אז זו מחמאה?
"אני לא מרגישה בת 50, אני רק רואה את זה, רק יודעת את זה. לפעמים זה מאוד־מאוד כואב לי".

למה כואב?
"כי הזקנה לא מחמיאה לאף אחד".

אבל אם אומרים לך שאת כל כך יפה, וזה מחמיא לך, אז למה את אומרת…
"קודם כל, אני לא זקנה, ברור? אבל אני אומרת, אנחנו כולנו יודעים לאן זה הולך. זה הולך בכיוון מאוד מסוים. והזקנה היא לא מהדברים המחמיאים לאדם באופן כללי ולנשים בפרט. וכמה זה יותר קשה כשאת בעולם המשחק, כשאין לך תפקידים בגיל מסוים. יותר קשה לקבל תפקידים, שופטים על מראה".

למה את לא מאושרת?
"כי אין באמת דבר כזה, אושר. יש רגעים ממנו, וכשאתה חווה אותם ורואה אותם ומרגיש אותם, אז אתה שם".

יש היום יותר רגעים קשים או יותר רגעים שמחים?
"החיים של כולנו השתנו. לא נראה לי שהיום אנשים באמת מאושרים. אני חושבת שהמציאות של כולנו במדינה מאז 7 באוקטובר מאוד השתנתה. תמיד יש הפרסומים האלה, שישראל אחת המדינות המאושרות בעולם. ותמיד אני מסתכלת על זה ואומרת, מי הצביע? את מי שאלו?".

התגרשת אחרי 7 באוקטובר?
"טכנית, התגרשתי אחרי 7 באוקטובר, אבל…".

נפרדתם לפני?
"נפרדנו לפני. עזבתי את הבית לפני כן".

ואחרי – הוא בא לשאול אם את בסדר?
"כן, היה קירוב לבבות ממש. כולם היו בטוחים שהולך להיות איזה קאמבק".

הוא הגיע מיד ב־7 באוקטובר?
"לא, ב־7 באוקטובר לא היינו בבית, אני והילדים. ואז לקחנו עוד כמה ימים אצל אמא שלי, כי הבנו שתל אביב לא ממש בטוחה. וכמה ימים אחרי כן חזרנו, ובעצם אז התחיל קירוב הלבבות".

כמה זמן הוא החזיק?
"יומיים".

פתאום, אפילו ברמה האינטימית, לקום בבוקר, לראות עוד פרצוף.
"כן, ואתה לא רגיל לזה. אני זוכרת שכזה הסתכלתי, הוא היה במטבח פתאום, זה היה לי נורא מוזר שהוא במטבח. והסתכלתי ואמרתי, יואו, אולי זה יכול… לעבוד?”.

יכול לעבוד?
"לא. זה פשוט לא יכול לעבוד. כאילו, כבר זהו. אבל ברגעים מהסוג הזה אתה מבין שאתם משפחה. זו לא קלישאה, כי כשקורה אירוע כזה, של אסון או מלחמה, בסוף אתה מנסה להתאחד. גם הפחד האמיתי אחרי 7 באוקטובר היה שזה יקרה שוב, וממש בקרוב. והמחשבה שלי, איומה ככל שהייתה, זה שאנחנו נמות כמשפחה".

"מעשה שהתהפך עליי"
"זה עדיין לא מעוכל", היא אומרת על הגירושים, "עדיין לוקח זמן. הפרידה ביני ובין בועז הייתה הכרחית, אי אפשר היה לעשות משהו אחר. ניסינו. 17 שנה היינו יחד, ניסינו. הפרידה בינינו הייתה הדבר הכי נכון וטוב שאנחנו יכולים להעניק זה לזה להמשך החיים. זה שבתוך הקונסטלציה הזאת גם פירקנו בית, משפחה, ילדים, כל הגשטאלט הזה – זה אירוע לא פשוט, והוא מתעכל לאט־לאט”.

וכשאת שחקנית שצריכה לחפש עבודה ותפקידים, זה כל הזמן מרוץ. מה קורה כשאין הצגה, כשאין סדרה? ממה מתפרנסים?
"אז כמו כולם – אני חושבת שאין היום כבר שחקן שלא מחזיק עוד דברים. אני חושבת שמאז הקורונה, כבר חמש שנים, המקצוע לא התייצב, ממש לא. לכולם. ברור שחזרנו לעבוד, אבל גם המוסדות עצמם, גם התיאטראות עצמם צריכים לשנות היום דברים. הם מבינים שהם צריכים לעשות מחזות זמר בשביל למלא אולמות, הם צריכים לעשות דברים גדולים. הכל השתנה".

ואת שם, במחזות הזמר?
"אני באמת לא שייכת לז'אנר הזה, אני שחקנית רגילה".

את לא שרה?
"אני לא שרה".

