שלג וגבישי קרח כיסו את הדרך לבית העלמין של כרכור ביום רביעי, 8 בפברואר 1950. למרות התנאים הקשים והקור העז, קהל רב ליווה בדרכם האחרונה את ארבעת הרוגי האסון שנקברו תחת גג חדר האוכל שהתמוטט יום קודם לכן במחנה העולים עין שמר.
ההרוגים היו סלם דוד חמני בן ה-38, יחיא יוסף סלב (32), שמואל בעודה (14) ויחיא גורש (12). מעל קבר האחים נישאו שני הספדים, דברי אשכבה ותפילת "אל מלא רחמים". בתום ההלוויה שבו האבלים למחנה האוהלים הקפוא אחרי יומיים שבהם ירד שלג ברחבי הארץ וצבע את הארץ בלבן. מדובר היה באירוע מזג אוויר קיצוני שכמוהו לא זכור בישראל. היום, 70 שנים אחרי אותם ימים, תמונות יישובי השפלה והעמקים מכוסים לבן מעוררות גל של נוסטלגיה וגעגועים, והצילומים מתעדים רגעי משחק ושובבות במציאות המוזרה שהביא איתו אותו חורף. אלא שאותו פברואר של 1950 היה כרוך בסבל גדול עבור אלפים רבים מאזרחי ישראל שבין כה התמודדו במקביל עם ייסורי קליטה כואבים.
רק שנה קודם סיימה ישראל שזה עתה קמה להילחם מלחמת קיום שגבתה ממנה מחיר כבד של אלפי הרוגים. גלי עליה עצומים הגיעו מדי יום למדינה שמנתה פחות ממיליון תושבים עם הקמתה, ומסגרות של חיי מדינה עצמאית החלו להתקיים – דיוני הסכמי שביתת נשק עם המדינות האויבות ועם האו"ם, שיחות על מעמדה של ירושלים, כינון משרדי ממשלה ובית נבחרים, שכבר ידע סערה בדמות סוגיית חוקה למדינה.
המצב הכלכלי היה גרוע והממשלה הכריזה על מדיניות של צנע וקיצוב מזון. בסוף ינואר 1950 החלה להתפשט שמועה על הידוק החגורה והעמקת קיצוב המזון. "אין צורך להוסיף נקבים לחגורות", ניסה להרגיע שר האספקה והקיצוב, הד"ר דב יוסף. הוא הבטיח כי "אספקת הלחם תשופר על ידי אפיית לחם קיבר (לחם סובין גס ופשוט, א.א.) מזין ובריא", להמשיך לספק אבקת חלב ולהגדיל בקרוב את מנת השמן. לגבי הקצבת הבשר, הודה השר, היא תישאר על 1.25 קילוגרם לנפש לחודש.
בסוף ינואר 1950 התגוררו במחנות העולים 85,934 בני אדם. 4,501 מהם הגיעו בשבוע האחרון של ינואר, ובסך הכל קלטה המדינה בין 1948-1950 512 אלף עולים, שהיוו כ-40% מאוכלוסייתה. השם "מעברות" עדיין לא ניתן למחנות העולים, ובהם גם מחנה עין שמר שבו הצטופפו בתוך אוהלים כעשרת אלפים בני אדם, רבים מהם מתימן.
במחנה שררה מצוקה קשה ולעולים נמצאו מקומות עבודה מעטים שבעזרתם יכלו לפרנס את משפחותיהם. צעירה בת 22, שהועסקה בעבודה במחנה עצמו, פוטרה מעבודתה ושקעה בדיכאון, נעלמה ב-30 בנובמבר 1949. כעבור חודש וחצי נמצאה גופתה כשני קילומטרים ממערב למתחם. ככל הנראה התאבדה. עשרה ימים קודם נהרג תושב אחר, בן 40, כשיצא ללקט מספוא בשדה סמוך והרים פצצה שהתפוצצה בידיו.