דעות
הקו שדוד זיני ממשיך עם הישיבות: הסתייגות מהחלש – כולל החטופים
במאי 2020 יגאל כנען, סא״ל במילואים, אז מספר 3 ברשימת מפלגת נעם לכנסת, פרסם פוסט מקומם שבו הוא תוקף את העמותה ״כנפיים של קרמבו״. רק לסבר את האוזן, מדובר במיזם מהיפים והמדהימים ביותר שמפעילה הציונות הדתית. זו האמיתית, לא זו של בצלאל סמוטריץ', שאינו עובר את אחוז החסימה. המיזם מעודד נוער דתי-לאומי לסייע לילדים עם מוגבלויות.
כנען יצא חוצץ נגד המיזם. לדבריו, טיפוח חמלה כלפי הילד החריג פוגע באומה. לדידו של כנען, המיזם מייצג גישה נוצרית ונשית כאחת ומעוות את דרך חינוכם של נערים, שסוחבים כיסא גלגלים במקום להתכונן ללחימה באויב. כנען קרא ״להיות עם נורמלי בארצנו״.
בפברואר 2018 הרב יוסף קלנר, שמלמד במכינה הקדם-צבאית בעלי, התייחס בדבריו לנשים: ״עד שלא טמטמו אותן, היו יושבות וסורגות. ועכשיו מנכ״ליות פה ושם, בחורילות כאלה״.
במאי 2010 קבע הרב אליקים לבנון: ״אישה לא תשמש חברת מזכירות היישוב. אסור לתת שררה לאישה, היא תשפיע במזכירות דרך בעלה״. אותו הרב לבנון הגדיל לעשות שלוש שנים לאחר מכן, כשביוני 2013 קבע כי אבא לא יכול להכניס לבריכה את בתו בת ה-3 כשהיא לובשת בגד ים. שמא יבואו גברים אחרים בבריכה בידי עבירה.
ובחזרה לימינו אנו: למקרה שסברתם אחרת, החקירות נגד ראש ישיבת הר המור וזרם הר המור, הרב צבי טאו, לא הסתיימו. לפני שנה המשטרה העבירה את החומר בעניינו לפרקליטות. הרב הישיש נחשד בהטרדה וניצול מיני של נשים ונערות בקהילתו.
למה אני טורחת להזכיר נשכחות? בגלל ראש השב״כ המיועד, האלוף דוד זיני. תיגמר הסאגה בעניינו כפי שתיגמר, חובת הציבור לדעת מאיזה בית מדרש מגיע המועמד.
לא למד לקח משרביט
יש אומרים, קרבתו האישית של האלוף זיני למשפחת נתניהו היא שמעוררת חשש סביר. עובדה, אחיו עובד אצל המיליארדר שבביתו התאכסנה משפחת נתניהו, לפי הפרסומים, לאחר שבעה באוקטובר. בבלפור אין מקלט מתקדם שנותן מענה לטילים איראניים, ובביתו של פאליק יש. עובדה, שרה נתניהו דחפה למנות את זיני לרמטכ״ל. אז מי שלא רצה אותו כרמטכ״ל…
יש אומרים, תראו מה עולל נתניהו לאלוף זיני. אם בסופו של דבר המינוי לא יצלח, זיני עלול לצאת קירח מכאן ומכאן. בלי להבטיח מראש את מינויו, נתניהו חיסל את הקריירה הצבאית של האיש. זה אף גרוע יותר ממה שעולל לאלי שרביט.
ויש אומרים – המתנגדים למינויו של זיני, מתנגדים משום שהוא חובש כיפה. כל אחד ונקודת המבט שלו. המינוי המסתמן של דוד זיני לראש השב״כ מעורר אצלי פחד עמוק דווקא משום שבתוך מגזרי אנוכי יושבת. לא כל חובש כיפה שקופה יודע להבדיל בין הכיפות. ואילו כמעט כל מי שחובש כיפה סרוגה, יודע.
אני חוששת ממינויו של דוד זיני בתור חברת קהילה דתית, קהילה שנוהגת לארח בבית הכנסת שלה נערים עם מוגבלויות בשיתוף עם ״כנפיים של קרמבו״, בתור אמא לחייל בישיבת הסדר השונה בתכלית מהישיבות של הרב טאו, ובתור אישה. הבעיה היא לא בגלל הכיפה של זיני, הבעיה היא בגלל הקו שלו. ראש השב״כ המיועד הוא קווניק. כלומר, בוגר ישיבת הקו ״שבי חברון״, המיישרת קו עם תת-הזרם הר המור, הפלג הירושלמי של המגזר הסרוג שמיוצג בכנסת ובממשלה על ידי מפלגת נעם.
השב״כ אינו נטול כיפות סרוגות. ממש אבל ממש לא. על קצה המזלג: ראש השב״כ לשעבר יורם כהן, בוגר ישיבה תיכונית ״מדרשת נעם״ בפרדס חנה; סגן ראש השב״כ לשעבר רוני אלשיך, בוגר ישיבת מרכז הרב; מאיר בן שבת, ראש מרחב הדרום של השב״כ לשעבר, בוגר ישיבת בני עקיבא בבאר שבע. ואיך לא, מנחם לנדאו ואבי אריאלי – שניהם עמדו בראש החטיבה היהודית בשב״כ.
