כדי לתת ל"הפוכים" מבנה של פורמט ריאליטי, המשתתפים מתבקשים להכניס זה את זו לעולמותיהם – וזה מביך ולוחץ בדיוק כמו שזה נשמע. אז ניר אבישי כהן לוקח את חן עשור להפגנת יחיד בצומת עמיעד, חיליק רוזנברג מוביל את אורטל בן דיין לישיבת פוניבז' (שאליה היא כמובן לא יכולה להיכנס), שחף סגל לוקחת את ליאת בנאי למועדון דראג וכן הלאה. אבל באמת, מה שמחזיק את התוכנית הם הרגעים שבהם המשתתפים מבינים שמאחורי העמדה הפוליטית נמצא בן אדם – שלפעמים הם אפילו קצת מחבבים.

זה בולט במיוחד אצל נעמה קסרי ורבקה לפיאר. הראשונה לא אוהבת לצאת מגוש דן ולא מכירה נעליים שאין עליהן לוגו של מעצב-על, והשנייה אוהבת את אדמת השטחים הכבושים כאילו הייתה אחד מילדיה. הן לא מוצאות אפילו שמץ של הסכמה, אבל כשהן מתחילות לדבר כנשים – כבנות אדם – קשה לפספס את הכימיה ביניהן.

אבל – ויש כאן אבל – במשימה הגדולה של יצירת שיח פחות מפלג על נושאים מהותיים בחברה הישראלית, "הפוכים" מזכירה משא ומתן שכשל. הפערים כל כך גדולים, שבכל פעם שעולה נושא כמו ביבי, גיוס, כיבוש, פמיניזם (ושוב ביבי) – הצדדים מתבצרים בעמדותיהם, הטונים עולים, ואחריהם שוררת שתיקה.

למעשה, יש כאן פורמט אינטראקטיבי: גם אני, כצופה עם עמדות ברורות ברוב הנושאים ה"הפוכים", חוויתי את הפיצול הזה תוך כדי הצפייה. אם היו מחברים אותי למד לחץ דם, אפשר היה לראות אותו מזנק, למשל כאשר חיליק רוזנברג (איש מתוק להפליא, אגב) אומר שהצעקות לעבר אורטל בן דיין מחוץ לישיבה מזכירות לו "קולות מלחמה" – שהוא, כמובן, מסרב להתגייס אליה.

אפשר לומר שהניסוי של "הפוכים" לייצר שיח קצת יותר עמוק וקצת פחות אלים בין קצוות החברה הישראלית מצליח ברובו. אבל החולה – שהוא כולנו – עדיין במצב קריטי. טוב, לא באמת ציפיתם שתוכנית ריאליטי תשנה את המציאות, נכון?