אבל את עושה חיקויים, יש לך יכולת בימתית מטורפת, בדרמה ובקומדיה. המנעד שלך רחב מאוד.
"נכון, ובכל זאת זה לא קורה".

את ממשיכה ללכת לאודישנים? קוראים לך לאודישנים?
"כן, כן. כל אודישן כזה הוא חיזוק".

חיזוק? הוא לא מוריד?
"כל אודישן מחזק אותך, עד שהוא מפיל אותך. כן, זה מגיע. יש כזה גל, כל פעם, עד שאתה מתמוטט רגשית".

מתי את מתמוטטת? כשאת כל כך קרובה, כשזה את או מישהי אחרת? או שלפעמים זה יכול להיות תפקיד שמאוד רצית, ובכלל לא הגעת לשלב מתקדם?
"כן, שני המקרים נשמעים לי מבאסים, וקרו לי".

באיזה תפקיד, נגיד, היית רגע לפני, והוא לא היה שלך?
"אני לא רוצה להסגיר את מי שהרוויחה אותו. במקרה, חברה. זה היה מפח נפש".

בסוף הרמת את הטלפון?
"כן".

ואחרי זה בכית?
"בכיתי מלא, כן. בכיתי מלא. אני בכלל בוכה".

את שמחה שיש לך הכלי הזה, היכולת לבכות?
"כן".

זה משחרר אותך או מעייף אותך?
"זה גם וגם. הכל תלוי, אתה יודע, בתדירות ועל מה".

אף אחד לא ישכח את ההפלה שעברת כשהשתתפת ב"מחוברים". חטפת על זה אש, הרבה ביקורת. אנשים אמרו שאת לא רוצה את הילד. זה משהו שלא היה בטלוויזיה, אף אישה לא נחשפה בצורה כזאת. מה זה עשה לך אחר כך, ברחוב?
"קודם כל חשוב לי להגיד שאין לי גרם של חרטה. זאת הייתה מחשבה, על ההפלה, שעברה הרבה מאוד תהליכים. אני גם אומרת שאני עדיין שמחה להיות האישה הזאת, שהולכת אחרי מה שהיא מרגישה וחושבת, בלי להביא בחשבון איך זה יתקבל אצל האחר. וזה התקבל רע מאוד, קיבלתי טונות של אש. זה היה מאוד מפחיד כי עד אז הכרתי את עצמי כבן אדם מאוד אהוב וחברתי. אנשים מאוד אהבו אותי ורצו להיות חברים שלי. פתאום עשיתי מעשה שהתהפך עליי. בעיקר נשים, כולל חברות".

אנשים כתבו לך, או באו ואמרו לך?
"כן. היה טוקבק אחד שאמר 'נחכה לה מתחת לבית'. זה הלחיץ אותי מאוד. הבנו שאם זאת ההחלטה, ואנחנו נכנסים ל'מחוברים', אז אנחנו הולכים על כל הקופה. זה חלק מהעניין. רוב התגובות היו 'מה היא עושה? לנשים כל כך קשה להיכנס להיריון, והיא מחליטה ללכת להפיל'. אז מה, אני אמורה להביא ילדים בשביל כולם? מה הקשר? זה החיים שלי".

את פנויה לאהבה גדולה חדשה?
"אני רוצה להגיד כן, אבל אני לא יודעת".

לקראת גיל 50, את חושבת על שינוי מקצועי? כי אפשר להגיד שמגיל צעיר הוסללת להיות שחקנית. בת של הורים שחקנים, למרות שהם לא כזה דחפו אותך.
"מה זה 'לא דחפו אותי'. החלום שלהם היה שאהיה רופאה, כן?".

בדיוק. ואולי פתאום את אומרת לעצמך, רגע, זה שאני עושה את זה מגיל 14, לא אומר שהיום, בגיל 50, אני צריכה להתמודד עם זה.
"חד־משמעית".

אם היית מדברת עכשיו עם נתי בת ה־20־21, מה היית אומרת לה?
"הייתי אומרת לה: 'תקשיבי לאבא, מאמי. תקשיבי לאבא'".

"תלמדי רפואה, תלמדי עבודה בטוחה?"
"הוא אמר: 'אם את כבר הולכת ללמוד משחק, אז שיהיה לך עוד משהו ביד, תחשבי'".

ואם עכשיו שומעת אותך שחקנית צעירה?
"אני אומרת לה 'אני מבינה אותך, אני מבינה אותך ממש. ואני בעד להגשים חלומות ולהגשים את עצמך. לכי אחרי החלום שלך, תעשי אותו בחוכמה'".

מה נאחל לך לגיל 50, ולעשור הבא?
"קודם כל בריאות. בריאות, שפיות וכוח".

מעניין שאמרת את המילה 'שפיות'.
"אני לפעמים פשוט מרגישה שאני מאבדת אותה. ואני לא. אני על זה".