אם כבר העלינו גם את המהדורה המוקדמת על ראש שמחתנו, הרי שכמעט ריחמתי על עמית סגל. סגל מנסה לדברר ממשלה שאיבדה כל מילימטר של אמינות. כך למשל ברור שהכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה אתמול והיום קשורה קשר ישיר לשחרור של עידן אלכסנדר. שחרור שהיה "ללא כל תמורה" כפי שהצהיר נתניהו עצמו.

מה עשה סגל? אומר משהו כמו: "נניח בצד את שאלת האמינות שכבודה במקומה מונח" ואז הוא ניסה לכוון את הדיון לשאלה "האם אתם בעד או נגד הכנסת סיוע הומניטרי לעזה?" וכן מעלה על נס את העובדה לפיה "נפתלי בנט שלח את איילת שקד לאגף את נתניהו מימין, אבל לא אמר מה דעתו". תכף נחזור למשפט האחרון, אבל עוד קודם לכן, דווקא עמיתתו יונה לייבזון (וולקאם בק) היא שניסתה לומר לו ששאלת האמינות כאן היא השאלה המרכזית, בדיוק מה שעומד על הפרק.

נחזור רגע לניסיון (שלא צלח) של סגל למקד את הדיון בבנט. בנט הוא שנוא נפשם של רבים שחושבים כמו סגל. הוא עשה מעשה שלא יעשה מבחינתם (אולי מכל בחינה שהיא), "גנב" קולות ימין וחבר לא רק ליאיר לפיד, אלא גם למנסור עבאס. לכן קצת כמו רל"בים שמנסים לדחוף "ביבי מושחת" גם לדיון על מזג האוויר, הוא מנסה לנגח את בנט היכן שרק ניתן.

מה הקשר לבנט? מה עניין בנט לסיוע הומניטרי לעזה – והאם איילת שקד מתואמת איתו עד כדי כך ש"נשלחה על ידו לאגף מימין" בעוד הוא מחריש? זו אינה יותר מסברת כרס (אם כי לא משוללת הגיון לכשעצמה) מצד סגל, אבל במלחמה של המחנה נגד בנט, הכל כשר. לכן הוא מצליח במידה מסוימת לכפות את האג'נדה של "למה בנט לא אומר מה דעתו" על השיח הציבורי.

בנט לא אומר את דעתו מפני שהוא מרוויח מלא לומר אותה עדיין. זה ברור כשמש – וזה עדיין מוזר, שלא לומר פסול, כאשר זה מגיע מפי מצדדי נתניהו, שמתראיין רק לטופז לוק ויעקב ברדוגו. סגל הנבון יודע את זה, אבל הוא כבר מזמן בא מפוזיציה שאיבדה קשר עם שיפוט מפוכח של העובדות.