ידיד שמכיר את המערכת היטב מבפנים סיפר לי כי בדרג הביניים פלוס בשב״כ לא חסרים חובשי כיפות סרוגות, עלייתם לצמרת היא רק שאלה של זמן. מה שכן, בדומה ללשעברים שברשימה, רובם ככולם ממלכתיים. ואתם תגידו, למה מה, אלוף ששירת במטכ״ל כלום אינו ממלכתי?
אז זהו, שלא אני אמרתי, הקרדיט לבנימין נתניהו. הוא שהגדיר את האלוף דוד זיני בתור "לא ממלכתי". לפני כשנה וחצי הוא ראיין את זיני לתפקיד מזכירו הצבאי, ולא התרשם לטובה: זיני, כך אמר, על פי הפרסומים, ״משיחי מדי״. ומינה את אלי פלדשטיין. איך שגלגל מסתובב.
בהתעלם מהפרשה המרתקת של אלי פלדשטיין, מינויו המסתמן של זיני מעיד פעם נוספת על שינוי עמוק שחווה ראש הממשלה במסלול שהוא עובר מבנימין נתניהו לאבו יאיר. בפברואר 2021 הצהיר: ״איתמר בן גביר לא ישמש שר בממשלתי״, וב-2023 הפקיד בידיו של בן גביר את המשטרה. לאחרונה סיפר בן גביר כי נתניהו אף הציע לו לעבור למשרד החוץ.
לפני שנה וחצי סבר נתניהו כי זיני ״משיחי מדי״ על מנת לשמש כמזכירו הצבאי, והיום הוא ממנה את זיני לתפקיד ראש השב״כ. אולי בשיחה במושב האחורי של האוטו זיני סיפק תשובה נכונה לשאלה ״מיהו המשיח״.
עסקת חבילה
בואו נעשה סדר: ״משיחי״ לא אומר ״חובש כיפה״ ו/או תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון. תושב נוקדים אביגדור ליברמן, מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר נפתלי בנט או למשל תושב נווה דניאל לשעבר יולי אדלשטיין, אינם משיחיים כלל וכלל. משיחי הוא אחד שלא רואה בעיניים. לא מודע למגבלות הכוח, לקיומן של מדינות אחרות ומעצמות-על, לכלכלה – ובקיצור, למציאות.
ומה שחשוב לענייננו – משיחיסט אינו מייחס חשיבות לחיי אדם. ואני לא מדברת על ״הריגת תינוקות של אויב כתחביב״, ממש לא. משיחיסט בז לערך החיים של בני עמו. מכאן, עמדתו המצמררת של האלוף זיני ביחס לחטופים. לא בכדי היה זיני היחיד במטכ״ל שיצא חוצץ נגד כל עסקת חטופים שהיא. לא בכדי הוא חורץ בקור רוח לא רק את דינם של אזרחי מדינתו, חולים, פצועים, אבות לילדים. זיני חורץ את גורלם של חבריו לנשק. בעיני משיחיסט אין שום ערך לפרט. אזרח מדינתו הוא בשר תותחים ותו לא.
לא, זה לא בגלל הכיפה. לא חסרים חובשי כיפות שאינם שותפים להשקפה מקפיאת הדם של אנשי הרב טאו. לא, אין קשר ליו״ש: מלבד ישיבת ״שבי חברון״, שבה למד זיני, ישנן ישיבת ההסדר בעתניאל, ישיבת ״מחניים״ במגדל עוז שבגוש עציון, וכמובן – ישיבת ״הר עציון״. כבר אמרנו: זה הקו.
דוד זיני, בוגר ישיבת הקו, מנהל קשר מתמיד עם ראשי המכינה הקדם-צבאית בעלי ועם הרב אליקים לבנון. השקפתו היא עסקת חבילה: הסתייגות מהחריג והחלש, שבה דוגלת מפלגת נעם של הרב טאו, גישה פטריארכלית נוקשה לנשים והנכונות להקריב את חיי החטופים. עזבו לרגע את נאמנותו האישית שנתונה למשפחת המלך ולא לממלכה. נתניהו לא ישלוט לנצח. נכון, גם אם מינויו של זיני ייכשל, נתניהו יפיק מהכשלת המינוי רווח פוליטי.
ונניח שלא ייכשל? נניח שנתניהו ילך וזיני יישאר? הייתם רוצים להתעורר במדינה שבה ראש השירות החשאי פועל להכשיל עסקת שחרור חטופים במקום לקדמה מתוקף תפקידו? במדינה שבה מכהן ראש שירות חשאי חסר חמלה, הדוגל בגישה נוקשה פטריארכלית ובז לחיי האזרח הקטן? גם אם בסופו של דבר המינוי ייכשל, האופציה מונחת על השולחן. אותי זה מפחיד.
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
