרחיש הסביר מאות אלפים מהעזתים ינהרו למרחבים הללו כדי להיות קרובים למוקדי חלוקת המזון והסיוע ולהימלט מאימת התמרון הצבאי ומאימת חמאס. "חוויית ההצלחה" תאפשר מודל זהה במרכזים ההומניטריים הבאים שייפתחו מזרחית לחאן יונס ודרומית לציר נצרים.
משמעות: לראשונה במלחמה הזו נלקח מחמאס המנוף העיקרי שלו על האוכלוסייה ולראשונה בעזה – ציבור עזתי שאינו כפוף עוד למרותו של חמאס ואינו תלוי בו למחייתו. סיכונים: סביר שחמאס לא ימהר לתקוף את הגורמים האמריקניים ברצועה (אנשי חברות האבטחה הפרטיות), ושיהסס מאוד לקחת מזון מפוקח וספור ישירות מפיהן של משפחות, דבר שיעורר עליו תסיסה עזה.
התפתחות סבירה: תהליך ייתור חמאס נתפס בעיני חמאס כבלתי הפיך (בניגוד לשיקום הצבאי) והוא ישאף לעצור אותו מוקדם ככל האפשר. הדרךף לעצור תהיה באמצעות שחרור חטופים בשלב ראשון, ויתכן שבשלבים הבאים נראה מחמאס ויתורים גדולים יותר למען שרידות אישית של אנשיו (במקביל- חמאס עזה שרוי במקביל במשבר כלכלי קשה ולפי דיווחים אין ביכולתו לשלם כהלכה משכורות לפעיליו).
אסטרטגית: חמאס יהפוך מיותר, יאבד את הרלוונטיות שלו בעיני האוכלוסיה ויסבול ממשבר כלכלי חריף מאוד ומהיעדר מזון, דבר שיוביל בהדרגה לסיום המלחמה בעזה, בתנאיה של ישראל.
ריכוז האוכלוסייה בדרום הרצועה וסביב המרכזים ההומניטאריים יאפשר להתחיל לקדם את תוכנית ההגירה מרצון לכל עזתי שיבחר בה.
מרכיב קריטי מאוד – הזמן. דרושה חווית הצלחה מאוד מהירה הן באשר לאשראי האמריקני שאינו מצוי בשפע, והן באשר למימון הפעילות לאורך זמן.
זה המודל שהיה על ישראל ליישם עוד מתחילת שנת 2024 כחלק מהמאמץ האזרחי נגד חמאס, במקביל לזה הצבאי. אי יישומו האריך מאוד את משך הלחימה וגבה מחירים. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
ייתור חמאס 2 – יישום תוכנית ההגירה מרצון כבסיס לשיקום רצועת עזה.
השיטה: פתיחת מעברים ליציאה מעזה לקראת חיים חדשים במדינות אחרות מחוץ לעזה למי שיבחר להגר, בתמורה להטבות כלכליות ואחרות.
סטטוס כיום: בישראל החלה לפעול מנהלת הגירה ייעודית. כיום מתנהלים מגעים עם כמה מדינות באפריקה במטה להגיע להסכמות על קליטת מהגרים מעזה. יש כבר מדינות שהביעו נכונות לקלוט, וכעת נסוב הדיון על המימון ועל התמורות שכל אחת מהמדינות מבקשת לקבל (כסף, תמיכה אמריקנית בנושאים פוליטיים שונים ועוד, כולל דרישות שישראל לא מוכנה להן).
הסכמה לקלוט זה רק חלק אחד מהתוכנית. החלק השני והחשוב הוא תוכנית קליטה סדורה ומפורטת – הקמה ופיתוח של יישובים ייעודיים, יצירת תנאי מגורים, מסגרות חינוך לילדים ותעסוקה למבוגרים.
הערכה: מסקר שביצע (תחילת מאי) מכון הסקרים של חליל שקאקי עולה כי מיעוט גדול מאוד מהעזתים (43 אחוזים) מעוניין להגר מעזה, ו-49 אחוז מהעזתים אמרו שיפנו לישראל ישירות כדי לקדם את יציאתם מעזה. במספרים כאלה, ניתן להעריך שתהיה היענות גדולה של לפחות מיליון עזתים להגירה.
כמו בתוכנית חלוקת המזון, גם כאן הטיפול וסל הקליטה צריכים להיות איכותיים וברמה גבוהה כדי ליצור "חווית הצלחה" לכל מהגר שמבקש לבנות מחדש את חייו במקום חדש – בית, קהילה, פרנסה, חינוך. המהגרים הראשונים צפויים לדווח לאחור לבני משפחות, חברים ומקרובים שנותרו בעזה, על התהליך ועל הקליטה. הצלחה, סבר שתמשוך רבים נוספים להגר מעזה.
סיכונים: המימון. כרגע המימון מקורו בישראל, בארה"ב ובארגונים בינ"ל. יש גורמים אוונגליסטים שהביעו נכונות לתרום ולגייס כספים שישרתו את סל הקליטה במדינות הקולטות.
הזדמנויות: האוכלוסיה שתתרכז באזורים הסטריליים סביב מרכזי הסיוע ההומניטארי וחלוקת המזון היא המאתר הזמין להוצאת התוכנית אל הפועל ללא חשש מחמאס.
חשוב להבין, בין אם תצלח באופן מלא ובין אם לאו, תוכנית ההגירה מרצון תשפיע מהותית על חמאס כבר עם תחילת מימושה – היא מאיימת עליו תפיסתית וסותרת לחלוטין את סיבת קיומו של הארגון (RAISON D'ETRE) – ממגן פלסטין לזה שאחראי על פגיעה בה. סביר שהוא ינסה לעצור אותה, בדומה לתוכנית חלוקת המזון, פחות בכוח הנשק מול במצבו הנוכחי, ויותר אולי בדמות הסכמה לשחרור חטופים בתמורה לעצירה בהפעלה ו/או אף הגעה למסקנה מרחיקת לכת שאיבד את מרכבי הכוח העיקרי שלו ומכאן להסכמה על פירוק מנשק והגליית פעיליו מהרצועה בדומה לנעשה עם אש"ף בבירות במלחמת לבנון הראשונה.
להערכתי, אם תיושמנה היטב, שתי הרגליים הללו הן נקודת התפנית במערכה לכיוון של הישג בלתי הפיך, שיביא הן לשחרור חטופים בניסיון לעצור את הסחף, ולפירוק חמאס מרגע שהמרכיב העיקרי בכוח שלו נלקח ממנו.
לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים.
You may like
דעות
בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
דעות
ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
